שדרי הקווים הנודניקים: קווים לדמותם

הפסד הוא תבוסה, הפתעה היא השפלה ותרחיש הזהב הוא מרואיין שנוטש את העמדה. ככה זה כששדרי הקווים רוצים להיות מאיר איינשטיין הבא

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אלון עידן
אלון עידן

שדרי קווים חולמים להיפטר מהקווים ולהיות שדרים. כשהם מביטים למעלה, לעמדת השידור, כדי לדעת כמו מי עליהם להתנהג כדי להגשים את החלום, הם בדרך כלל מזהים קווצות שיער ארוכות ולבנות ומניחים שמדובר במאיר איינשטיין. ככל הנראה הם צודקים. זה לא רק השיער שמספק את הראיה המכרעת, אלא גם הסטטיסטיקה: איינשטיין משדר עבור ערוץ 1, עבור צ'רלטון, וגם מחזיק שתי תוכניות בערוץ הספורט ("שבת ביציע", "מאיר ורוני"). חוץ מכדורגל, הוא משדר כדורסל (יורוקאפ) ואתלטיקה. וכל זאת מבלי שהזכרנו את תוכנית הספורט היומית ב־103fm. מדובר בקונגלומרט של שידורי ספורט. שדרי הקווים מבינים את המסר: אם "נעשה מאיר איינשטיין", יש סיכוי שבעתיד נהיה בעצמנו מאיר איינשטיין.

"לעשות מאיר אינשטיין" זה אומר להתנהג בבוטות ובאלימות, והכל במסווה של "עיתונאות", "אומץ" ו"אכפתיות מהמשחק". עד לפני שנים ספורות הם היו מסתפקים בהרצת קלישאות עם סימן שאלה בסופן, אבל כעת המסר הופנם: שדרי הקווים ישאלו "שאלות נוקבות", רצוי חצופות, העיקר שיעידו על "אומץ עיתונאי" - בדיוק מה שאיינשטיין אוהב. בדמיונם הם חולמים על הרגע בו יחזירו את השידור לגורו, והוא יזרוק משהו על "החיים הקשים" שעשו למרואיין, או לחילופין ינזוף במרואיין שהתחמק מלענות על השאלות הקשות שנשאל.

שתי מטרות מרכזיות הוגדרו עבור "שדר הקווים החדש": הוצאת "כותרת" מהמרואיין, ולצדו תרחיש הזהב - נטישה עצבנית של המרואיין את העמדה. כותרות הם דווקא מתקשים לחלץ, כי השאלות כל כך ישירות ואלימות, שהמרואיין מסרב לשתף פעולה עם הטקס הסאדיסטי ונאטם. דווקא נטישת הראיון הפכה לתופעה שכיחה בקרב המרואיינים, שמרגישים כי הבחור הצעיר מולם לא בא כדי להבין או ללמוד משהו, אלא להתקוטט איתם ולמצוא חן בעיני הוד נזפנותו כסוף השיער.

גרינברג. רטוריקה שמותירה את המרואיין בעמדת נחיתות עוד לפני שדיברצילום: צילום מסך ספורט 1

אני חושב שהדס גרינברג, שדרית הקווים במשחקים המרכזיים בערוץ 1, היא הראשונה ששאפה את איינשטיין ממש לריאות. ייתכן שמדובר בתכונות מולדות, נטייה גנטית כזאת או אחרת, אבל מדובר באקסטנציה האולטימטיבית של איינשטיין. מלבד אסרטיביות שהופכת לחוצפה, ושאלות נוקבות שהופכות להטרדה - גרינברג גם אוחזת ברטוריקה מעודכנת, פוסט מודרנית ממש, שמותירה את המרואיין בעמדת נחיתות עוד לפני שפתח את הפה.

עבור גרינברג, קבוצה שנכנעה בתוצאה 1–3 לא הפסידה אלא "הובסה"; במקרה שקבוצה גדולה נוצחה על ידי קבוצה קטנה 0–1, מדובר בכלל ב"השפלה" (פרטים אצל אריק בנאדו ויניב קטן). גרינברג יצקה אל תוך ההגדרות המסורתיות תוכן חדש, קיצוני ומוגזם, שתפקידו לערער את המרואיין. זה עובד כך: בדרכו לעמדת הראיונות, אחרי שאך לפני דקות חווה מפח נפש, המרואיין מסנן בראשו תשובות אפשריות לשאלות המוכרות ("איך אתה מסביר את ההפסד?"). הוא תכנן להתמקד בהחמצות הגדולות ברבע השעה הראשונה ולהתעקש שאין בכוונתו להתלונן על השיפוט, אבל בכל זאת, אין ברירה, והרי קשה להבליג כששורקים נגדך פנדל בדקה ה־89 וכו'.

אלא שכל התכנונים הפנטסטיים האלה קורסים בשנייה שגרינברג מצמידה את המיקרופון לפיה ומגדירה את ההפסד הדחוק כ"השפלה" או "תבוסה", ותוהה שמא המאמן מתכוון "לקחת אחריות" - אם לא בדקות הקרובות, אז בוודאי בטווח היותר ארוך, נאמר בעוד חצי שעה־שעה. שנייה לפני שהוא פולט את החומר שזה עתה שינן, המרואיין קולט לפתע שהמציאות השתנתה: הוא לא סתם הפסיד במשחק כדורגל, אחד מתוך עשרות שנערכים בעונה, אלא "הובס", "הושפל" ועליו "לקחת אחריות". הוא נאלם דום, מאבד אוריינטציה, מנסה לחשב מסלול מחדש, אך מתייאש מעומק התהום אליה הופל ופשוט מוותר. רגע לפני שהוא עוזב את העמדה, הוא מביט בכעס בעיניו של שדר הקווים, כמו אומר "אבל למה? למה עשית את זה?", ונעלם בחסות החשכה. מובן שיום אסונו של המאמן הוא יום ששונו של שדר הקווים: זה הרגע בו הוא מגניב חצי חיוך לעבר המנטור שיושב למעלה, ומסמן וי על עוד יום עבודה מוצלח.


ביום שלישי, רגע אחרי שמכבי תל אביב הודחה בסיבוב ח' של גביע המדינה, ראיין עידו גור מערוץ הספורט את מאמן מכבי תל אביב, פאולו סוזה. גור הוא דווקא איש תקשורת ספורט איכותי בדרך כלל: רהוט, אינטליגנט, מהיר מחשבה, ידען (NBA) ומשעשע (ע"ע שידורי ליגת הנוער). כך שאין אלא להניח שבתפקיד שדר הקווים במשחק המרכזי של מחזור הגביע הוא היה תחת השפעות איינשטייניות־גרינברגיות קשות.

גור ביקש לשאול את סוזה שאלה פשוטה - מדוע לא פתח עם ההרכב החזק ביותר - אלא שכדי לזכות באפקט הנטישה הכה מיוחל, הוא שאל אותה שוב ושוב, בווריאציות שונות ומשונות, כמו מבקש שהפורטוגלי ייאבד איזון וימעד. סוזה אכן "מעד": הוא ביקש מהשדר להיזהר בשאלותיו, בעיקר בגלל הרמזים הבוטים לפיהם סוזה ויתר על המשחק כדי להתמקד בליגה האירופית. בשלב מסוים, כשהראיון התארך ונמתח כמסטיק עבש, סוזה רצה לסיים. הוא שאל באופן רטורי אם נותרו לגור עוד שאלות, אבל האחרון לא התבלבל והמשיך להציק, נאבק כדי לזכות בתרחיש הזהב. בסוף סוזה אכן נטש. אמנם עם חיוך מסוג "וואט דה פאק?", אבל גם נטישה מחויכת היא נטישה.

כשחזרו לעמדת השידור, במופת של היפוך סיבה ומסובב, הביע נדב יעקבי מורת רוח מהיחס שהפגין סוזה כלפי גור. לא היתה בכך הפתעה של ממש: יעקבי - כמו איינשטיין, למעשה כמו בכירי התחום כולו - מניח שלאנשי התקשורת מותר לעשות ככל העולה על רוחם - להעליב, להטריד, להתנשא - שהרי הם בסך הכל "עושים את עבודתם". הם היו צודקים אלמלא "העבודה" הפכה בשנים האחרונות לסוגה תחתית - מופעי חוצפה וחוסר כבוד כלפי מרואיינים, שלא מוכנים לשתף פעולה עם כל הסאדו־מאזו הזה.

ומתחת לכל הדברים זורם לו הרי אותו נהר גועש שמאיים להטביע את הכל: הספורט מפנה את עצמו לטובת תקשורת הספורט; המשחק מתכופף מפני הדיבור על המשחק; השחקנים נדרשים להשתחוות בפני המראיינים והמאמנים בפני הפרשנים. כן, המתווכים שוב השתלטו על השוק.

בסוף סוזה אכן נטש את הראיון עם עידו גור. אמנם עם חיוך מסוג "וואט דה פאק?", אבל גם נטישה מחויכת היא נטישהצילום: צילום מסך 5 ספורט

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ