שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שולמית אלוני, 2014-1928

האשה שזיהתה את רוח התקופה לפני כולם

ענת סרגוסטי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ענת סרגוסטי

בסצנה האחרונה בסרט הדוקומנטרי שעשיתי על שולמית אלוני היא מטיילת עם כלבתה. שני ילדים רודפים אחריה: "תגידי, את מפורסמת? למה מצלמים אותך?". היא מחייכת והם לא מרפים: "את בטח זמרת". "אני לא זמרת", היא צוחקת. "אז מה עוד יש?", הם ממשיכים: "אולי את דוגמנית?".

יכול להיות שהדיאלוג הזה מקפל בתוכו את פער הדורות, ואת הפער בין התרבות והחברה שבתוכה צמחה אלוני, לישראל של שנות האלפיים.

בניגוד למה שרבים חושבים, אלוני לא נולדה לאליטה. החומרים שמהם עוצבה נטועים בקושי ובמשברים. היא גדלה בנווה שאנן בתל אביב, שהיתה שכונת ספר של עולים חדשים. כשהוריה התגייסו לצבא הבריטי, היא נשלחה ביחד עם אחיה היחיד לפנימיית בן שמן ושם הוא נהרג. היא התחנכה על ידי המורה הנערץ יזהר סמילנסקי (ס. יזהר). למדה הוראה בירושלים, התגייסה לפלמ"ח, איבדה את אהוב נעוריה שנהרג בקרב, ולמדה משפטים. קשה למנות את כל הדרכים שפרצה אלוני בחייה. מעטים הפוליטיקאים שניתן לומר עליהם שהותירו חותם. שולמית אלוני הותירה חותם. ענק.

כעורכת דין צעירה היתה לה התעוזה לכתוב את ספר האזרחות הראשון למדינת ישראל "אזרח ומדינתו". ספר שיצא בהוצאת משרד הביטחון, והודפס במשך שנים ביותר מעשר מהדורות. דורות של ילדים (ואני ביניהם) למדו מושגי יסוד באזרחות דרכה.

שולמית אלוני, ב-2010צילום: מוטי קמחי

היא הראשונה ששירטטה מחדש את הקשר בין האזרח למדינתו. בחברה שקידשה את הקולקטיב גם על חשבון היחיד, התריסה אלוני לגולדה מאיר: "אני לא יודעת מה אנחנו חושבים, אני יודעת מה אני חושבת", ובכך סימנה את היחיד כנושא הזכויות.

היא ייסדה את התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה" בקול ישראל, שבה פתרה מצוקות של אזרחים כנגד הרשויות. זו היתה תוכנית פורצת דרך ואלוני הפכה לנציבה לא רשמית של תלונות הציבור. היא הבינה שהמדינה למען האזרח, ולא להיפך.

הפופולאריות הזאת הביאה אותה לכנסת ב-1965, והיא היתה מאנשי התקשורת הראשונים שעברו לפוליטיקה. אלוני היתה אופוזיציונרית טבעית, לוהטת וסוערת. אינדיבידואליסטית אדוקה שמרדה לא פעם בקולקטיב, במפלגה.

אלוני ידעה לזהות את רוח התקופה עוד לפני שהתקופה השכילה להבין זאת, ומשם שאבה את דרכה. וכך הצליחה להתחדש ולהיות רלוונטית תמיד. היא זיהתה את זכויות היחיד, זכויות הילדים, הנהיגה את זכויות הנשים, קידמה את זכויות הלה"טבים, זכויות הערבים וזכויות הפלסטינים. היה בה משהו נקי ובעיקר מנומק. היא נימקה כל דבר שאמרה ועשתה, גם ובעיקר כשזה לא היה פופולארי.

כשאומרים שאלוני היתה הומניסטית, מתכוונים לדבר העמוק הזה של ההכרה בזכויות אדם, "האדם באשר הוא אדם", נהגה לומר, ולא משנה המגדר, העדה, הלאום, המוצא, הגיל, העושר והעוני.

בניגוד למה שחושבים, אלוני לא שנאה חרדים. היא נאבקה ובכוח נגד הממסד החרדי, והידע העמוק שלה במקורות היהודיים איפשר לה לנהל את הוויכוחים האלה בתוך המגרש שלהם. ומהמקום הזה היתה גם הראשונה להשיא זוגות מחוץ לרבנות, כאקט של התרסה.

שולמית אלוני נהגה לבקר את המנהיגים: "פני הדור כפני הכלב". הכלב רץ קדימה, הסבירה, אבל מסתכל כל הזמן לאחור לראות איפה אדוניו. כך גם ההנהגה, כל הזמן בודקת איפה העם נמצא, "הנהגה צריכה להוביל, לא להיות מובלת על ידי העם, בעיקר כשזה לא פופולארי".

שולמית אלוני היתה מנהיגה.

הכותבת היא בימאית הסרט "האזרחית אלוני", הפקה: מודי וענת בע"מ, 2008

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ