שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הילדות הקשה, האם שנטשה, האהוב המת. שיחות עם שולמית אלוני

מעטים שמעו מפיה של שולמית אלוני על חייה המוקדמים, לפני הפעילות הציבורית. בשנת 2004, בסדרת שיחות לצורך מחקר אקדמי, פתחה אלוני 
את הפה ואת הלב וסיפרה על אחיה שמת באופן מסתורי, על אמה המתפרפרת, על אהובה שנהרג, 
על הנישואים הנוחים לראובן, על השוביניזם, על בגידת הנשים, על פרס, דיין, שריד ובעיקר על גולדה. סיפור חייה, במילותיה שלה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שרית רוטשילד

באוקטובר 2004 ביקשתי משולמית אלוני להתראיין לצורך מחקר אקדמי כדי לברר אם הקווים הפמיניסטיים הנחו את דרכה. מדי שבוע הגעתי אל הצריף הצנוע בכפר שמריהו כשכלבת הבוקסר מקבלת את פני במה שנותר מזנבה. במסדרון הכניסה ערימות הגונות של ספרים שטרם נקראו וכאלו שנועדו למסירה אחרי קריאתם ("קראת את 'הר אדוני'? את מוכרחה"). בית מלא חן, פשטות ונעימות. לא ישבנו במטבח שעל קירותיו קריקטורות של זאב שאלוני מופיעה בהן וניחוח עוגת השמרים שאפתה עוטף את הבאים, אלא בגינה המטופחת, כשהיא גאה באזליאה הפורחת בכל הדרה. תמצית הצניעות ניכרה דווקא בשירותים. חסר שם רק השלט "חברות" כדי להזכיר לבאים באופן מדויק את הקיבוץ של פעם.

שולמית אלוני בביתה בכפר שמריהו, שבו חיה רוב חייה וגם מתה. שנים שאלו אותה למה היא גרה במעברהצילום: ינאי יחיאל

נושא הראיון הוצג בראשית כל פגישה (ילדות, נעורים בכפר הנוער בן שמן, הקמת המפלגה וכו'). אלוני הובילה את מהלך הראיונות ורק פעם אחת בלבד ביקשה לעצור ולומר דברים שלא לציטוט. אורך כל ראיון כשעה וחצי, מקסימום שעתיים, ולאחר הפגישה השנייה אלוני הודתה שהראיונות מעייפים אותה, לא בגלל אורכם כמו בגלל המאמץ הנפשי.

המפגש הראשון לא בישר טובות. אלוני הבהירה את ההיררכיה בינינו. ככל שהפגישות התמסדו והראיונות העמיקו, למדתי לאהוב ולהבין והצימאון רק גדל. צר לי שלא לקחתי יותר. באחד מערבי שבת, נסע בן זוגי לכפר שמריהו להביא את אלוני לארוחת שבת עם בני משפחה וחברים קרובים. הערב, בעזרת קמפרי ויין, היה מרתק וסוחף וגלש אל השעות הקטנות של הלילה. את רובו של השיח ניהלה אלוני ועד מהרה הפכנו — מצעיר הבנים, חייל בן 18, ועד המבוגרים בני 50 פלוס — לקהל שבוי ומרותק לסיפוריה ועמדותיה.

אלוני מדברת בשטף אסוציאטיבי, עוברת במהירות מעניין לעניין, מוסיפה, מעשירה ומתבלת בידע נוסף. במידה שאלוני חושפת את עצמה, היא עושה זאת כמעט נגד רצונה, מתוך תחושת חובה. השליחות הציבורית מחייבת אותה לספר את סיפורה ברבים, אולי כדי לעודד אנשים רבים ללכת בעקבותיה.

כשנכנסה לכנסת לראשונה בשנת 1965, אלוני הופיעה כאשה צעירה, אופנתית, ועצמאית. הופעתה בלטה במיוחד על רקע הדימוי של גולדה מאיר, שכיהנה אז כפוליטיקאית הבכירה בישראל, ונתפסה כסבתא רחומה. לאורך כל הקריירה הפוליטית שלה, אלוני הקפידה להציג את עצמה כאשה עצמאית שלא מוגדרת בהכרח בזכות משפחתה. היא שמרה על סטריליזציה בכל הקשור לחייה הפרטיים ומעטים שמעו מפיה את קורות חייה, והקרובים אליה — בן זוגה וילדיה.

אלוני, שדיבורה קולח כאשר היא מדברת על חייה הפוליטיים, אינה ששה לדבר על ילדותה ומדברת באופן מדוד.

חסרה הביוגרפיה שלך באופן מסודר, אין את זה בספר שלך ("לא יכולה אחרת", שולמית אלוני משוחחת עם עדית זרטל, הוצאת מעריב).

"אני יודעת. הרבה אנשים אמרו שחסרה פה הביוגרפיה".

אני אציק.

"אני לא אתן לך הרבה, אני יכולה לתת לך ביוגרפיה מאז שהגעתי לבן שמן, אבל כל הילדות שלי כל כך מסובכת, והבית מסובך וההורים מסובכים".

גם היום אי אפשר?

"אני מרגישה לא טוב לדבר על זה. זה חלק שאני ניסיתי להדחיק לחלוטין, אבל היות ואני למעשה מכיתה ז', מבית ספר עממי אדם עצמאי בונה self made woman (צוחקת), אז מכאן ואילך אני יכולה לספר לך".

נתחיל מהילדות?

"נולדתי בלילה".

ציפו לבת או לבן?

"אין לי מושג. אני לא שוחחתי על הדברים האלה עם ההורים שלי אף פעם".

צילום: לע"מ

הצד הלא נכון של המסילה

שולמית אדלר נולדה בתל אביב בשנת 1928, לאם תופרת ולאב נגר שעלו מפולין. הוריה היו צאצאים למשפחות רבנים מפולין. בביתם בישראל לא היתה אוריינטציה דתית אבל החג היה חג והשבת היתה שבת באופן מסורתי, אך לא דתי. בילדותה גרה כל משפחתה בדרום תל אביב. שולמית הבכורה ואחיה מרדכי הצעיר ממנה בשנה וחצי. בכל שנה בערך העמיסו את כל החפצים על עגלה ועברו לדירה זולה יותר מקודמתה בשל מצוקה כלכלית. לדברי אלוני, משפחתה לא היתה משפחת פועלים רגילה אלא משפחה ציונית־סוציאליסטית בעלת הכרה, והדלות נגעה בצד החומרי בלבד. לדבריה הוריה היו אנשים פתוחים, רחבי דעת, ליברלים, קוראי ספר, המנויים על העיתונים "דבר" ו"גזית". מילדותה המוקדמת היא זוכרת בית חם ואסתטי. אמה, שעסקה בתפירת עילית, אהבה יופי ודאגה בבית לתמונה ולפרח.

סיפור ילדותה של אלוני טעון ורגיש. אמה, הדמות הנשית המרכזית בחייה, לא היתה אם במובן המקובל באותם ימים, אלא אשה שהתקשתה לתפקד במסגרת הנישואים. מן הראיונות עולה הזנחה הורית וכאב רב. הקושי טמון בפרידת הוריה. בגיל שבע התעוררה שולמית וגילתה, יחד עם אחיה בן החמש וחצי, שאמה נסעה לפולין, בלי להודיע, בלי פרידה ראויה. ביום אחד השתבשו סדרי הבית. האב סיפר לילדים שהאם נסעה לבקר קרובים בפולין. בעיני אלוני, האם היתה דמות רומנטית, מן "מדאם בובארי" (רמז לכך שאמה הלכה בעקבות לבה), אשה יפה מאוד, כזו שכל הגברים מסתובבים סביבה. עול גידול הילדים נפל על האב שעבד יום ארוך. אחיה היה בגן ברחוב לוינסקי ואילו אמו של יצחק רבין, רוזה כהן, פרשה חסותה על שולמית והכניסה אותה לבית חינוך לילדי העובדים, הכולל יום לימודים ארוך עם ארוחת צהריים.

בפעם הראשונה שהיתה צריכה להגיע אל בית הספר, הגיעה הילדה שולמית מדרום העיר אל אזור שדרות רוטשילד, שם התגוררה רוזה כהן, ובנה יצחק הראה לה את הדרך אל בית הספר, שהיה שייך לזרם חינוך העובדים, ברחוב בצלאל (היום טשרניחובסקי). בבית הספר למדו איתה רבים מילדי הנהגת היישוב ועסקני ההסתדרות. לימודיה בבית חינוך ברחוב בצלאל הסתיימו בסוף כיתה ג' כשרוזה כהן מתה. מנהיגי הפועלים החליטו אז, שלפועל שגר בצד השני של מסילת הברזל, שעברה ברחוב יהודה הלוי, לא מגיעות ההנחות שמגיעות למנהיגי הפועלים כמו גולדה מאיר, אליהו גולומב, דוד הורוביץ שלימים היה נגיד בנק ישראל, ואחרים.

אביה של שולמית היה שכיר, וכעת גם היא וגם אחיה למדו בבית הספר ואביה לא עמד בתשלום שכר לימוד מלא. אלוני עברה ללמוד בצד השני של פסי הרכבת, בבית הספר יסוד המעלה. "גרתי מעבר לפסי הרכבת ולא במקום המכובד של משכנות העובדים. זכיתי למורים מצוינים, שאול טשרניחובסקי היה הרופא, דב חומסקי מורה לעברית, מרגלית עקביה היתה מורה להתעמלות, עם כולם נשמר קשר עד יום מותם. לא הרגשתי בתודעה מקופחת, רק עם עבור הזמן הבנתי שאבי לא היה זכאי להנחה שקיבלו כולם כי גרתי בצד הלא נכון של הפסים. אז זה היה בבית חינוך ברחוב בצלאל בתל אביב, אחרי שאמא של יצחק רבין מתה ואמרו שזה רק לעסקנים בהסתדרות. זה היה דבר נורא. אני לא יכולה לשכוח את זה, לא סלחתי להם אף פעם. את יודעת למה? היתה תקופה ששכחתי באמת, איך נזכרתי? כי פרופ' דן הורוביץ, הבן של הנגיד, באיזושהי הזדמנות ישב עם החבר'ה וסיפר שהיתה לנו אחת בכיתה שולמית אדלר שהיא היתה היחידה שגרה מעבר לפסי הרכבת. בתל אביב הרכבת הרי עברה ביהודה הלוי, ואני גרתי מעבר לפסי הרכבת, זאת אומרת במקום לא מכובד של משכנות העובדים, ואז נזכרתי בכל הסיפור הזה. אני לא הרגשתי, זאת אומרת בתודעה אז, לא הרגשתי מקופחת. רק עם עבור הזמן הבנתי שהם נבלות. את יודעת שאבא שלי לא בא לבקר אותי בכנסת כשהייתי בכנסת מטעם מפא"י, רק אחרי שהקמתי את רצ הוא בא לבקר אותי בכנסת".

מכיתה ד' היא זוכרת את עצמה מנקה ומבשלת עבורה ועבור אחיה ואביה ללא תחושת סבל. כעבור שנה או שנתיים אמה חזרה והופיעה כאילו דבר לא קרה, אבל זמן קצר אחרי כן שוב נעלמה והפעם כבר היה ברור שההורים נפרדים והילדים טולטלו. פעם האח התגורר עם אבא והיא עברה להתגורר עם האם ופעם להפך, פרידות וטלטולים עם הרבה כאב ומצוקה.

אלוני ואמה. עזבה, חזרה, עזבהצילום: באדיבות המשפחה

ספרי לי מעט על אחיך.

"היה קשר בינינו אבל הופרדנו די מוקדם כשהורי נפרדו, אז הוא היה עם אבי ואני הייתי עם אמי. גרנו במקומות שונים והיינו נפגשים מדי פעם. כשהוא היה בן 12 ואני הייתי בת 13, הוא היה בבן שמן בכפר הנוער, ואני הייתי אז ברעננה במוסד שקשור לבן שמן, קבוצת עלומים של חיים בר נחום. אמרו שהוא נפל לבריכה, ואני תמיד היה לי חשד, עד היום הזה, שהוא התאבד ממצוקה של כל העסק. הוא היה הרבה יותר רגיש ממני בכל הנושא הזה. מי שמצאה אותו מת בבריכה היתה סוניה פרס, אז היא עוד לא היתה פרס. היא גדולה מאיתנו בהרבה, היא כבר גמרה את בית הספר החקלאי, אבל היא הרי היתה בת של מורה בבן שמן, לכן היתה שם".

בעקבות מותו של אחיה הסכימו להעביר את אלוני מרעננה לבן שמן כפיצוי על ה"תאונה": "היה בבית כאב גדול. כל אחד דיבר ארוכות, גם אני, גם הם. כל אחד עם הפקעל'ה שלו. זה היה דיבור בלי דיבור, אבל זה היה. זה כל הזמן היה. לא חושבת שהם האשימו את עצמם. הכאב היה גדול, אני לא יודעת לנתח אותו, הייתי צעירה מדי כדי לנתח אותו. הייתי בת 13, אבל אני לא הייתי עם ההורים. הם היו בצבא ואני נוסעת הרבה לאלומות, פוריה וביתניה".

אלוני הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר" שמדריכיה פעלו בתחומי הכפר בו היו חיים פוליטיים אינטנסיביים בעידודו המלא של מנהל ומייסד הכפר, ד"ר זיגפריד להמן, שראה בחינוך פוליטי ובחירת אידיאולוגיה המתאימה לחניך, יסוד חיוני לעצמאות מחשבתית, כולל יכולת לבקר את השלטון.

בבן שמן עבדה בדיר והיא התגאתה במקצוע שרכשה — עיבוד צמר, אריגה, צביעה ורקמה. יחד עם עוד חברה גזזו את הכבשים, כבסו את הצמר, צבעו והכינו חוטים ולאחר מכן ארגו על נול. בהיותה רועת צאן בדיר של כפר הנוער בן שמן, נדבקה בטפיל שבגללו כמעט איבדה את חייה שנים רבות אחר כך, כשהיתה בשנות ה–70 שלה.

אהבת חיי

בשנת 1945, לקראת כיתה י"א, עלתה הנערה שולמית לירושלים וביקשה להתקבל ללימודי שביעית ושמינית בסמינר בית הכרם. ההחלטה גמלה בלבה בעקבות מכתב ששלח לה אביה, ששירת באותו הזמן באיטליה: עליה לוותר על חלומות כמו להיות רועה או להתמסר ללימודי פילוסופיה ומתמטיקה שהצטיינה בהם, כך כתב, וללכת ללמוד הוראה כי גל של ילדים פליטים עושה דרכו לארץ ישראל והם, ילדי הפליטים הללו, יהיו זקוקים למורות טובות.

תיאור פגישתה עם מי שהיה מנהל הסמינר, בן־ציון דינבורג, לימים שר החינוך פרופ' בן־ציון דינור, יוצא דופן: נערה מגיעה לבדה בטרמפים מכפר הנוער בן שמן לבית הכרם בירושלים ודופקת על דלתו של מנהל המוסד. היא לא הודיעה על בואה ולא קבעה פגישה באופן מסודר, רק הציגה את עצמה כ"שולמית אדלר. השם לא אומר לך שום דבר. יום אחד הוא יאמר יותר. אני מוכרחה להיכנס לשביעית, לשמינית ואחר כך לסמינר, ואתה תעזור לי" (מתוך ספרה של עדית זרטל, "לא יכולה אחרת", עמ' 22). והיא התקבלה. את התנופה להמשיך בלימודי משפטים קיבלה מדינבורג אחרי שכבר נבחר לכנסת. כשפגשה אותו באחת ההזדמנויות בתל אביב, צעדו השניים יחדיו עד למשכן הכנסת שהיה אז בתל אביב. המחנך לשעבר הכניס את תלמידתו פנימה והציג אותה בפני הנוכחים: "שמה שולמית אדלר. זה לא אומר לכם כלום, אבל אתם עוד תשמעו עליה".

כשהיתה בת 15 הכירה את מי שהיה חברה לחיים מוטקה ליפקין, שנהרג במלחמה. "היה לי חבר שידע לשיר, זה שנהרג במלחמת..."

אף מילה עליו? נהרג, מת, הולכים הלאה?

”לא, זו היתה אהבת חיי! מה זה נהרג, מת? למה אני צריכה לכתוב על זה? את צריכה להבין כך, הוא היה חבר קבוצת אלומות בפוריה, אנחנו היינו יחד מאז שהייתי בגיל 15 עד 19 ואז הוא נהרג. הוא היה מבוגר ממני בארבע שנים, היה חבר של שמעון פרס, שמעון כתב עליו הספד יפה. על כל פנים היתה בינינו אהבה גדולה. זו היתה תקופה שהייתי גרה בכל החופשים בפוריה ואז גם רכבתי על סוסים, כי הוא היה שומר שדות. שמעי זה רומן גדול ובשנה האחרונה הוא עבר כבר לירושלים, התבגרנו יחד וכל הגימנזיסטים וכל אלה מהסמינר ידעו שאנחנו יחד".

זה היה חריג?

"מאוד חריג, מאוד חריג. כי לא נישאנו".

היה ברור שזה נישואים מבחינתך?

"לא היה ברור מבחינתי שזה נישואים. היה ברור מבחינתי שאנחנו יחד. נושא של נישואים אף פעם לא היה פולחן אצלי. כשהוא גר בפוריה, גרנו גם שם יחד. בקיץ גרנו בסוכה על הירדן על עץ אקליפטוס. זו היתה התקופה הכי רומנטית, הכי נלהבת בחיים שלי. ואז אני ירדתי לעיר העתיקה, והוא היה צריך לצאת, זה חברות אחר כך סיפרו לי. הוא היה צריך לצאת עם הל"ה, אבל עיכבו אותם יומיים אז בינתיים שלחו אותו להגן על הר־טוב וכל החבר'ה שנסעו להר־טוב נהרגו שם בהתנקשות. כתוצאה מזה הבריטים איפשרו לי להקדים ולצאת מהעיר העתיקה. הרי העיר העתיקה בירושלים במצור, הבריטים עדיין היו פה, ואנחנו ירדנו לשם בכיסוי של מורות ואחיות וכו' ואחרי שהוא נהרג, נהרג אז אחד הבנים של שפרינצק, והבריטים היו נחמדים ואיפשרו ליפה חברתי ולי לצאת ביחד. תמיד הייתי בקשר עם משפחתו, לפני זה, אחר כך, ועכשיו. הייתי בקשר עם בני הדודים שלו, שהם בני גילי בערך".

מי עזר לך לעבור את התקופה הקשה?

"חברים שלי וחברות מהסמינר בירושלים. אחר כך ירדתי מתל אביב בדרך בורמה, אז כבר גרתי עם הורי. זו תקופה שהורי שוב היו ביחד, היו ביד אליהו כבר, ואז אני ירדתי לתל אביב. הם הכירו אותו, הם הכירו את החברות בינינו מהתחלה. הבית היה ליברלי לגמרי. חוץ מזה, אני חושבת שאני הייתי יותר מבוגרת מהם נפשית באותה התקופה".

על שירותה בפלמ"ח ניתן ללמוד בעקיפין. "במשך כל השנים עד לבעיה מסוימת, לא סיפרתי שהייתי בפלמ"ח ובעיר העתיקה בירושלים בתקופת המצור, לא חשבתי שהייתי צריכה להתגנדר בזה. כשסיפרתי את זה בפעם הראשונה בכנסת כשעמד על הבמה רוני מילוא והתחיל להטיף לי מוסר, והוא בכלל לא שירת בצבא, אמרתי לו: תיזהר בלשונך, מפני שאני הייתי בין המגויסות הראשונות במדינת ישראל".

אחרי המלחמה עבדה ביפו עם ילדים פליטי מלחמה וסייעה בהקמת בית הספר לילדי עולים ברמלה. מאוחר יותר לימדה ברמת גן ובתל אביב ובמקביל, למדה בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה שליד בית ספר שבח והוסמכה כעורכת דין. "האמת היא שהלכתי ללמוד משפטים לא בשביל להיות עורכת דין אלא בשביל ללמד, אני הרי לימדתי בתיכון. הייתי המורה הראשונה לאזרחות בארץ".

כל המשפחות המאושרות

בשנת 1952 נישאה לראובן אלוני, מי שייסד את מינהל מקרקעי ישראל והיה ראש המינהל האזרחי במרחב שלמה. "היה החורף הנורא הזה ב-1951 עם שיטפונות נוראים ואנשים היו במעברות ואני החלטתי ללכת לעזור שם ואספתי בגדים והתחלנו להכין אוכל והייתי צריכה אוטו, אז הלכתי ל'כסית' ושאלתי למי שם יש אוטו, והיה שם ראובן אלוני שהיה לו 'נאש' — אוטו אמריקאי גדול, יפה, וגייסתי אותו. הוא היה הנהג שלי אז ואחרי זה התחתנו.

"החתונה שלי היתה מאוד מוזרה, זה היה בחוץ, השושבין היה יצחק שדה. זה פורסם בזמנו ב'העולם הזה', שאחד היה צריך להביא עגבניות, שני הביא מלפפונים, בומבה צור הביא את הגיטרה והיתה שמחה גדולה. הטקס של החתונה ממש היה בכלל בקיבוץ גבת וחיתן אותנו הרב של נהלל, התימני. הייתי צריכה לחכות שראובן יחזור מסיור עם אשכול שהיה שר החקלאות, והוא בא וגמרנו את הטקס והוא נסע לסבלותיו ואני לסבלותי. ואז גם הכרתי את אשכול, כי אשכול רצה להכיר את הכלה. הוא אמנם לא דרש את הלילה הראשון אבל הוא רצה להכיר את הכלה.

בשנת 1953 עברה משפחת אלוני הצעירה יחד עם עוד עובדי מדינה להתגורר בכפר שמריהו והם קנו צריף מהצריפים שהסוכנות רכשה והביאה משוודיה, אך העולים סירבו לגור בהם "כי זה נראה כמו מעברה". אלוני התגוררה עד סוף ימיה באותו צריף שהשנים ניכרות בו היטב.

שם גם נולדו שלושת הבנים: דרור, נמרוד ואהוד. במסגרת נישואיה הקפידה כל חייה לשמור על עצמאות כלכלית כי מהמשכורת של ראובן אי אפשר היה לקיים משפחה. ראובן אלוני, נץ בדעותיו, לא היה שותף להשקפותיה הפוליטיות. הוא היה חבר ב"טורקים הצעירים", כינוי לקבוצת האקטיביסטים ב"הגנה" ולא חסרו מריבות בבית בשל חילוקי דעות בין הביטחוניסט ליונה.

איך התנהלה המשפחה לצד הקריירה שלך?

"היה לי בית נהדר, מה הבעיה?! איך פותח טולסטוי את אנה קרנינה?"

אלוני בקריקטורה של זאב (יעקב פרקש) באדיבות ארכיון המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, חולוןצילום: איור : זאב / באדיב

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו..."

"אז זהו. קודם כל הקינדרשטובה ("חדר ילדים" בגרמנית. מושג שתמציתו הוא "בית טוב". ש.ר), יש לו השפעה עצומה. אז יש כמה בדיחות עלי שהילדים מתבדחים. אני לא עזרתי בשיעורים, לא היו לי שום אמביציות שישיגו ציונים הכי טובים ויעשו את הדברים הכי, מספיק היו לי את ההישגים שלי, לא דחפתי אותם. אבל! כשהם שאלו שאלה הם אמרו שיותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להיניק, נתתי בלי סוף. שאלו על פרק אחד בתנ"ך — סיפרתי הכל. שאלו קוריוז בהיסטוריה — מיד נפרשה היריעה.

"ספרים קראנו. גם ראובן וגם אני. הבית היה תמיד מלא סופרים, אמנים, היו מסיבות גדולות פה על הדשא וחגיגות יפות ושיחות. בסופי שבוע היינו מטיילים עם הילדים. יש עוד בדיחה עלי: הבן הקטן שלי, כשהוא היה בכיתה ה' הוא אמר: תני לי ספר שהוא יותר מעניין. מה נתתי לו? את "חיי" של טרוצקי (צוחקת) והוא קרא. הרבה זמן לא היה לי איתם, אבל הזמן שהיה, היה זמן איכות, היה כיף.

"בנוסף לזה הם היו שותפים לכל המסיבות, הכירו את כל האנשים, הרי איך אמרו? 'הסלון של שולמית אלוני', כי אנחנו עשינו פה מפגשים של ה' באייר ושל דת ומדינה, חיים חפר היה פה בן בית, דן בן אמוץ ואיצ'ה ממבוש שתמיד היה שואל: עד מתי תמשיכו לגור במעברה? והיה פה סשה ארגוב והבאנו לכאן פסנתר ואריק לביא שר והשתכר והילדים היו שותפים לכל הדברים האלה, בכל המסיבות ובכל האירועים. והם מוכשרים, ואבא שלהם לימד אותם 'לנגן' עם הטורייה. הכרתי את המורות מפני שאני פה בכפר וזו היתה קהילה, אבל היו כמה דברים מצחיקים. את התוכניות ברדיו הייתי הולכת להקלטות בערב כדי שאחר הצהריים אוכל להיות בבית. לא ביליתי בבתי קפה, דאגתי להיות בבית גם אם הם לא צריכים אותי רק שיידעו שאני פה. הם היו שומעים 'פול טמפל' פה בחדר, כל המשפוּחה, ואני הייתי יושבת ליד, אטומת אוזניים וכותבת.

"היתה פה קהילה והאמת היא שלא דאגתי כי אם לא הייתי, כולם פה הכירו את כולם כמו משפחה והיתה פה תקופה שהיתה פה עגלה עם חמור, והיו פה נחשים והיו פה יונים והיה שמח. ראובן היה בעל, מבחינה זו... איך אומרים? לגבר מצליח צריך אשה, אז גם לאשה מצליחה צריך גבר. אני לא יכולה לקום בבוקר, אז היו מעירים אותי בבוקר עם כוס קפה, והוא מכין להם את הסנדוויצ'ים לבית הספר ולוקח אותם. היו ימים שהוא בכלל לא היה בבית בסיורים, אנחנו שנינו, המשפחה היתה מאוד משפחה.

"אבי נפטר ב–1980, הוא היה בן 75. אמא שלי נפטרה צעירה. אני כבר הייתי חברת כנסת, היא חגגה את הבר־מצווה של דרור ב–1966, ביום העצמאות, וזמן קצר אחרי זה, היא קיבלה התקף לב. אני מניחה שהיום היו מצילים אותה, אבל אז עוד לא היו אמצעים, היא היתה בת 59. ואבא שלי בגיל 75, דווקא היה בריא והיה שפוי והיה בסדר והיה הכל, אבל החליט שדי, הוא חי מספיק, וכנראה פסיכולוגית זה השפיע עליו. הוא נסע באוטובוס ועשה ככה עם הראש ומת ומצאו אצלו בכיס: 'נא להתקשר לחברת הכנסת שולמית אלוני'. אני מניחה שהוא סחב את זה אצלו הרבה זמן בכיס, הוא לא ידע שבאותו היום הוא ימות, זה היה מין סטרוק כזה בבת אחת באוטובוס. הייתי בקשרים טובים עם שני הורי. הוא חלם על אמא שלי, מתוך שינה היה מדבר עליה אחרי מותה. הוא אהב אותה אהבה גדולה, לא היתה אשה אחרת בחייו, רק היא".

"מיידלע, בואי הנה"

"ראובן היה איש 'אלונים'. באותה תקופה התחילו לדבר על איחוד תנועת הפועלים. במקום שיהיה השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי, אחדות העבודה ומפא"י, רצו לאחד את כולם יחד ובנושא הזה היו פעילים צעירי המפלגות: אפרים ריינר, משה שמיר, יזהר סמילנסקי, יגאל אלון, שמעון פרס. אני לא זוכרת את כולם. חלק מהפגישות היו אצלי בבית ואני הייתי יפה ואופה, אבל מה, לא ידעתי להתאפק, היו לי דעות. אופה, יפה ומגישה קפה אבל יש לי גם מה להגיד. אחרי זה היתה לנו פגישה אצל רננה (הבת של בן גוריון, ש.ר) בבית עם בן גוריון שאמר: אני בעד האיחוד אבל חזן ויערי וטבנקין לא יתנו לכם. ואז הוקם בית ברל, והוחלט לעשות כנס גדול של אינטלקטואלים בסיסמה של איחוד תנועת הפועלים, אבל היות ורק מפא"י הסכימה לזה, אז הם היו החבר'ה הדומיננטיים ואז אני הצטרפתי".

למה הצטרפת?

"כי זו במה לדבר על דברים שצריך לדבר עליהם, כבר החליטו שאין חוקה, כבר התחילו להיכנע לדתיים. אני מורה לאזרחות. מה אני מלמדת אותם באזרחות? אני הכנסתי את מגילת העצמאות כבסיס לדיון על אופייה של המדינה, והכרזה אוניברסלית על זכויות האדם כעקרונות מדינה דמוקרטיים מול הפשיזם. עכשיו, כדי להתווכח את צריכה במה וזו במה מצוינת כי הם היו בשלטון.

"אני חושבת שרבים עוד זוכרים, זה היה בתקופה מאוחרת, את הוויכוח עם בן גוריון שאחריו נעשינו ידידים טובים. יש בבית ברל אולם רחב, שכדי לדבר את צריכה לא ראש כי אם מניפה, כי הוא מאוד רחב. כדי להגיע אל כל הקהל את צריכה כל הזמן לסובב את הראש. שם היה דיון על החוקה, ואני אמרתי שבמקום להחרים את חרות ומק"י ואת הציונים הכלליים ולהיות כל הזמן תלויים במפלגות הדתיות שסוחטות אותנו, צריך לגמור עם החרמות האלה ולהקים ממשלה המבוססת על עקרונות דמוקרטיים בעליל. זה היה 1953 כשדנו בחוק בתי דין רבניים, לפני שהוא הלך לשדה בוקר או ערב הליכתו לשדה בוקר. הליכה ראשונה. ואז, היחיד בכל הקהל העצום הזה שנתן לי גיבוי היה דוד הכהן. הוא בכל המאבקים שלי בנושא של דת ומדינה נתן לי גיבוי, אחר כך קיבלתי גיבוי מעוד כמה מהזקנים, אבל הוא עלה על הבמה ואמר: 'בן גוריון, היא צודקת!' זה החניף לי מאוד, ואז נכנסתי לפוליטיקה".

סימנת מראש לאן?

"לא. ידעתי שזה במסגרת מפא"י ושזה חוג רעיוני. תראי, עם יד על הלב לא היתה לי אמביציה להיות חברת כנסת. היתה לי אמביציה לחנך לדמוקרטיה. ואת זה עשיתי בבית ספר שבח ובעירוני א'. ואת זה עשיתי בהרצאות עם עולים ועם סניפים. עברתי, גם בהריון, את הארץ לאורכה ולרוחבה, להסביר לציבור מהי דמוקרטיה, ומה זה מדינה ריבונית ויחסי אזרח ומדינתו. לזה היתה לי אמביציה. כשראיתי שאני לא מגיעה ליעדים נורא גדולים, אז היה רדיו.

"ההתחלה היתה בגלי צה"ל, נתנו לי דבר מאוד יפה. הייתי מביאה חבורה של תלמידים מכיתות ח', ט', ומשוחחת איתם על תפקיד השלטון, על תפקיד הממשלה ודרך השיחות איתם העברתי את שיעורי האזרחות וסדרי שלטון ומשפט. אחר כך, אני חושבת שב–1955, עוגניה שמחוני, קיבלה תוכנית 'לאשה' ושם היתה לי פינה — 'הכירי את החוק'. אחרי זה היתה לי במשך הרבה שנים תוכנית בשם 'מחוץ לשעות קבלה' יחד עם אלימלך רם. נתנו לי עוזרת לענות על מכתבים, רינה פרי, ואז התלבשתי על שני דברים: האחד, נשים מצויות בארץ הזאת בקטסטרופה ולכן המאבק שלי נגד הדת, נגד הממסד הדתי, התחיל בעקבות הידע האישי שהגיע אלי; והשני, בעקבות 'מחוץ לשעות הקבלה', הבנתי את חוסר ההבנה של השלטון בדמוקרטיה.

"באחד המושבים גבר רצח מישהו. אז תנועת המושבים החליטה לגרש את המשפחה. הסב, אינני זוכרת את שם משפחתו, היה אז סגן שר החינוך מנהלל ומראשי תנועת המושבים. אני הזמנתי אותו לשידור חי ועליתי עליו כמו שעולים עם הבולדוזר על הבתים של הפלסטינים, אמרתי: במקום שתעודדו אותם ותחבקו אתם זורקים אותם? ואתה עוד סגן שר חינוך! האשה והילדים אחראים לחטא של הבעל?! מאז חל שינוי קטן בנושא הזה.

"יום אחד בא אלי לרדיו המזכיר הכללי של מושב פטיש עם איזה מגבעת מאוד משונה וחומה, אבל מה אני אגיד, היו אז הרבה עולים חדשים, איש איש ומנהגו. ואני שואלת אותו, מה הביא אותך אלי? והוא הסתובב חסר שקט ואמר: 'תראי, יש שתי משפחות אצלנו שלא שילמו מס קופת חולים והתוצאה שסגרו את טיפת חלב ואת שירותי קופת חולים למושב, כי המושב הוא קולקטיב. ואז אני הלכתי למשפחות האלה לבקש שישלמו, מפני שסגרו לכולם. אז אחד מהם לקח פטיש. מושב פטיש – אז לקח פטיש, והכה על ראשי' והוא הוריד את המגבעת וכל הראש חבול. עכשיו יודעים למה המגבעת.

"אז בראש קופת חולים, אינני זוכרת את שמו, היה דווקא איש מאוד נאור, דווקא שני דברים הצלחתי להשיג אצלו, שאלתי אותו, מה זה?! ואם אנשים גרים בבית משותף בתל אביב, ואחד לא משלם, אז לכולם לא תיתנו?! מה זה הדבר הזה?! הוא אמר כן, יש לנו איתם הסכם. הם משלמים פחות. מה זה קשור? אמרתי, אז אל תעשו הסכם! אתם לא יכולים להעניש, כדאי לכם כנראה לקחת פחות מפני שזו תנועה שיש לכם השפעה עליהם, אבל מה זה הדבר הזה?! אני חושבת שזה תוקן. אני לא זוכרת את שמו וזה לא יפה כי אני רואה אותו לנגד עיני. איתו גם הצלחתי להשיג את הזכויות של הידועה בציבור לביטוח בריאות וזו היתה מהפכה גדולה וחשובה לי מאוד כי ברגע שהשגנו אצלם יכולנו ללכת לביטוח לאומי ולכל המוסדות של ההסתדרות, זה היה אקט מאוד חשוב.

"עכשיו, זה פוליטיקה. במדינה שמחיר הביצים זה פוליטיקה — אז הכל פוליטיקה. אבל לא היתה לי כל שאיפה ללכת לכנסת. ב–59' היו בחירות לכנסת הרביעית וזה היה כבר היה סביב פרשת לבון וכו', הכנסת החזיקה מעמד עד 61'. הצעירים הקימו מטה, בראש המטה עמדו דיין ויזהר סמילנסקי. משה כבר השתחרר מהצבא. דרך אגב, את משה הכרתי בשני מישורים: האחד הוא הכיר את ראובן מאלונים — משה מנהלל והם היו יחד אצל 'הטורקים הצעירים' והיו מאוד בידידות. והכרתי אותו כשהיה רמטכ"ל, מפני שאני אז עשיתי את הסטאז' במשרד הביטחון וברגע שהשתחרר היה עם הצעירים.

"חוג הצעירים היה מחלקה מיוחדת וביקשו אותי לעמוד בראש המחלקה לחברות. זה מזכיר לי, הייתי אז בהריון עם הילד הקטן שלי, את מבינה, הקטן! ובבה אידלסון מזמינה אותי לשיחה. הבטן כבר לא חבויה, הבטן כבר בטן אבל אני נהגתי, חברמנית כזו, והיא מזמינה אותי לשיחה: למה את עובדת עם משה דיין ולא איתנו? 'זה חתך גילי', אני אומרת לה. 'אבל הוא איש מסוכן לאשה צעירה!' ואני אומרת: לא כל כך, הוא חבר של ראובן. 'אבל בכל זאת!'

"אז נכנסתי לפוליטיקה והכניסו אותי למרכז מפא"י. אני דווקא לא דאגתי לזה. באותה תקופה היו בבית ברל קורסים למנהיגות ואני הרציתי להם על סדרי שלטון ומשפט, באמת יצאו משם ראשי ערים ופעילים. זו היתה תקופה מאוד פעילה ומקבילה מאוד לתנועה הסוציאל־דמוקרטית בגרמניה שלפני המלחמה. יש גילים שכנראה אפשר לעשות הכל. כי אני הריתי וילדתי ולימדתי ולמדתי, והרציתי והייתי בכל הנשפים בתל אביב. כנראה שאפשר.

"ב–1961 עבדתי בבחירות. ב–1963 בן גוריון פרש לגמרי ואשכול הוכתר כראש ממשלה ופה היה לי הברוך הראשון הגדול עם החבר'ה הצעירים. הם לא רצו את אשכול והם אמרו שזה 'פוטש' שהטרויקה עושה, הטרויקה זה גולדה, זלמן ארן וספיר שהמליכו את אשכול. הנחמדים שלחו אותי לקו החזית, זה היה בבית אלישבע בירושלים, לתקוף את דרך הכתרתו של אשכול שזה לא דמוקרטי ולא זה ולא זה. לא יודעת מה קשקשתי שם, בטח אמרתי דברים נורא חשובים - בלהט. בסוף האירוע, כשהכל נגמר, קורא לי אשכול אומר לי: 'מיידלע בואי הנה', ואני באה. והוא מוציא פתקה ומראה לי. זו הייתה פתקה שמשה דיין שלח לאשכול להגיד לו: 'אשכול, לא חשוב מה שאומרים, אני מוכן ברצון רב לעבוד אתך'".

הוא אמר: תראי מה עשו לך.

"אשכול היה איש חכם, עם חושים נכונים, הוא היה דמוקרט. לא היה לו הרבה זמן מ–63 עד פברואר 69' ואז באה המכשפה. אבל זה באשמת יגאל אלון, הוא היה יכול לקחת. משה דיין לא היה מתחרה לאלון מפני שמשה דיין רק חזר למפא"י מרפ"י ובן אהרון אומר ליגאל: 'יגאל, תגיד אני האיש!'. הוא אמר לו את זה פעמיים ואני בלשון המחורבנת שלי אמרתי לו: יגאל תוכיח, אתה כל הזמן גבר, אתה המנהיג שלנו, אז תהיה מנהיג ותגיד אני האיש! 'לא', הוא אמר, 'אני מקבל את ההחלטה של גלילי'. אני אף פעם לא סלחתי לו על זה. ההחלטה של גלילי ושל פנחס ספיר היתה על גולדה".

אלון היה מספיק כריזמטי?

"לדעתי לא. די, הוא גמר. רבין זלזל בו נורא. בהתחלה יגאל לא רצה ללכת להיות שר בממשלה של רבין מפני שהוא הבין שזה מגיע לו בכלל. ופה ישבנו והיה ירוחם הג'ינג'י (איש הפלמ"ח והדיפלומט ירוחם כהן, ש.ר) והוא אמר ליגאל אלון: סלח לי, יצחק שדה היה מנהיג שלך ואחר כך אתה היית מנהיג שלו. אתה היית ראש הפלמ"ח והוא היה תחת פיקודך. השתנו הזמנים. אתה לא יכול להגיד שאתה לא יכול להיות שר בממשלתו של יצחק רבין. והוא היה שר החוץ. לזכותו יש לומר שהוא הקים את המועצה הלאומית לתרבות ואמנות, אפילו אני הייתי שם חברה ואני זוכרת שבא ספיר וביקש שנקציב כסף להקים קונסרבטוריון לבן של גולדה ואני פתחתי את הפה, אמרתי: לא יקום ולא יהיה. מה פתאום?! לפי איזה קריטריונים?! אז הוא נסוג. היו שם בועז עברון ולאה פורת וכולם תמכו בי. תמיד צריך להיות הראשון שאומר. אחרי שיש את הראשון שאומר אז כבר יותר קל. אז הם מצאו איזו קרן אחרת לקונסרבטוריון".

אלוני מוחה נגד יצחק שמיר במליאת הכנסת. הגברים חיפשו מיידלעצילום: הרמן חנניה / לע"מ

האמא הגדולה

"ב–1963 בן גוריון הלך, הקימו אז את רפ"י, ואשכול ראש ממשלה ומגיעות בחירות 65'. אשכול מזמין אותי לשיחה כדי לעבוד בבחירות. אני אומרת לו: תשמע אשכול, אני רוצה להיות חברת כנסת, אבל יש לי תנאים והתנאים שלי הם שלושה: האחד, אני אצטרך להפסיק את תוכנית הרדיו שלי ולכן אני רוצה שיוחלט להקים אומבודסמן, נציג תלונות הציבור. כי אני נחשבתי לאומבודסמן לא פורמלי. שתיים, אני רוצה שתקום המועצה לצרכנות כי בתוכניות שלי עסקתי הרבה בצרכנות, כי משרד המסחר והתעשייה עבד בשביל התעשיינים לא בשביל הצרכנים.

"הדבר השלישי, שהוא הכי חשוב בעיני: בכנסת הראשונה, שזו היתה צריכה להיות האסיפה המכוננת, הוחלט לא לקבל חוקה אלא להכין אותה פרקים פרקים. בכנסת החמישית היה מטעם הליברלים חבר הכנסת פרופ' קלינגהופר שהוא היה מומחה למשפט קונסטיטוציוני ומנהלי והוא הביא הצעה לחוק זכויות האדם. דב יוסף היה אז שר המשפטים והוא קם ואמר: 'בעם ישראל לא צריך חוק זכויות האדם, הדאגה המוסרית לאדם חיה בנפשו של כל אחד'. אני אז ברדיו הזמנתי את קלינגהופר, ביקשתי ממנו שיספר לציבור מה החוק הזה ואמרתי לו, אני מבטיחה לך, אני אדאג לכך שהחוק הזה יתקבל.

"לבשתי שמלה צנועה, הייתי החברה הכי צעירה בבית. הייתי בת 35 עם שלושה ילדים, מורה ועורכת דין. לא ידעתי כלום, אבל השתתפתי. כץ מחיפה, ח"כ מאגו"י, עשה סקנדל כי לבשתי בלי שרוולים. לא היה מקום שלא פרסמו את השמלה ללא שרוולים כלא צנועה, ושלחתי לו זר פרחים: 'תודה על הפרסום שעשית לי, עכשיו כולם יודעים מי אני'. והוא השיב: 'אבל עכשיו כולם יודעים גם מי אני'.

"דבר אחד רציתי, אותי עניינה ועדת חוקה חוק ומשפט. באותה תקופה בוועדת חוץ ובטחון ישבו רק גברים ובוועדת חוקה אני הראשונה שישבתי. במליאה היה לי מאבק. אני ניהלתי מאבק של נשים בעבודה וזכויות של עובדות. היה הסכם קולקטיבי בין ההסתדרות ובין בעלי התעשייה לבטח את הפועלות והטענה היתה שהן לא חייבות לעבוד, נלחמתי ואני אז קיבלתי סקנדלים. ההפגנה הראשונה נגדי היתה של מחלקי החלב עם גיבוי של תנובה, עברנו לשקיות ולבקבוקים והחלבנים הפגינו אבל אני הצלחתי לעשות את המהפכה".

ערב הגשת הרשימה לכנסת השביעית ב–1969, נודע לה שאינה משובצת במקום ריאלי. "אני עוד יושבת עם ספיר בסניף של רמת השרון ואנחנו שומעים ברדיו שהוציאו אותי מהרשימה. שמעתי את זה בנוכחות ספיר. אז אני אומרת לו, 'אתה רוצה להגיד לי שלא ידעת?'. אבל הוא אמר: 'למה הם עשו את זה כך?', עניתי: כדי שאני לא אקים רשימה לחוד. כי כבר אז, אני מנסה להסביר לך, בתקופה ההיא אני הייתי מאוד פופולרית, זה לא יפה להגיד את זה. ואז גולדה מאיר מחקה אותי מהרשימה ושמה במקומי את החברה שלה, זינה הרמן, האימא של נעמי חזן – אני אחר כך הכנסתי את נעמי חזן לכנסת כי אני לא נוקמת ולא נוטרת אף פעם. היא הכניסה במקומי את החברה שלה זינה הרמן ולמעשה היא הורידה אותי ממספר 30 למספר 64, מספר לא ריאלי".

עד אז ראתה אלוני את מפא"י כמפלגת הבית שלה ודווקא אשה היא זו שהדיחה אותה מהבית הפוליטי. גולדה מאיר, בלשון המעטה, לא אהבה את שולמית אלוני. לגולדה היו סיבות טובות לא לאהוב את הבחורה הצעירה והנמרצת, שלא חסכה ממנה את שבטה ונתח נכבד מהשיחות עם אלוני הוקדש למאיר, מי שבעקיפין "אחראית" להקמת מפלגת ר"צ.

"היה לה כעס גדול עלי בחוג הצעירים. היא טענה ששמים לה רגל, היא היתה אז שרת החוץ, לא סבלה את הביקורת שלי על שיטת המינויים. מדובר בסיעה של 45 איש. כשהובא לדיון הארכת כהונתו של שזר כנשיא, לידי ישבה דבורה נצר. אני אז לא רציתי ששז"ר יהיה שוב נשיא. זה בראשית שנות השישים, כשהיתה לי עוד תוכנית ברדיו, עסקתי בילדים מונגולואידים, זה העסיק אותי. באותו זמן אשה בשם כפרי, הטביעה את בנה בחוף בת ים. העדתי לטובתה, ובבית המשפט פסקו לה שנה או שלוש שנים מאסר, ואני פניתי לשזר שהיה אז הנשיא וביקשתי, שאם יש ערך למוסד החנינה – זה המקרה. אבל הוא לא הסכים לחון אותה, למרות שלו היתה בת חולה. הוא עשה כמה שגיאות: לא חנן אותה, וגם נסע לארצות הברית אל הרבי מלובביץ'. מלכות לא הולכת אל הרב והיתה מלחמת ששת הימים, הוא לא ביקר פצועים. אז אני אמרתי לגולדה: תלכי את לנשיאות וכל הזמן דבורה נצר, מתחת לשולחן, צובטת אותי ברגל שאפסיק ואני לא הבנתי והתעקשתי מול גולדה: תרוצי את לנשיאות.

"כשהכל נגמר ושזר נבחר לכהונה שנייה, שאלתי את דבורה למה עשתה לי סימנים כחולים ברגל. והיא אמרה: 'את לא יודעת שלגולדה ושזר יש רומן?'. עכשיו הבנתי למה אמרו עליה שהיא לא מסתפקת ברמז (הכוונה לרומן מקביל שגולדה ניהלה עם דוד רמז. ש.ר). היא היתה אשה נוראה. לא חשוב. בבה אידלסון וגולדה שנאו אותי שנאת מוות, היא וגולדה אפילו המציאו לי ביוגרפיה, שאני ילדה מפונקת מבית עשיר, מצפון תל אביב. זה מה שהן סיפרו וככה גולדה סיפרה. בסדר. אחרי שנים רבות, ראובן שוכב בבית חולים ביליניסון עם התקף לב והוא אומר לי: 'בחדר שם שוכבת בבה בסוף ימיה, תעשי ג'סטה, תיכנסי, את צריכה'. אבל מה אני אגיד לה? וראובן אמר: 'תחייכי'.

"נכנסתי ואורו עיניה. 'שולמית, את לא יודעת איזה תפקיד גדול יש לך', התיישבתי לידה והיתה שיחה ותשמעי האשה הזאת החזיקה לי את היד ושפכה לפני את כל ליבה, זה היה פשוט, את יודעת מה, זה עורר לי איזו צמרמורת. קודם כל ראיתי אותה אשה מסכנה, שסובלת. פתאום הבנתי כמה היא היתה בכלל מסכנה, כי היא הרי חיה עם יחיאל הלפרין שלא התגרש מאשתו הראשונה, ובשבתות ובחגים היה הולך אל ההיא. לגולדה היה אותו דבר, היא היתה אישה נוראה. לא חשוב, אם את רוצה לכתוב עליה ספר – נכתוב".

למה היא לא סבלה אותך?

"בעלי היה אומר בגלל הרגליים. כבר ידוע, פרסמו את זה המון פעמים. הוא היה אומר: 'מה את רוצה? תסתכלי על הרגליים שלה, תסתכלי על הרגליים שלך'. אבל זה לא בגלל זה. אני חושבת שזה בגלל ההשכלה. אני הייתי מאוד פופולרית אז, בגלל תכניות הרדיו ובגלל... ובגלל... (מהססת) כל מיני דברים, אני יודעת, בגלל חדות הלשון, ובגלל זה... אני לא יודעת... בגלל צעירי מפא"י, שהייתי אתם ו...בגלל שאני אשה. היא לא אהבה נשים. הדבר הכי בוטה שסיפרתי לך שהיא אמרה, 'מה זה הפמיניזם הזה?! אתן מוכנות להאכיל פרות, אבל לא מוכנות להאכיל את החברים'".

ובזכותה הקמת מפלגה?

"זה לא בזכותה, כבר לפני זה בישלו לי. כשאשכול מת כבר היה ברור שאין לי מה לעשות במפלגת העבודה. מפני שהתלבשה על זה ראקציה של הוותיקים. אני לא עברתי עם הצעירים לרפ"י, אחר כך מה שנשאר עם מפא"י התאחד עם אחדות העבודה. למרות שלראובן, בעלי, היו יחסים הכי טובים בעולם מפני שהוא בא משם, ועם גלילי ועם בן אהרון, שהוא דרך אגב היה הראשון שבא אלי הביתה לברך אותי על ההצלחה בבחירות, מיד בבוקר. אבל אני את גלילי לא יכולתי לשאת, היה בו משהו כל כך מיליטנטי ומה שגמר אותי אתו, גם יגאל אלון וגם זרו ממעגן מיכאל (אלוף מאיר זורע. ש.ר), פתאום הבזבוזניקים (מרוסית: כאלה שאין להם אלוהים. ש.ר) האלה, אמרתי לך, התחילו לראות באברהם אבינו את אביהם ו'הארץ היא כולה שלנו' ואומר לך גלילי שההתנחלות בעזה היא שיא הציונות. אני לא התאפקתי ושאלתי: 'מה איבדת שם?'. באמת, אני בעברית טובה, אבל בשוט לשון לא חסכתי מהם שוב דבר, בעברית ללא שגיאות. אני לא דיברתי כמו יצחק רבין זכרונו לברכה (צוחקת). הציק לי, עברית היתה שפת האם שלו. זה בדיוק כמו שמעירים אותך באמצע הלילה ושואלים אותך אחד ועוד אחד, לא ייצא לך שלוש, גם לא חמש, גם לא באמצע השינה. כך שפת אם צריך שתצא נכון והוא למד בבתי ספר טובים, כל כך הרבה שגיאות.

נחזור לגולדה.

אין לי מה להגיד עליה מלבד שהאשה הזו, היה לה כוח עצום ומקור הכוח שלה היה בתרכובת הנפלאה של בורות טוטאלית ושל צדקנות טוטאלית ובנוסף לכך הדמות של האמא הגדולה".

ומה היתה הדמות שלך?

"בפעם הראשונה נבחרתי לכנסת השישית ב–1965 ומטעם מפא"י הייתי רק ארבע שנים. כשהתכוננו לבחירות של הכנסת השביעית אז בכל הכנסים ספיר ואחרים התגנדרו: מה זה אין לנו נשים? יש לנו את שולמית אלוני. מה זה אין לנו אקדמאים? יש לנו את שולמית אלוני. מה זה אין לנו צעירים? יש לנו את שולמית אלוני. הייתי עלה תאנה לכל".

ומה היה היחס של הגברים לאורך השנים?

"כל זמן שהייתי בחוג הצעירים, פראית כזו, כולם אהבו אותי ונתנו לי פור. בכל זאת הקמתי תנועה, התקדמתי והייתי בממשלה. בייחוד אנשי הצבא היה להם קשה מאוד לפנות אלי, 'גברתי השרה' או 'גברת אלוני' או 'שולמית'. הם כל הזמן רצו שאהיה בשבילם מיידלע. נכון שהייתי עשרה קילו פחות אבל לא הייתי מיידלע אף פעם".

אף פעם לא היית מיידלע?

"לא. אף פעם לא הייתי מתוקה וחמודה. אני ידעתי לבלות, אני ידעתי ליהנות, אבל המיידלע הזאת - אף פעם לא הייתי. אבל הם רצו מיידלע, ופתאום אני באה ויודעת יותר מהם בהמון דברים". אלוני מוציאה סיגריה, מדליקה ואומרת, "אדם צריך לדעת ליהנות".

הלכתי לישון אשה וקמתי מפלגה

אלוני מספרת על הכנס של מפלגת העבודה, שבו פנחס ספיר סגר עם צעירי המפלגה עסקה על חשבונה של אלוני, והבטיח להם שעוזי ברעם ישובץ ברשימה לכנסת. אחרי נאום סוחף שלה, הידיים הורמו נגדה והיא הבינה שאין לה מקום בבית הפוליטי שלה.

"בינתיים, בחוץ, חיכה לי בועז מואב ועוד כמה חבר'ה ואמרו: את מבינה שצריך להקים מפלגה אחרת? והלכנו משם לבית קפה, בכיכר דיזינגוף, לד בנין האוהל, ששם חיכו לנו עוד כמה אנשים, והוחלט שמקימים מפלגה על שלושה דברים: שיטת הבחירות, זכויות האדם ודת ומדינה – זאת אומרת מדינת חוק ולא מדינת הלכה.

"ואז הקמנו את ר"צ. באותו לילה, כשזה היה בטלוויזיה, בא לכאן סטף ורטהיימר, אני ישנתי, הוא נתן לראובן 5000 לירות. הוא אמר: 'היא תצטרך את זה לבחירות' והלך. ואח"כ אפריים אילין הזקן נתן לי 20,000 לירות ואני החזרתי את הכל אחרי שהצלחתי. כך קמה המפלגה. אחרי המלחמה, היו הבחירות בסוף דצמבר וקיבלנו שלושה מנדטים. העיתונאים בכל הכיסוי של הבחירות לא התייחסו אלי, אמרו: 'לא תעברי את אחוז החסימה' ואז אמרתי: הלכתי לישון אשה וקמתי מפלגה".

כשהגיעה בדקה התשעים למסור את הרשימה לכנסת, עדיין לא היה שם למפלגה החדשה והיא הציעה את צרוף האותיות א"ש. "אז אברהם עופר הנבלה, חבר טוב שלי: 'אָלֶף אנחנו לא נותנים לך, אָלֶף זה שלנו'. אני אמרתי אָלֶף שִין, אז ישר השופט חיים כהן אמר: 'יש לך ר' צ'. ר"צ זה על הכיפאק, קחי ר"צ. ואז הקמנו את ר"צ".

מפלגת רצ, שנכנסה לכנסת ב–1973, נשאה את דגל זכויות האדם. אלוני מספרת על מאבקים קשים וזוכרת כל דיל ופשרה שנעשו על גבה. "שמעון פרס קבר את חוק זכויות האדם ב–84' כשהיתה ממשלת אחדות לאומית והליכוד תמך ואני הכנתי את החוק לקריאה שניה ושלישית. הוא רק היה צריך להכין את זה לרציפות (הליך חקיקתי לקראת קריאה שניה ושלישית. ש.ר), אז הוא לא הכין לרציפות ואני הייתי יושבת ראש הוועדה לחוקי יסוד בימי שלטון הליכוד, את שומעת?! והוא לא רצה לתת לי להיות יושבת ראש, הוא הציע את שאקי. למה? כי הוא כבר תכנן איך הוא קונה את הדתיים לשלב הבא. כי שמיר, שמיר לא התחנף לדתיים, אף פעם! הוא אכל שרימפס, והוא נסע בשבת, לא התחנף להם. ואני עוד ביססתי את כל ההצעה הזאת לקריאה שנייה ושלישית על הצעה של קלינגהופר שהיה איש שלהם ושמעון פרס, אני הזכרתי לו פה בהזדמנות והוא אמר מה את רוצה, היו לנו דתיים. אמרתי לו: אתה הליכוד ומפלגת העבודה, זו היתה הזדמנות חייכם לבנות נורמות בארץ הזו, אבל אתה חתרת כי רצית את הדתיים. הוא אמר: 'את לא מבינה'.

"מה שהוא נתן להם, כשהוא היה שר אוצר, הוא הזרים כל כך הרבה כסף לש"ס, עוד בטח את ראית הם הסתובבו שם למטה ליד ועדת הכספים, כל כך הרבה כסף, שיאיר לוי, שאחר כך ישב בבית הסוהר, עלה למעלה לקומה השלישית ואמר לי: (לוחשת) 'שולה, מחלקים שם כל כך הרבה כסף, בואי תגידי שאת רוצה גם בשביל נוער ר"צ'. זה היה דבר נורא מעליב. ודוד בועז כשהיה אז ממונה על הכנסות המדינה במשרד האוצר, לא רצה ללכת לייצג אותו בוועדת הכספים מפני שהוא האמין שזו שחיתות. והשותף שלו בעניין הזה, היה כמובן יוסי ביילין הנער השליח.

"החתירה הזו של יוסי שריד"

אלוני הצרה על הדרך בה פרשה בשנת 1996 מראשות מפלגת מר"צ ומהחיים הפוליטיים. על השבר היא דיברה בכאב רב: "רק פעם אחת בחיי היה לי כאב גדול על משהו, על ביקורת עלי, על זה שחטפתי. אף פעם לא הציק לי שהדתיים אמרו לי כך וזה שאמרו לי כך, ובוויכוחים שהיו ואמרו לי שאני כאן וכאן, לא היה לי שום בעיה. תמיד היתה לי הרגשה שיש ציבור שחושב כמוני. הוא לא אמיץ כמוני, הוא לא אומר, אבל יש מאחורי ציבור, אנשים, שהם לא מתבטאים אבל הם שמחים שאני אומרת את זה וזהו המיליה שלי.

"עכשיו מתי אני נשברתי? כאשר האנשים שלי שמו לי רגל. זה היה בסיפור הזה של שרת החינוך כאשר כל האנשים שלי, עם החתירה הזו של יוסי שריד ושל יאיר צבן ששמרו על הקשר עם רבין כדי להכשיל אותי וזה היה אחרי שהמועצה פה אחד אמרה לי לא לוותר ואני עד כדי כך נשברתי שבמקום להגיד להם 'שמעתי אתכם בואו נחזור למועצה', כל כך נשבר לי שאמרתי אני הולכת, אני מוותרת. אני לא סולחת לעצמי, אבל אני לא יכולתי לשאת את הדבר הזה שמאחורי, שאנשים שלי עשו את זה. הרי היו לי פה הפגנות של מאיר כהנא והלווינגרים והיו לי הפגנות של 'בזק' כשאני התחלתי הרי עם ההפרטה והורדתי מחירים, הם ישבו פה למעלה מחודש בהפגנות, אני כמו סלע איתן ידעתי שאני צודקת ואני לא צריכה להתחנף לאף אחד. רק אז אני נשברתי ואני לא יודעת, היום אני כבר סולחת לעצמי את הכל, אני יודעת.

"ואני לא נוקמת ואני לא נוטרת מפני שחבל על האנרגיה לדברים האלה, אבל אחר כך גם נודע לי מעיתונאים איך יוסי שריד היה מספר, הרי הוא אהב לפתוח שולחן. צריך להיות במרכז, היה זמן שאפילו על עצמו סיפר איך אמא שלו רחצה אותו עד גיל עשרים, היה אומר שאני מופרעת, שאני לא נורמלית, לא היה אכפת לי אז, כי העיתונאים סיפרו לי את זה, אבל אז, כשהוא אסף את כל העדה למען השלום ולמען רבין ולמען זה, אז אני נשברתי".

אלוני ושריד. שיחות עם עיתונאים במזנון הכנסתצילום: ורד פאר / י.פ.פ.א

האם נכון היה להעמיד לך יורשים?

"אני עשיתי את זה עם יוסי שריד ועשיתי שגיאה וכולם הזהירו אותי. עשיתי שגיאה מפני שהוא לא יכול להיות מנהיג, הוא יכול להיות איש יחסי ציבור מצוין, עיתונאי מצוין, נואם מצוין, הוא לא יכול להיות מנהיג כי הוא עסוק רק בעצמו, אבל רק, באופן מוחלט בעצמו. זו נקודה אחת. נקודה שניה, אינני יודעת אם קראת מאמרים שלו, הוא כותב נהדר אבל כל המאמרים שלו אין בהם פריצת דרך, אין בהם רעיון חדש, רק תגובה. הוא הטיל אימה על כולם, לא נתן להם לדבר וזה היה משגה. יוסי שריד הצטרף אלינו רק ב–1984 כשקמה ממשלת האחדות הלאומית והביא אתו המון מתח".

מה קסם לך בו?

"לא קסם לי שום דבר. רציתי סיעה יותר גדולה וחשבתי שיישא אתי באחריות. לא חשבתי שהוא יחתור תחתי כי אני כל כך פתחתי לפניו את הכל, שזה היה לי מוזר בכלל, אבל מה שהוא עשה זו בכלל בושה לספר. אני כמעט שלא ישבתי במזנון הכנסת, הוא ישב ופתח שולחן והיה צריך להבריק ולספר ולספר, אז כמו שהוא סיפר על אמא שלו שרחצה אותו עד גיל עשרים, כך הוא התחיל להגיד שאני כזאת ואני כזאת ואחר כך בממשלה חתר תחתי.

"הייתי חולה. היה לי את הטפיל בכבד, ואני כבר הודעתי שב–92' זו הקדנציה האחרונה שאני רצה, ובשנת 1991 עמדתי על סף מוות ואז עמדתי לאחד את השמאל, רציתי לדעת שאיחדתי את מפלגות השמאל למר"צ. הוא לא הבין, כי הוא רוצה להיות חבר כנסת עד סוף ימיו".

אם היו פונים אליך לחזור, לא לעמוד בראש?

"יוסי ביילין רוצה (כאמור, הראיון נערך ב–2004. ש.ר). הם פנו אלי שאני אקים שוב את את"ם, אזרחים תומכי מר"צ ולעשות משהו דומה ויש לי רשימות ארוכות ויוסי פרוסט חשב לארגן את זה. הם לא נראים לי כמי שכדאי לעבוד אתם. אני חושבת שהיום הם צריכים להיות השמאל הרדיקלי המוביל. מפלגת העבודה זחלה לממשלה. הם לא חתרנים מספיק לדעתי, הם לא לוחמים מספיק".

למה לא גדלו נשים לידך?

"אני רוצה להגיד לך, רות רזניק עבדה אתי ועשתה עבודה נהדרת וכל התמיכה שלה לנשים היתה יחד אתי, אסתר עילם עבדה יחד אתי ואחר כך היא פרחה לבד ועשתה יופי של עבודה. היה שלב שאני רציתי את רחל אלתרמן ויהודית נאות, אני דחפתי את יהודית נאות להיות בעיריית חיפה ונתתי לה את הקולות, אני לא צריכה חבורה לידי שתחזיק לי את הידיים, אני לא משה רבנו. לא ייחסתי לזה משמעות רבה, רציתי שיקבל את זה אדם עם אמביציה ושיודע לעבוד ופה אני טעיתי. אני כל כך טעיתי שהשבר הגדול היה ב–92' שסילקתי אותו ואז הוא התחיל להגיד שאני משוגעת.

"פעמיים ראיתי אותו בוכה (את שריד. ש.ר). פעם ראשונה כשהדחתי אותו מתעמולת הבחירות כי זה היה כרטיס הביקור שלו – מומחה לבחירות ופעם שנייה ראיתי אותו בוכה כשהוא התמנה לשר. הוא הביא לכנסת את אשתו דורית והוא עמד לפני כולם ובכה מהתרגשות. לכי תדעי. כנראה שנורא חשוב היה. הוא נדחק לכל מקום. יוסי שריד תמיד בא מהמקום של המגיב, ואף פעם אין לו את השקפת העולם הפורצת, גם בסגנון שלו יש לו המון מליצות, ועברית נהדרת אבל המבנה המשפטי – אין בהם המשהו...".

תגובת יוסי שריד השבוע: "היתה בינינו יריבות פוליטית, שבדרך הטבע מקלקלת את השורה, וגם לא מעט שורות שמופיעות בכתבה זאת. אבל כעת אני מעדיף לזכור את השנים הראשונות וגם את השנים האחרונות, שהיו שנים של ידידות וקירבה".

חצי מיליון מובטלים

איך לא שמת גדוד של נשים לידך?

אלוני: "אגלה לך משהו, נשים לא רצו להיות על ידי. היתה לי בגידה גדולה מאוד של נשים. אני ישבתי איתן, תמיד מחלקת את הידע שלי. היתה קבוצה גדולה של נשים פמיניסטיות, ישבתי והדרכתי אותן וברגע האחרון החליטו ללכת לבד לבחירות. בבחירות האלה מספר שתיים שלי היתה אשה, יהודית בובר, פמיניסטית, מספר שלוש היה גבר, מספר ארבע אשה והם הלכו מאחורי גבי בלי להגיד לי והקימו רשימת נשים. התוצאה היתה שאנחנו הפסדנו, אם היו לנו הקולות שהן לקחו אז היו לי שני מנדטים. נכנסתי לבד, הן לקחו לי מנדט.

"הן אמרו שאני דומיננטית מדי, ויודעת יותר מדי, וחוץ מזה הדגש שלי זה על זכויות האזרח ועל שלום ולא מספיק על נשים. אמרתי להן: אתן רוצות נשים של המאה העשרים עם גברים מימי הביניים. אני רוצה שהגברים גם כן יהיו במאה העשרים ואחת היום. כי הן היו מאוד מתקדמות, מאוד ערות, מאוד פתוחות וגברים לא היו כאלה ולכן אני אומרת אדם זה גבר ואשה. אני מאוד הושפעתי מהמסה על החרות של ג'ון סטיוארט מיל, הוא אמר שהעבדות הכי גדולה זו עבדות של נשים, ולנשים הכי קשה מעבדות הזו מפני שהאיכרים הם יחד, הפועלים הם יחד, אבל כל אשה יש לה אבא, יש לה בעל, יש לה בן, אין יחד ויש לה אמפתיה אליהם אם לא יותר מזה, ולכן להן זה יותר קשה, אבל אם את עושה את זה יחד איתם - זו היתה המסקנה שלי מהמסה הזו. אם את מדברת על ממשיכות יש רשימה: פרופ' נעמי חזן, גליה גולן...".

זהבה גלאון?

"זהבה נכנסה יותר מאוחר. זהבה נעלבה, כי אני שלחתי אותה קודם ללמוד, אמרתי: תראי, את מזכירה, לכי ללמוד, תוכלי להתמודד יותר, לדעת יותר והיא הלכה ללמוד. נורא נעלבה. היא בנתה קריירה על זה שאמרתי לה שמזכירה עדיין לא צריכה להיכנס לכנסת, מוטב ללמוד ואחר כך להרגיש שאת עומדת בכוחות עצמך".

נעשיתי עצלה

"אני לא רוצה לקבל על עצמי כלום, אני אשה כועסת. אני לא יושבת, את הכעס אני מוציאה במשחקי טניס, אני אשה זקנה. אני לא יכולה עכשיו להתמודד עם המערכות המסואבות. כתבתי מאמר ל'הארץ' ופעם ראשונה שהחזירו לי מאמר שאני כותבת. יש דור חדש.

"נעשיתי עצלה. אבל אם היה לי טור קבוע כמו שהיה לי עשרים שנה בעיתון 'ידיעות אחרונות' והיה לי הרי טור שפחות מעניין אותי היום בעיתון 'לאישה', היום זה כבר לא מעניין כי מפני שכשאני עשיתי את זה הכנסתי שם את 'הכירי את החוק', לא דעות אלא סיפור ומסקנה, אקט לימודי. היום, כן הייתי אולי רוצה טור. היתה לי תכנית רדיו, עכשיו לא מזמן רצו ברדיו את שתינו – גאולה כהן ואני. אני מוותרת על התענוג, מה, מזמינים אותנו להתנגח?! אם הייתי טורחת, מארגנת לי טור בעיתון, זה לא מתאים לי ללכת ולבקש. אז, מוזס הזקן ויודקובסקי באו אלי בזמנו וביקשו ממני שאכתוב. נוני מוזס לא צריך אנשים כמוני. אם הייתי מתעקשת לשלוח, היו מדפיסים, אבל מה לי ולעורכי עמודי הדיעות? זו סימפוניה אחרת. יכול להיות שמה שאני אעשה זה לכתוב את ספר החוקים האנטי דמוקרטיים בדמוקרטיה הישראלית. אני צריכה בשביל זה תחקירנית ותחקירן. עכשיו אני רוצה לגמור את הסמסטרים, אנוח ואז אני חושבת שספר כזה יהיה תרומה כי אני מאוד בקיאה בחומר ואנשים שאני מדברת אתם לא מחברים אחד לשני ויש בזה צורך. כשאהיה במוּד, אני אגש לאבנר אזולאי מקרן ריץ ונעשה את זה. הם קנו על שמי כיסא באופרה. שילמו 5000$".

את אוהבת אופרה?

"כן. זה הקיטש היחידי שאני אוהבת. האמת היא שאני אוהבת אופרה, חוץ מזה אני אוהבת קיטש. לפעמים הלכתי לתחרות של ארתור רובינשטיין, עכשיו כבר לא. אני כבר עצלה ללכת לדברים. אני הולכת לקמארטה בדרך כלל".

את חושבת שפרשת בזמן, או מוקדם מדי?

"מבחינת העניין מוקדם מדי. מבחינתי על הכיפאק. מבחינתי זה היה מצוין, כי הייתי מספיק זמן והמשחק הזה, הבחירות של 96' ורבין נרצח, אני כל בוקר קמה וצובטת לי את הלחיים כדי להיות אופטימית. אני לא מאמינה שיהיה פה שלום ושתהיה פה מדינה דמוקרטית אלא אם כן תהיה מהפיכה עצומה מפני שאם תקחי בחשבון כמה אנשים מתפרנסים מהמלחמה: החל מהתעשייה הצבאית, מכירת נשק בצורה נבזית לכל הדיקטטורים ולכל המשטרים הכי נבזיים - כל הגועל נפש. תראי כמה אנשים מתפרנסים ממנגנוני החושך: השב"כ, המוסד, והמנגנון הכי חשוך שבנה יחיאל חורב במשך 18 שנים במשרד הביטחון. קחי את כל אלה, קחי את כל האנשים בצבא קבע כל החיים, כשהם עזבו את צבא הקבע והלכו לפוליטיקה עם המנטליות הצבאית, וזו חבורה של רֵעים שמנהלים הכל יחד, הם בממשלה, הם דירקטורים בחברות בכירות ובכל דבר יש להם העדפה ואמרתי רק חלק. מחר יהיה שלום אז נשארים לך חצי מליון אנשים בלי עבודה, בלי מעמד. שני הדברים יחד והם הקבוצה המובילה.

"פתאום נעשה להם מושיע, כביכול, אריק שרון. בונים כמו מטורפים בגדה אפרטהייד, עשו כבישים נפלאים, הכי טובים בארץ, רק ליהודים. ערבי שעולה על הכביש לא מגרשים, מחרימים לו את הרכב. בדיוק הייתי שם ושאלתי: למה אתם לא שמים שלטים? את יודעת מה התשובה שקיבלתי? אמרו: מה את רוצה שאיזה צלם אנטישמי יצלם שלט כזה ויראה בעולם שיש לנו אפרטהייד? זו התשובה שקיבלתי. אלוף שגדל בקיבוץ, עמוס ידלין, אני שואלת אותו: איך אתה נותן שאשה תלד לרגלי חיילים, נערים בני 18 והוולד ימות שם? אז הוא אומר: ואם באמבולנס יש נשק, אנחנו לא נבדוק? אז אני אומרת לו: תעביר אותה לבית חולים ברכב שלך, הרי אתה אומר שאנחנו הצבא הכי מוסרי בעולם? הרי זה אלף בית".

לא הגיע לדעתך הזמן שנשים יעשו את המהפכה?

"נשים לא יעשו את המהפכה! מפני שיש להן אותה אכזריות שיש לגברים. תקשיבי לגאולה כהן, היא לא אשה? אני אגיד לך, יש דבר אחד שנשים יכולות להתייצב נגדו, או שיותר קל לגייס נשים נגד מלחמה. הדבר הוא שהגבר הוא שמקבל את המדליות, הוא שמקבל את ההכרה בין שהוא חוזר חי בין שהוא חוזר מת, הוא הגיבור, היא צריכה לעמוד בפתח ולחכות לו. ואם הוא נהרג, אז היא צריכה לשקם את המשפחה מהאפר וזה הדבר היחיד, בחברה כפי שהיא קיימת היום, זה הדבר הבוער. אני מדברת על מאבק להביא שלום, לא על המשכורת. אם את מדברת על הכל - את מפסידה. זה הנושא הכי חד, הכי ברור, וכל החונטה של החצי מיליון שאמרתי לך – כולם גברים, אולי יש שמה כמה נשים שמסתובבות, אבל כולם גברים. זו הסכנה הגדולה ואם אנחנו הולכים על הכל אנחנו מתפזרים. צריך להתמקד במלחמה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ