שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אירופה לא תאהב את הסרט החדש של יוסף פיצ'חדזה

סרטים ריאליסטים משעממים אותו והרדיפה אחר הכרה בינלאומית מגוחכת בעיניו. עם צאת סרטו החדש, "סוכריות", העוסק בסכסוך בין אנשי עסקים יהודי ופלסטיני, מסביר יוסף פיצ'חדזה איך חילחל לתסריט מותה של אשתו ולמה שמע תגובות קשות מאירופה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שני ליטמן
שני ליטמן

את הכתבה הזאת צריך להתחיל מהסוף. או יותר נכון, במה שיוסף פיצ'חדזה הציע שיהיה הסוף שלה — "סוף דבר". זהו הפרויקט הבא שהוא עתיד לביים, עיבוד לספרו האחרון של יעקב שבתאי שהופיע אחרי מותו. פיצ'חדזה קיווה שהאיזכור של הפרויקט הבא יסיים את הראיון הזה בנימה אופטימית — למרות שהספר עצמו עוסק במוות. אבל הסוף, המוות, מלווה באינטנסיביות גם את כלל יצירתו של פיצ'חדזה, עוד לפני שחדר לתוך חייו האישיים, ולכן הגיוני להתחיל אתו.

פיצ'חדזה מודע לתדמית הקודרת שלו, תדמית שהסרטים שלו, העוסקים באובדן ובהחמצה, מחזקים, ונהנה לעתים להשתעשע בה. בפגישה במשרדו בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, בו הוא משמש כראש מגמת ההפקה, הוא דווקא נינוח, חייכן ומלא הומור. סרטו החדש, שעולה לאקרנים השבוע, נושא שם תמים וילדותי לכאורה: "סוכריות". זהו שם שאינו מסגיר את המלחמה העקובה מדם שמתחוללת בסרט, בין שני טייקוני ממתקים, האחד ישראלי יהודי והשני פלסטיני.

אל שדה הקרב שבין שני אנשי העסקים, היהודי בגילומו של שמואל וילוז'ני והפלסטיני בגילומו של מכרם חורי, משתרבבות עוד כמה דמויות שמוצאות עצמן מעורבות שלא בטובתן בסכסוך הזה – שותפו הגרמני של סלאח הפלסטיני, בנו של פושע נאצי (בגילומו של מייקל סרנה), חברתו הצרפתייה קלאודיה (שרה אדלר), אשתו הרוסייה של סלאח, נטאשה (רות חילובסקי), אחיה השתקן, שף קונדיטור שחי בצרפת (יורם רון), בן טיפוחיו היהודי של סלאח, עמנואל (מנשה נוי), ושני הרוצחים השכירים המבוגרים, יולי ואוגוסט (מוני מושונוב ועזרא כפרי).

מתוך "סוכריות". שרה אדלר ומייקל סרנהצילום: פרד קלמן

התסריט לסרט נכתב כבר לפני שמונה שנים, לאחר שפיצ'חדזה סיים את סרטו הקודם, "שנת אפס". באותה תקופה הוא ביקש ליצור סרט פוליטי אבל חיפש את הדרך שתתאים לו. "הרעיון לתסריט התחיל מסיפור מוזר שקראתי על מלחמת קפה שהיתה פה בארץ, בין חברה ערבית לחברה ישראלית", מסביר פיצ'חדזה, "אחרי שהצד הערבי ניצח במלחמת הקפה, התחילה מלחמת סוכריות. אני לא מאמין בסרטים שמתעסקים בפוליטיקה ישירה. בשביל זה יש עיתונים. אני חושב שקולנוע אמור לעורר בנו מחשבה בשפה של דימויים. התפקיד הראשון של קולנוע הוא לא ליצור ריאליזם אמין, אלא לפרק ולהרכיב מחדש את החוויה האנושית. רציתי להתייחס למה שאנחנו קוראים לו הסכסוך, אבל לא עניין אותי לעשות שוב סרט על החייל או איש השב"כ או על הפלסטינאי שאוכל פיתה אחת ביום. רציתי לבדוק מה אומר הסכסוך על הטבע האנושי".

מעט לאחר שכתב את התסריט והיה אמור לצאת לצילומים של הגרסה הישנה שלו, חייו התהפכו. פיצ'חדזה איבד את אשתו, שלומית גולן, שמתה בזמן שהיתה בהריון מתקדם עם בתם השנייה, מתסמונת נדירה בכבד. מותה גדע שש שנות חיים משותפים ומאושרים ופיצ'חדזה נותר הורה יחיד לבתם הבכורה, עמליה, שהיתה אז בת חמש, ולתינוקת שהרופאים הצליחו להציל, שרה, היום בת שבע.

חשבת שלא תחזור לעשות סרטים?

"חשבתי שהחיים שלי נגמרו. לא רק הסרטים. זה חורבן אמיתי ומוחלט. וזה לקח הרבה מאוד זמן. חור שחור גדול כזה של שנים רבות, שבתוך זה גידלתי שתי ילדות, וניסיתי שהן ייפגעו מכך כמה שפחות. כל מה שעשיתי זה גידלתי אותן, עד שהן הגיעו למקום שהן כבר עצמאיות יותר. זה משהו שהן צריכות להתגבר עליו בדרכן. אני מקווה שנתתי להן את כל הכלים לזה, כי אנחנו לא יכולים להיות ההורים הכי טובים באמת, אנחנו יכולים רק לשאוף לזה".

איך הילדות הגיבו לכך שפתאום החלטת לחזור לעשות קולנוע?

"העשייה של הסרט היתה דבר מסובך בשבילן, כי פתאום אבא נעלם להן לכמה חודשים, שזה דבר שהן לא רגילות אליו. בת זוגי הנוכחית, ענבל, היא זאת שהיתה אִתן. העשייה של הסרט הזה היתה חשובה להן יותר מאשר לי, כי פתאום הן ראו אבא שעובד, שהוא לא רק אבא, אמא ועקרת בית. זה חיובי בסופו של דבר. אחת המחשבות שלי בעשייה של הסרט היתה גם ליצור סיטואציה של משבר בחיים האישיים שלי, להיכנס אל הלא־ידוע ולקוות שנצא מזה טוב".

פיצ'חדזה. הקדרות, המוות, ההומורצילום: קובי קלמנוביץ

לתוך התסריט שצולם בסופו של דבר נכנסו אלמנטים מהטרגדיה שפקדה אותו. כמעט לא באופן ישיר — מלבד סצינה אחת — אבל בחוויות החיים העמוקות שהדמויות נושאות אתן. הסצינה שבה הוא עומד במסדרון בית החולים והרופא מבשר לו שאשתו מאושפזת במצב קשה ומוסר לו תינוקת בת יומה, משוחזרת בסרט בדיוק כפי שהתרחשה במציאות, לדבריו. בסרט היא מופיעה כזיכרון של הרוצח השכיר שמלווה אותו כל חייו, על היום שבו איבד את אשתו האהובה. אך לא רק זאת — בסרט ישנן כמה דמויות שמאבדות את אמותיהן, ואחרות שמאבדות בנות זוג.

גם שתי נגיעות מהספר "סוף דבר" נמצאות בסרט – האחת היא בקופסת הבליני שהכינה אחת הדמויות שמתה והיא הדבר האחרון שנשאר ממנה, בדומה לקופסת העוגיות ששומר גיבור הספר של שבתאי, שנאפו על ידי אמו המתה. הרגע השני הוא המשפט "איזה תינוקת יפה" שהוסיף פיצ'חדזה לסצינת הזיכרון מבית החולים, והוא המשפט שמסיים את ספרו של שבתאי.

"הסיפור האישי שלי נמצא בסרט בנגיעות מסוימות שהן יותר רגשיות מאשר ביוגרפיות", מסביר פיצ'חדזה, "באותו אופן שבו בכל הסרטים שלי החיים שלי נוכחים. אני אוהב לומר שהסרטים שלי הם לא ביוגרפיים במובן האינפורמטיבי אבל הם ביוגרפיים במובן הרגשי, בעיקר במובן של האווירה שבהם. הקדרות שאת מדברת עליה — ואני חייב להדגיש שעם זה זה אמור להיות סרט מאוד מצחיק — בהחלט נמצאת שם".

מתוך "סוכריות". מוני מושונוב ושמואל וילוז'ניצילום: פרד קלמן

בכל זאת בחרת להכניס רגע אחד מהמציאות.

"כן, זה משהו שקרה לי אחד לאחד. זה רגע מכונן בחיים. זה רגע שבו החיים לפני והחיים אחרי הם שני דברים שונים לחלוטין. אבל מעבר לרגע הזה, שמופיע בצורה של זיכרון־עבר, יש בסרט הרבה יותר התייחסות לעתיד. זו בעצם הצורה שבה אני מדמיין את עצמי בעתיד, מבחינה רגשית. זה לא אוטוביוגרפי, אבל זה עוסק בשאלה מה אני ארגיש, ומה הבנות שלי ירגישו. לא כך אני רוצה שהדברים באמת ייראו בעתיד, אלא אלה הדברים שאני נלחם בהם. מה שמופיע בסרט הוא מה שאני לא רוצה שיהיה".

מי הקורבן ומי המקרבן

פיצ'חדזה נולד בטביליסי בירת גאורגיה, בשנת 1965, והגיע לישראל כשהיה בן שש. הוא למד בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, באותו מחזור בו למדו דורון צברי ואורי ענבר. סרטו הראשון, "לנגד עיניים מערביות" (1996), עסק בקשר שבין אדריכל צעיר לאביו, מרגל שהיה כלוא בישראל ונעלם. סרטו השני, "בסמה מוצ'ו" (2000), עוסק בעולם של פושעים ודמויות שוליים אחרות, וסרטו השלישי "שנת אפס", מפגיש גם הוא כמה דמויות שנאבקות לשרוד בעולם חסר רחמים, בהן טכנאי רדיו שמחפש את מורשת אביו, עיוור שכלב־הנחייה שלו נהרג, צעירה שמגדלת את בנה לבדה, זוג שאיבד את חדוות החיים המשותפים ואיש עסקים שהסתבך עם ארגון פשע רצחני.

יש לפיצ'חדזה כמה דמויות שאהובות עליו ולכן חוזרות בווריאציות בסרטים שלו, כמו למשל דמותו של סוחר העתיקות המפוקפק אוגוסט מ"בסמה ממוצ'ו", אותו גילם עזרא כפרי, שהופך לאוגוסט הרוצח השכיר ב"סוכריות". מוני מושונוב ומנשה נוי כבר שיחקו בשלושה מסרטיו, ושרה אדלר שגילמה ב"שנת אפס" אם חד־הורית שהעוני מדרדר אותה לזנות, חוזרת כאן בתפקיד קלאודיה, חברתו של איש העסקים הגרמני. מלבד השחקנים והדמויות נראה כי בכל סרטיו פיצ'חדזה עסוק מאוד בשאלת הקורבן. ב"סוכריות" ישנן כמה דמויות שמאבדות את חייהן בגלל חטאיהם של אחרים.

שרה אדלר בדמות חברתו של בן הפושע הנאציצילום: פרד קלמן

"כבני אדם אנחנו קורבנות של עצמנו באיזושהי צורה", מסביר פיצ'חדזה, "אנחנו אוהבים לומר שאנחנו קורבנות של מערכת. אנחנו אוהבים לדבר למשל על המצב החברתי־כלכלי בארץ, שהוא קשה מנשוא. ולמרות זאת אותה מפלגה ואותו ראש ממשלה שהביא אותנו למצב הזה נבחר שוב ושוב. אז קורבן של מי אנחנו? של המפלגה ושל ראש הממשלה הזה, או שאנחנו קורבן של עצמנו? למה אותו בן אדם שקשה לו לקנות קוטג', הולך לקלפי פעם בארבע שנים ושם תמיד את אותו הפתק?".

הוא יגיד שאין לו אלטרנטיבה.

"תמיד יש אלטרנטיבה. לפעמים עדיף אולי לתת צ'אנס למשהו יותר ניסיוני, יותר הרפתקני, מאשר שוב ושוב לתת את הקול שלך למי שמתעמר בך. אני חושב שהסרטים שלי נעים על הגבול הדק הזה של האם אנחנו קורבנות של מערכת אידיאולוגית, כמו ב'סוכריות', או שבסופו של דבר אנחנו קורבנות של עצמנו, כורתים לעצמנו את הענף שאנחנו יושבים עליו".

הדבר שעניין את פיצ'חדזה במיוחד בסרט, לדבריו, הוא הבדיקה מה עומד מאחורי הבחירות האנושיות, גם כאשר מדובר בפוליטיקה. "רציתי להגיד באמצעות הסכסוך משהו על הטבע האנושי. האם אנחנו קורבנות של הסכסוך? או שאנחנו יוצרים אותו? האם אנחנו יכולים לפתור אותו? מה בכלל הדלק שמניע את הדבר הזה? האם זה באמת אידיאולוגיות? האם זה באמת אמונה עזה ויוקדת בכך שהכל שלנו, או שהכל שלהם, או שזה אולי זיכרון ילדות, כפי שהסרט נפתח. האם סלאח באמת רוצה לפתוח בתמימות רשת של חנויות סוכריות כי הוא חושב שזה עסק טוב, או שזה בגלל שלקחו את אמא שלו ממנו כשהוא היה ילד קטן, והיא השאירה לו חופן סוכריות, והשריטה הזאת מזינה את כל החיים שלו".

אתה חושב שגם בסכסוך בינינו לבין הפלסטינים המניעים הם בסופו של דבר אישיים?

לבלוע את הסוכריות המרותצילום: פרד קלמן

"לכל אידיאולוגיה יש מניע אישי אבל הוא לא חייב להיות ישיר. האם כשהייתי צעיר ורציתי להיות בסיירת מטכ"ל, זה היה בגלל שרציתי להגן על המדינה או בגלל שרציתי להיות קילר? למה אנחנו רוצים להיות טייסים? הרי אם נהיה טייסים, נוריד פצצות על בניינים ונהרוג אנשים. למה אנחנו כל כך רוצים לעסוק במשהו שהתוצאות שלו הם איומות? האם זה בשביל להגן על המדינה או שזה קשור לאגו שלנו? במקור היו הרבה מניעים אישיים, אבל זה קפא בזמן. הסכסוך הזה הפך לדבר נוח. ארגונים פוליטיים, מיליטנטיים, ניכסו לעצמם את המלחמה הבלתי נפסקת הזאת. הקוטג' עולה המון כסף, זה לא הגיוני, אבל אין מה לעשות, אנחנו צריכים את הצבא שיגן עלינו. אצל הפלסטינים, אלה שכן אוכלים פיתה אחת ביום, חושבים לעצמם — זה לא נורא כי יום אחד נחזור לירושלים".

החיים מתוך מחשבה על העתיד שיתקיים אחרי מותנו, הם חיים מוחמצים, לדעתו של פיצ'חדזה. "החיים שלנו פה והחיים של הפלסטינים הם לא באמת חיים של כאן ועכשיו. אנחנו חיים לקראת רעיון שיום אחד הכל יהיה בסדר ולא יהיו פערים חברתיים ולא נצטרך לקנות מטוסים במקום להאכיל אנשים רעבים. אולי אנשים יבינו מתישהו שאנחנו מעבירים את כל ימינו בחיים לקראת עתיד שלא יגיע. אולי עדיף לחיות את החיים שלנו היום, ואולי אז הדברים האלה ייפסקו. אחד הדברים הכי נוראים שקרו לאנושות זה האמונה המטופשת הזאת בחיים שלאחר המוות ובעולם הבא, וזה מה שגורם לנו לא לחיות את החיים שלנו. ואנשים שחיים בשביל רעיון עתידי לא באמת מסוגלים לחיות את החיים שלהם. אני לא עושה סרטים בשביל שיישאר משהו ממני כשאני כבר לא אהיה בעולם הזה. כי כשאני לא אהיה אני מניח שזה כבר לא יהיה לי כל כך אכפת. אני עושה סרטים בשביל החוויה שלי של כאן ועכשיו, עם האנשים שאני אוהב להיות אתם".

זו תובנה שהתחזקה אצלך אחרי שהמוות פקד אותך?

מתוך "סוכריות". דמויות חוזרות לאורך הסרטיםצילום: פרד קלמן

"לא. זו תובנה שהתפתחה אצלי בגיל מאוד צעיר. במידה כלשהי תמיד ניסיתי לחיות את החיים שלי בזמן שהם קרו, לא בשביל רעיון עתידי. אולי זה מה שהופך אותי לאדם קצת ציני לפעמים, ואולי קצת קודר לפעמים. אבל מצד שני הסרטים שלי גם מלאים בהומור בגלל הסיבה הזאת. מה שקרה לי בחיי האישיים רק גרם לי כמובן להאמין בזה ביתר שאת. החיים שלי עם אשתי שנפטרה היו חיים שידעתי להעריך בזמן שהם קרו, וגם היא. והיה לנו טוב ביחד. ועשינו את כל הדברים שרצינו לעשות ביחד. ואני מאוד שמח על זה. לא היינו עסוקים בכל מיני קריירות וחוזרים מאוחר בלילה וקמים מוקדם בבוקר, והילדה שלנו לא גודלה על ידי אינסוף מטפלות. אנחנו חיינו ביחד כל הזמן. וזה כן בא מהתובנה הזאת שאולי אין מחר, ולצערי זה מה שקרה. זה לא באמת תמיד יכול לקרות, אבל אם אתה מנסה זה יכול לקרות לפעמים. עצם הניסיון הוא העניין".

הסרט הכי ישראלי

"סוכריות" צולם בפילם, ב-35 מ"מ, והצלם שלו הוא פרד קלנמן, שצילם את סרטיו של הבמאי ההונגרי בלה טאר. המראה של הסרט מוקפד מאוד ובעל סגנון ייחודי, ופיצ'חדזה מאוד לא אוהב לשמוע שהרבה אנשים אומרים שהסרטים שלו נראים "לא ישראלים".

"זה סרט ישראלי לחלוטין שהוא אפילו לא קופרודוקציה", אומר פיצ'חדזה, "כל הסצינות צולמו בשוטים רצופים ויש פה מסובכות טכנית בלתי נתפסת, וזה באמת משהו שנורא קשה לעשות כי זה דורש אמצעים ובעיקר מיומנות מאוד יוצאת־דופן של הצלם. הגשמתי חלום בצורת העשייה של הסרט, בזמן שהוא לא קטוע וכל סצינה מתרחשת ביחידת זמן אמיתית, בלי מניפולציה של עריכה, ובו־זמנית המצלמה זזה כל הזמן.

מכרם חורי בדמות איש האסקים הפלסטיני, עם מייקל סרנהצילום: פרד קלמן

"אבל זה לא נעשה בקטע של הפגנת שרירים סגנונית: יש לזה מטרה, זה עולם של דימויים שבנוי ממרחב ומזמן מסוימים מאוד. יש לי הסתכלות שלי על המציאות, על המדינה הזאת, על הנופים שלה, על הלוקיישנים, וזאת הסתכלות שלי כי אני ישראלי. יכול להיות שהיא קצת שונה, שיש לה טביעת אצבע יותר בולטת, זה עדיין לא הופך את זה ללא־ישראלי. זו אמירה שמתכוונת להחמיא, אבל אני לא מקבל את זה. מה זה אומר? שזה לא נראה כמו סרט ישראלי כי סרטים ישראלים בדרך כלל נראים כמו ג'יפה? זה לא נכון. זה גם שם אותי באיזה עמדה לא נוחה, שאני כביכול מתאמץ לעשות סרט שלא ייראה כמו סרט ישראלי. אני לא מתאמץ, ככה אני רואה את הדברים".

אולי זה בגלל שהרבה מהסרטים הישראלים עשויים בסגנון מאוד ריאליסטי.

"ריאליזם נוקב בקולנוע בדרך כלל לא מעניין אותי. קולנוע זה חלום. ואני חושב ש'סוכריות' זה הסרט שהכי דומה לחלום מכל הסרטים שעשיתי. אני אוהב שהחלומות האלה מופשטים, ועם צבעים אחרים קצת, ועם התנהגויות אחרות קצת, ועם יחסים קצת אחרים — אבל עדיין באים מתוך פירוק ובנייה מחדש של הטבע האנושי. אני מרגיש שהרבה סרטים בתוך המסגרת שנקראת ריאליסטית באים להגיד לי משהו שלטעמי הוא דידקטי מדי, מוסרני מדי. הוא בא להגיד לי, תסתכל במראה ותראה את עצמך. לא מעניין אותי סרט שאומר החיים הם קשים. אני יודע את זה. אני רוצה שהסרט ינסה להגיד לי, בוא נחשוב למה החיים הם קשים. אני יודע שזה באסה להיות זונה. לא חשבתי אחרת. אני יודע שזה באסה להיות חייל תקוע על הר שיורים עליו. באמנות מעניין לנסות להרהר על הדבר הזה, לא להביא כתב האשמה שטחי. אני לא חושב שזה תפקידו של הקולנוע, אלא של מדיומים אחרים. בשביל זה יש עיתונים ואני קורא אותם".

יש הרבה קווי עלילה בסרטים שלך.

מוני מושונוב בסרט. רוצח בחנות הסוכריותצילום: פרד קלמן

"אני לא קורא לזה קווי עלילה, אלא שהסרט הולך פתאום לרוחב ואז חוזר לציר המרכזי וממשיך. אני אוהב את זה כי אני חושב שככה זה החיים. אנחנו מדברים, ופתאום נכנסים לאלף רכילויות שונות ומשונות, ואז אנחנו חוזרים לנושא. אז למה הסרט צריך כל הזמן ללכת ישר ולא להרפות אפילו לרגע? אם הסטייה לצד היא מעניינת ומצחיקה ומלמדת אותך משהו על הדמות הזאת, אז למה לא? אנחנו בסופו של דבר בקולנוע הולכים רק אחורה. במבט לאחור, המודרניזם, שנות החמישים, השישים והשבעים הנפלאות בקולנוע, הם אפיזודה חולפת. בסופו של דבר המיינסטרים ניצח בגדול".

גזענות אירופית גנטית

במקביל להקרנות שלו בבתי הקולנוע בישראל, ייצא "סוכריות" גם לסיבוב פסטיבלים בעולם, אם כי פיצ'חדזה לא תולה הרבה תקוות בכך שהסרט יזכה לאהדה רבה — אף שבעבר הצליח להקרין את סרטיו בפסטיבלים חשובים. הסיבה לכך, לדבריו, נעוצה בדמותו של השותף הגרמני של סלאח, בנו של פושע נאצי, שבשיאו של הסרט נאחז בזכרו של אביו וכתוצאה מכך מסתובב בירושלים לבוש במדי נאצי ושר.

"בינתיים קיבלנו תגובות מאוד קשות מהאירופאים, כי הסרט הזה מאשים אותם באנטישמיות גנטית. הם הזדעזעו נורא אבל אני חייב לומר שאני עומד לחלוטין מאחורי כל מה שנאמר בסרט על אירופה במובן הזה. זה לא פרובוקציה לשם פרובוקציה. אני חושב שהיחס האמביוולנטי שלהם מוביל לצביעות רבה. למכור נשק גרעיני לאיראן ומצד שני להטיל עליה סנקציות. אני חושב שהם קרועים בין איזושהי גזענות סמויה, היסטורית, לבין הרצון שלהם לא להיות כאלה. ואני חושב שהדמות של הנאצי היא לא בהכרח הדמות של הגרמני. היא הדמות של האירופאי הקלאסי, שנאבק ביצר הזה שלו".

לא תתאכזב אם לא תתקבל לשום פסטיבל?

"הסרטים שלי התקבלו תמיד מאוד יפה בעולם בפסטיבלים וקיבלו פרסים. בואי נגיד שנשמח אם הסרט יעשה סיבוב יפה של פסטיבלים, ואם לא אז לא נורא. הסרט הזה נעשה פה, בשביל הקהל המקומי. אני לא חושב שהנהייה הזאת אחרי הכרות בינלאומיות, היא זו שצריכה להוביל עשייה של סרט. הטירוף הזה של הרצון לזכות באוסקר לסרט הזר, זה פשוט מגוחך. זה פרובינציאליות איומה. אנחנו לא אמורים לעשות סרטים בשביל זה. זה קשור לכך שאנחנו לא באמת חיים את חיינו, וברגע שאנחנו לא חיים את חיינו, מצטבר עומס כל כך גדול שהוא מביא אותנו להתפרקות. אנחנו כבר רוצים שמישהו יציל אותנו מהקיום הזה, כי אנחנו לא יכולים יותר".

מייקל סרנה בדמות בנו של פושע נאצי. מסתובב בירושלים לבוש במדי נאצי ושרצילום: פרד קלמן

אתה אומר את זה לסטודנטים שלך לקולנוע?

"אני אומר להם שמה שחשוב זה לא לעשות סרט, אלא לעשות סרט טוב".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ