בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הזאבים מאחד העם

בתעשיית הפיננסים כבר לא מטילים גמדים למרחק, אבל התרבות לא השתנתה

67תגובות

רוב הצופים ששילמו 39 שקלים לכרטיס קולנוע (ועוד כ–30 שקל לאדם עבור פופקורן ובקבוקון מים) על צפייה בסרט "הזאב מוול סטריט", יזכרו ממנו בעיקר את הסמים, הנשים, הצחוקים - הרי הסרט נפתח בתחרות הטלת גמדים - וכמובן את העובדה שכל מה שכוכב הסרט עשה לא היה חוקי, והוא סיים את דרכו בבית הכלא.

אולי הם יזכרו גם את ההופעה האנרגטית של ליאונדרו דיקפריו בתפקיד ג'ורדן בלפורט, "הזאב" בעולם האמיתי: הוא כבר זכה בפרס גלובוס הזהב על התפקיד, וגם נבחר לאחד מחמשת המועמדים לפרס האוסקר היוקרתי.

זה קצת חבל, כי הסרט יכול היה להיות שיעור טוב על המנגנון של שוק ההון האמריקאי, ועל הדרך שבה תעשיית הכסף של וול סטריט פועלת. מי שאשם בפספוס הוא הבמאי מרטין סקורסזה: פעמיים בסרט הוא נתן לכוכב שלו לפתוח בהסברים על השוק, אך בשני המקרים הוא הפסיק אותו באמצע, כשדיקפריו אומר לצופים משהו כזה: "אבל אתם לא תבינו כלום, וממילא זה לא מעניין אתכם. אתם רק צריכים לדעת ש..." - ואז חזר לעוד סיבוב של סצינות עם סמים והוללות.

AP
עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

ובכל זאת, למי ששם לב, היו בסרט כמה פנינים פיננסיות מדויקות. בתחילת הסרט, לדוגמה, המנהל של בלפורט הצעיר מסביר לו כי "שם המשחק הוא להעביר את הכסף מהכיס של הלקוח אל הכיס שלך". בלפורט עונה: "אבל אם אתה יכול גם לעשות כסף עבור הלקוחות, זה טוב לכולם, נכון?" המנהל עונה: "לא". זה נכון.

ודוגמה נוספת: אותו מנהל אומר לבלפורט: "החוק הראשון של וול סטריט הוא שאף אחד - ולא מעניין אותי אם אתה וורן באפט או ג'ימי באפט (זמר אמריקאי; א"א) - אינו יודע אם מניה תעלה, תרד או תזוז הצדה. במיוחד לא ברוקרים. אבל אנחנו צריכים להתנהג כאילו שאנחנו יודעים". גם זה מדויק.

אפשר כמובן לפטור את הקטעים האלה כהגזמה לא מציאותית. התסריט הוא הרי מוצר הוליוודי, גם אם קווי העלילה המרכזיים לקוחים מתוך סיפור אמיתי, וממילא זהו סיפור על שנות ה–90 העליזות - עולם שחלף והוחלף על ידי רגולציה וביורוקרטיה קפדניות. נכון?

לא נכון. סגנון הלבוש השתנה, חלק מהסמים התחלפו, וזריקת גמדים כבר אינה פוליטיקלי קורקט, אבל התרבות הבסיסית לא השתנתה. גם כיום, רבים הולכים לעבוד בעולם הפיננסי קודם כל כדי להתעשר מהר - ואין דרך להתעשר מהר יותר מאשר להעביר את הכסף של הלקוחות לכיסים שלך.

איך אנחנו יודעים את זה? בקלות. המשבר הפיננסי של 2008 נגרם בגלל משכנתאות שקריות שמכרו ברוקרים ללקוחות, שמצדם שיקרו במידע שסיפקו על יכולת ההכנסה ויכולת ההחזר שלהם. הוא נגרם בגלל נוסחאות שקריות לתמחור ניירות ערך מורכבים, בגלל דירוגי חוב שקריים לאג"ח ולתיקי אג"ח, ובגלל חשבונאות שקרית שהסתירה מהעין את רמת המינוף של הבנקים. כל זה נחשף, נחקר ותועד כבר לפני יותר משלוש שנים.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

ומה קרה מאז? מתברר שקצב חשיפת ההונאות של בנקים רק גבר. כמעט כל הבנקים הגדולים השתתפו בגרסה גלובלית של הונאה בציטוט שערי ריבית, במסגרת פרשה שזכתה לכינוי "הונאות הליבור", שעוד רחוקה מלהסתיים. בנקים הואשמו, ושילמו קנסות של מיליארדי דולרים על הלבנות הון, על הונאות מסחר, על הונאות מס ועל הפרה של סנקציות. בנק אחד, ג'יי.פי מורגן, ישלם כ–20 מיליארד דולר בקנסות על כל הסעיפים האלה ועל עוד כמה פרשיות, למשל ספיחים של הונאת מיידוף. אלא שהוא עדיין בנק גדול ורווחי, והמנכ"ל שלו, ג'ימי דיימון, הוא עדיין כוכב עליון שמרוויח מאות מיליוני דולרים בשנה. לבנק לא תהיה שום בעיה למלא את שורותיו בבוגרים המצטיינים ובמוחות המבריקים ביותר של האקדמיה האמריקאית.

הברוקרים מזדהים 
עם הזאב הרע

גם בתרבות אין שינוי מהותי. הנה דיווח מטריד, מאת כתב של ה"ביזנס אינסיידר": קבוצה גדולה של עובדי וול סטריט צפו עמו בסרט "הזאב מוול סטריט", ומתברר שהם צעקו בשמחה ומחאו כפיים בדיוק במקומות שבהם דיקפריו עושק את לקוחותיו. בקטע מסוים בסרט, למשל, נדרש דיקפריו על ידי המשטרה ללבוש מכשיר האזנה ולהפליל את שותפיו. ומה עשה הקהל של אנשי וול סטריט? הוא צעק, באמצע ההקרנה: "אל תלשין! עמוד מאחורי החברה שלך!" קטע אחר, שבו דיקפריו קורע כרית לגזרים כדי לחלץ מתוכה כמות מרשימה של קוקאין, התקבל בקריאות שמחה.

נכון, ייתכן שבהקרנה הספציפית ההיא נכחו כמה ברוקרים שיכורים, וייתכן שמדובר בלא יותר מחוש הומור גרוע, משוחרר מאילוצים חברתיים. אלא שדו"ח הרבה יותר רציני שהוכן על ידי יחידת המחקרים של המגזין "אקונומיסט" מצביע גם הוא על ראיות דומות.

הדו"ח, שנושא את הכותרת "משבר תרבות: הערכה של אתיקה וידע בשירותים הפיננסיים", מבוסס על סקר גלובלי שבוצע בספטמבר 2013 בקרב 382 מוסדות פיננסיים - 42% מהם באירופה, 34% באסיה ו–20% בארה"ב - וכן על סדרת ראיונות עומק עם כ–20 מנהלים בכירים בתעשייה. השאלה המרכזית שעליה ניסה המחקר לענות היא זו: "האם התעשייה יכולה להשתנות כך שתרבות הרדיפה אחרי רווחים מיידיים תתחלף בשמרנות, זהירות ונאמנות ללקוחות?"

התשובה: הם אולי מנסים, אבל זה הולך די קשה - וההצלחה חלקית מאוד. רוב המוסדות הפיננסיים (67%) בסקר אכן דיווחו שמאז המשבר נקט הארגון שלהם פעולות לחיזוק ההתנהגות האתית ולשיפור היחס ללקוחות. נכתבו כללי התנהלות חדשים, וב–43% מהמוסדות אפילו הוצמדו תמריצים כלכליים להתנהגות אתית. בקרב המנהלים, כ–59% מעריכים את האתיקה של הענף באור חיובי, ו–71% חושבים שהמוניטין האתיים שלהם עולים על אלה של הענף בכללותו.

אייל טואג

אלא שמול המאמצים האלה, כנים ככל שיהיו, הלקוחות אינם משתכנעים. תעשיית הפיננסים עדיין זוכה לרמת האמון הנמוכה ביותר בהשוואה לכל תעשייה אחרת בעיני הציבור (על פי סקר של חברת אלדמן מ–2013). מה שיותר מטריד הוא ש–53% ממנהלי הבנקים מודים שיהיה להם קשה להתקדם בארגון מבלי "להגמיש" את העקרונות האתיים שלהם, ואותו שיעור של מנהלים קובע שהבנק שלו יהיה פחות תחרותי אם יהיה קשוח בענייני אתיקה. לעומתם, רק 37% מהמנהלים חושבים שתוצאות הארגון שלהם ישתפרו כתוצאה מאימוץ כללי אתיקה מחמירים. הדו"ח מסכם את הממצאים במלים האלה: "נראה שלמרות המאמצים שבוצעו בשנים האחרונות, התנהגות אתית עדיין לא נהפכה לנורמה בתעשיית השירותים הפיננסיים".

המשמעות: מנהלי הבנקים והמוסדות הפיננסיים מודים שעבור מי ששואף להתקדם ולהרוויח כסף בתעשייה שלהם, אין הרבה מקום לאתיקה. עתה כבר לא קשה להבין את התגובה של הבנקאים לסרט "הזאב מוול סטריט" - והסקר הרי כלל לא רק מנהלים מוול סטריט, אלא גם מאירופה ומאסיה.

התרבות הפיננסית בישראל אינה שונה

מי שרוצה להמשיך להאמין שתינוקות מגיעים הביתה עם החסידה יכול לספר לעצמו את הסיפור הבא: אצלנו, בשוק ההון הישראלי, כל זה לא קורה. הרי התרבות כאן אחרת, אצלנו לא מרוויחים את המיליונים שמקבלים אנשי שוק ההון בניו יורק ובלונדון, ואצלנו בשוק ההון ובבנקים מעדיפים יציבות וקביעות. זה אולי סיפור יפה, אבל הוא אינו תואם את המציאות.

רק בשבועיים האחרונים שלח השופט חאלד כבוב מהמחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב לא פחות משלושה אנשים לבית הסוהר בגין הונאות בניירות ערך. בתיק אחד נעשה שימוש מסיבי במידע פנים - ב–48 מקרים שונים. בשני תיקים נעשו מניפולציות בשערי מניות. בשבוע שעבר נחשפה חקירה בחשד להונאה של עשרות מיליוני שקלים בניירות ערך על ידי מנהלים בכירים בבתי השקעות גדולים ובשלוחה של בנק זר בתל אביב. מה אמרו על כך בשוק ההון? תגובה משעשעת אחת היתה: "90% מאנשי שוק ההון מוציאים שם רע ל–10% הנותרים" - חוש הומור שאינו מאוד שונה מהתגובה של אנשי וול סטריט בעת הצפייה בסרט על ה"זאב" שלהם.

כל זה נוגע רק לכסף הקטן. הכסף הגדול הרי נמצא בבנקים ובהחלטות על הקצאת אשראי, ורק בשבוע האחרון החליטה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, דניה קרת מאיר, להורות לבנק הפועלים למסור לתובע ייצוגי את הפרוטוקולים של ועדות האשראי שהחליטו להלוות לאי.די.בי 750 מיליון שקל ללא ביטחונות. שאלות דומות עולות בנוגע לאשראי שניתן לחברות הפרטיות של נוחי דנקנר, גנדן וטומהוק, כמו גם למערכות היחסים בין הנהלות הבנקים לבין הנהלות הפירמידות והקונצרנים בישראל.

חייבים להיזהר מהכללות: רבים בשוק ההון ובבנקאות בישראלי פועלים ביושר, על פי החוק, מתוך נאמנות ללקוחות ומאמץ כן לשרת אותם. אלא שהתעשייה כולה נגועה בניגוד אינטרסים יסודי מובנה, ואולי פיתוי גורלי מובנה. יותר מ–2.6 טריליון שקל בכספי חסכונות של הציבור מנוהלים על ידי בנקים, חברות ביטוח ובתי השקעות - והפיתוי לגרוף מדי שנה כמה אחוזים קטנים מהכסף העצום הזה לטובת כיסים אישיים הוא גדול מאוד. עבור מי שעובד בתעשייה, הכספים הללו הם כמעט תמיד "כסף של אנשים אחרים" - ו"האנשים האחרים" האלה כמעט תמיד חפים מידע, מיכולת ואפילו מעניין להבין מה נעשה בכספם.

"רכוש נטוש"

REUTERS

הנה עוד דוגמה לחוש הומור שחור אך נפוץ בתעשיית הפיננסים הישראלית: אחד הכינויים הנפוצים לכסף הזה, של ציבור החוסכים, הוא "רכוש נטוש".

בספרות האקדמית מתועדות דרכים רבות ומגוונות שבהן התעשייה הפיננסית מעבירה את הכסף מהלקוחות אל כיסי הפעילים. ישנה "בעיית הסוכן", שבה המתווך פועל למען האינטרס הפרטי שלו במקום לדאוג לאינטרסים של הלקוח. ישנה "אסימטריה של מידע" - פערי מידע מהותיים בין הציבור שקונה ניירות ערך לבין אנשי העסקים שמוכרים אותם ואנשי שוק ההון שמשווקים אותם.

אנשי התעשייה יכולים לגבות עמלות ניהול מנותקות מלחצי תחרות, לגלגל השקעות ללא צורך כדי לגרוף עמלות ביצוע, להריץ מניות, לעשות תספורות לאג"ח, לעשות שימוש במידע פנים, לרוץ לגרוף רווחים לעצמם לפני הלקוחות (front running), לצטט למשקיעים שערים לא נכונים, לבצע עסקות בעלי עניין - והרשימה הזאת חלקית מאוד. פשוט אין מקום, גם בשני עמודי עיתון, לתאר את כל השיטות. השורה התחתונה פשוטה: בתעשייה הזאת, יותר מבכל תעשייה אחרת, יש כמויות דמיוניות של כסף, לקוחות שאינם מבינים דבר ואינספור דרכים לרמות אותם - ועל כל חלון שהרגולטור ינסה לסגור אפשר לפתוח דלת.

האם ניתן למנוע את החגיגה הגלובלית הזו על חשבון הלקוחות? דו"ח של ממשלת בריטניה, שהוכן על ידי העיתונאי ג'ון קיי, טוען שהדרך היחידה היא לאמץ ולהטמיע בתעשיית הפיננסים תרבות אחרת, של נאמנות כלפי הלקוח - כפי שפקיד ציבור צריך להיות נאמן כלפי הציבור שלו - אבל קיי לא מסביר איך עושים את זה.

באופן מציאותי יותר, האמריקאים והאירופאים מנסים להקשיח את האכיפה, להרתיע על ידי עונשים כבדים למי שנתפס, למזער ניגודי אינטרסים - למשל איסור על בנקים בארה"ב לסחור עבור עצמם - ולהדק את הבקרה ואת הרגולציה.

אלא שמולם, אנשי הפיננסים לא מוותרים, ויש להם סכומי כסף עצומים שעמם הם יודעים ללחוץ על פוליטיקאים (למשל באמצעות תרומות לקמפיינים פוליטיים) ועל פקידים בכירים (למשל על ידי הבנה שהפקיד יעבור לתעשייה הפיננסית בסיום הקריירה הציבורית, או שיטת "הדלת המסתובבת"). עד כה, התוצאות של הניסיונות לשנות את התרבות של פעילי שוק ההון היו, איך נאמר, די צנועות.

אחד הפתרונות האפשריים, שבינתיים אין מרבים להשתמש בו, הוא פישוט המערכת כך שכל גוף פיננסי יבצע פעילות ברורה ופשוטה, ללא ניגוד אינטרסים בתוך הבית. כאשר בנק יודע גם לתת אשראי, גם לנהל ולשווק ניירות ערך, גם לסחור במט"ח, גם לספק כרטיסי אשראי וגם לעשות את הכל עבור עצמו ועבור הלקוחות במקביל - ניגודי האינטרסים והפיתויים נהפכים לכמעט בלתי אפשריים לניהול. ההפרדה בבעלות בין הבנקים לקרנות הנאמנות וקופות הגמל בעקבות המלצות ועדת בכר היתה צעד אחד חשוב, אבל חלקי, לפישוט המערכת הזאת.

הפרדה של חברות כרטיסי האשראי מהבנקים היא עוד מהלך שחייבים לבצע - גם אם המפקח על הבנקים גורר רגליים ודוחה אותה. מדוע? גם הוא שבוי באינטרסים משלו, למשל דאגה שאף בנק לא ייקלע לקשיים במשמרת שלו - ואולי גם פזילה למקום העבודה הבא. יכול להיות שהפרדה מלאה בין בנקאות מסחרית לבין עסקי ניירות ערך היא השלב הבא - כפי שהיה בארה"ב במשך עשרות שנים, כחלק ממסקנות המשבר הגדול של 1929.

דבר אחד שצריך בוודאות לעשות הוא לא להתעלם מהמציאות הנוכחות ולקבל אותה כפי שהיא - והבעיה היא שזאת בדיוק הגישה של הרגולטורים. זו הרי איוולת: הציבור נדפק כעת - אפילו אותם רגולטורים אינם חולקים על כך - אך הם אינם מעזים לעשות שינויים מחשש שהתוצאות ידפקו את הציבור עוד יותר, ומפני ששינויים כאלה יהפכו אותם ללא פופולריים בקרב מנהלי שוק ההון. זו תגובה לא מוסרית: אם מערכת חולה, חייבים לנסות לתקן אותה. ואם התיקונים אינם מצליחים, חייבים לנסות ולשפר את המערכת שוב ושוב, עד שהציבור, שכל הכסף הזה הוא שלו, יקבל מהמערכת הפיננסית שירות הוגן, טוב וזול יותר מזה שהוא זוכה לו כיום. אז, אולי, סרט כמו "הזאב מוול סטריט" יהיה רק מסמך היסטורי ולא תיאור מציאות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו