יום השואה הבינלאומי

"אחרון הלא צדיקים": הרקוויאם העצמי של קלוד לנצמן

"אחרון הלא צדיקים", שיוקרן היום ברחבי הארץ, מעצב לא רק את דיוקנו של ראש מועצת היהודים בגטו טרזינשטט. זה גם הדיוקן של הבמאי קלוד לנצמן, יוצר "שואה", בשלב זה של חייו ושליחותו

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

היום, המועד שבו מצוין יום השואה הבינלאומי, יתקיימו בירושלים, בתל אביב, בחיפה, מודיעין, נתניה והרצליה הקרנות מקומיות ראשונות של סרטו של קלוד לנצמן "אחרון הלא צדיקים", שנחשף לראשונה בפסטיבל קאן 2013.

בשנים שחלפו מאז שסרטו "שואה" יצא לאקרנים, ב-1985, הביא לנצמן את השיח הקולנועי בסוגיית זיכרון השואה לשיאו (שלא נחצה עדיין) עם "Un vivant qui passé", "סוביבור, 14 באוקטובר, 1943, ארבע אחר הצהריים" (2001) ו"דו"ח קרסקי" (2010). וכמו סרטים אלו, "אחרון הלא צדיקים" מתבסס על ראיון שערך לנצמן קודם לצילומי "שואה" או בזמן הצילומים שלו ומשיקולים שונים בחר שלא לכלול בסרט  - במקרה זה הראיון שערך ב-1975 ברומא, במשך שבוע, עם בנימין מורמלשטיין, אחרון ראשי מועצת היהודים של גטו טרזינשטט, והיחיד ששרד.

מורמלשטיין ולנצמן בסרטצילום: מתוך הסרט

בדומה לשלושת הסרטים שקדמו לו, "אחרון הלא צדיקים" שונה מ"שואה" בכך שמתוקף נסיבות היווצרותו הוא מתבסס על דמותו וסיפורו של אדם אחד. אותה דמות וסיפורה מעלים שאלות היסטוריות, מוסריות ואף אסתטיות, מעצם היחשפותם ביצירות אמנות הממשיכות ומרחיבות את השיח בדבר הקשר בין הקולנוע לזיכרון השואה, שלנצמן הוא מפעילו החשוב ביותר.

אך "אחרון הלא צדיקים" — ששמו מתייחס לספרו המופתי של אנדרה שוורץ־בארט "אחרון הצדיקים" (1959) וניתן לו על ידי מורמלשטיין עצמו - גם שונה משלושת קודמיו, שכן אלה קרובים ל"שואה" יותר מאשר אליו מבחינת האמצעים הקולנועיים שבחר לנצמן.

כמחצית מ"אחרון הלא צדיקים" (אורכו ארבע שעות ו-40 דקות) מוקדשת לקטעים מהראיון שערך לנצמן עם מורמלשטיין; מחציתו השנייה מתרחשת בהווה, קרי זמן עשיית הסרט, ובה לנצמן משוטט באתרים שבהם התרחש סיפורו של מורמלשטיין ובאתרי הנצחה, וגם קורא מול המצלמה במשך דקות ארוכות מדפים שהוא אוחז בידו; אלו טקסטים המספקים הקשר היסטורי לסיפורו של מורמלשטיין או לקוחים מהספר "טרזין, הגטו לדוגמה של אייכמן", שמורמלשטיין פירסם באיטליה ב-1961.

ב"אחרון הלא צדיקים", לראשונה בסרטיו, גם משתמש לנצמן בחומרי ארכיון, ובהם צילומי סטילס מ"ליל הבדולח" בווינה, קטעים מסרט התעמולה "טרזינשטט", שהגרמנים צילמו במחנה כדי להוכיח את איכות חייהם של היהודים החיים בו, וציורים שנעשו על ידי אסירים במחנה והוחבאו בו.

ההימנעות של לנצמן משימוש בחומרי ארכיון בסרטיו הקודמים היתה מרכיב מרכזי באסתטיקה שלו כדוקומנטריסט ונגעה ישירות בכמה מן ההיבטים המרכזיים של השיח על אודות אפשרות ייצוגו של זיכרון השואה. הכללתם של חומרי הארכיון האלה מפתיעה אפוא. ועם זאת, אין בכך כדי לערער על תקפות נחישותו של לנצמן עד כה באשר לאי השימוש בחומרי ארכיון - ויש בכך מידה של התרסה שאינה פחותה מזו שליוותה את ההימנעות בסרטים הקודמים.

לנצמן יצר את "אחרון הלא צדיקים" שנים ספורות אחרי שיצאה לאור האוטוביוגרפיה שלו, "הארנב מפטגוניה" (2009), ואין להתעלם מעובדה זו כשבאים לאמוד את "אחרון הלא צדיקים". הסרט ממשיך את עבודתו הקולנועית הקודמת אך גם חורג ממנה; דרך דמותו וסיפורו של מורמלשטיין נוגע הסרט בכמה מהסוגיות ההיסטוריות והמוסריות האקוטיות ביותר שליוו את תולדות זיכרון השואה וייצוגו, ובו בזמן פורץ מתוכן.

הסרט משוטט בזמן ובמקום ממש כפי שעשתה זאת האוטוביוגרפיה של לנצמן, והוא בראש ובראשונה סרט של אמן חופשי. אמן שבגילו (88) ולנוכח הישגיו - הישגים שלא ניתן להמעיט בחשיבותם - רשאי להתריס נגד כל צו, בין שזה צו אסתטי או תיאורטי, ולכן כל טענה בדבר בחירותיו הצורניות של סרטו או אמירותיו ההיסטוריות אינה רלוונטית עוד.

"אחרון הלא צדיקים" מעצב לא רק את דיוקנו של בנימין מורמלשטיין, אלא גם את הדיוקן של קלוד לנצמן בשלב זה של חייו, שליחותו ויצירתו. זה, לפיכך, סרט של כפילויות. וכפילויות אלה הן שמעניקות ל"אחרון הלא צדיקים" – האם שמו של הסרט מתייחס גם ליוצרו? – את אופיו המרגש ונימה השונה מזו של סרטיו הקודמים של הבמאי.

לנצמן בסרטצילום: מתוך הסרט

משנה תוקף מקבלת טענה זו בראיון הקצר שערכה דליה קרפל עם לנצמן, ואשר הופיע כנספח לכתבתה המקיפה על הסרט שפורסמה ב"מוסף הארץ". באותו ראיון אומר לנצמן: "יש שלוש דמויות בסרט, מורמלשטיין, מורמלשטיין עם לנצמן, ולנצמן, וזה דורש הרבה תעוזה, הרבה חוצפה, אם תרצי, להציג כך את עצמי". זו תשובה מדהימה, המעידה לא רק על מורכבותו של הסרט, אלא גם על היותו מעין סיכום של יצירתו של לנצמן כולה, הן בהמשכיות שהוא מבטא והן בחריגותו.

שלוש הדמויות שלנצמן מדבר עליהן מייצגות שלושה זיכרונות שונים: של הניצול, של הניצול כאשר הוא מעומת עם יוצר המבקש לחקור, לתעד ולהנציח את זיכרונו, ושל היוצר עצמו. שלושה זיכרונות אלה מתעמתים זה בזה לאורך הסרט כולו, והם שמקנים לו את אופיו האמביוולנטי: כל קביעה בדבר האמירה הכלולה בסרט — כמו, למשל, שהוא נועד לטהר את שמו של מורמלשטיין — מטייחת את מהותו הממשית, גם אם לכאורה ניתן לזהות בו סימנים לכך, וזה מה שהופך אותו ליצירה חשובה כל כך.

יותר מסרטיו הקודמים, עוסק "אחרון הלא צדיקים" בעמדתו של לנצמן מול זיכרון השואה וייצוגו, מול מפעל חייו. וכך, כל היסודות הפדנטיים המאפיינים את יצירתו של הבמאי, התמקדותו בכל פרט של הסיפור, המנציחה את הפרוצדורה המעשית והמנטלית של מה שאירע ומונעת מכל שמץ סנטימנטליות לחדור לסרטיו — אלו נוכחות בעוצמה רבה גם ב"אחרון הלא צדיקים". אך מלבדן מתלווה לסרט נימה נוספת, שגרמה לכך שבזמן הצפייה בו, גם הראשונה לפני כמה חודשים בקאן וגם השנייה כעת, חדרה לתודעתי לא אחת המלה "רקוויאם".

"אחרון הלא צדיקים" הוא סרט תיעודי המציג את סיפורו של אדם ששרד במציאות של בדיה, כזב, הטעיה והעמדת פנים. מורמלשטיין עצמו מלווה את סיפורו בהתייחסויות למיתוסים שונים, בין השאר של אורפיאוס ושל שחרזדה; משווה את עצמו לסנשו פנשה ומתאר את עצמו כמריונטה טראגי־קומית שמשכה בחוטיה שלה.

איך דוקומנטריסט, שהקדיש את יצירתו לחקירה ולהנצחה, יציג את סיפורו של מי ששרד במציאות שכזאת? ואמנם, בכותרות הפותחות את הסרט מספר לנצמן שהזיכרון של הראיון עם מורמלשטיין רדף אותו בשנים הרבות שחלפו מאז 1975, אך הוא לא ידע כיצד לעשות סרט שיציג את דמותו וסיפורו. ייתכן שרק בשלב זה של חייו — כדוקומנטריסט שיצירתו הוקדשה לחקירה ולהנצחה — יכול היה לנצמן ליצור סרט שברובד העמוק ביותר שלו מודע לחמקמקותה של האמת ולתעתוע הטמון בכל ניסיון להנציח אמת.

"הוא לא משקר", אומר לנצמן על מורמלשטיין בתחילת הסרט, אך האם זו קביעה שניתן לאשר את אמיתותה? או שיש לקבל את העובדה שאם זה הסיפור שמורמלשטיין מספר, הרי זו האמת של הסיפור הזה?

איזושהי נימה של ייאוש מלווה את נחישותו של לנצמן שנדע, שנבין ובעיקר שנמשיך לזכור, כפי שהיא באה לידי ביטוי ב"אחרון הלא צדיקים", ואותו ייאוש מיתרגם לתוקפנות. זו באה לידי ביטוי באופן שבו לנצמן מציג את דמותו של מורמלשטיין ואת סיפורו, וכך גם ביחסו למורמלשטיין, ומופנית כלפי מכלול השאלות ההיסטוריות, המוסריות וגם האסתטיות שדמות וסיפור אלה מעלים.

תעוזה, חוצפה, אומר לנצמן בראיון עם דליה קרפל, אך יש בסרט גם מידה של רכות שאינה נרתעת מעצמה. האם כאשר "שואה" יצא לאקרנים לפני 29 שנים יכולנו לדמיין סרט של קלוד לנצמן שבו יושמעו גם "כל נדרי" וגם "קדיש"? הנה הסרט הזה: חשוב, גדול, הכרחי ובלתי נמנע.

תגיות:

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ