בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"האם יש קשר שתיקה בנוגע לשרה נתניהו?"

ברק רביד עונה לשאלות על מנהיגי המדינה, תהליך השלום, האובייקטיביות בדיווחיו ומסביר למה הפיוס עם טורקיה חשוב גם אם ארדואן לא חובב ציון

94תגובות

ברק רביד, הכתב המדיני של "הארץ" התארח היום באתר, במסגרת המפגש הרביעי בסדרה בה אתם מוזמנים להפנות לעיתונאים ודמויות ציבוריות נוספות שאלות על כל מה שרציתם לדעת ולא העזתם או יכולתם לשאול. הוא נשאל בין היתר על השפעתה האמיתית של שרה נתניהו, השינוי שחל בליברמן, למה בעצם להתפייס עם טורקיה והאם הוא תומך בחרם על ישראל. כל התשובות למטה, כמו גם הסבר על היעדר אובייקטיביות בפרסום, חשיפה של דילמה בה נתקל בשבוע שעבר, והדברים שלשכת נתניהו מסתירה מהציבור.

גברת פלפלת שואלת: ממה שראית אצל כל הפוליטיקאים בארץ ובעולם, עד כמה יש משקל לנשים שלצדם בקבלת החלטות והשפעה על עמדות. אשמח אם תתייחס במיוחד לשרה נתניהו ועליזה אולמרט. כמו כן יש תחושה שיש קשר שתיקה בנוגע לשרה. כל הזמן רומזים דברים ולא כותבים אותם? האם אתה מסכים עם האבחנה הזו? האם יש דברים שאתה יודע ולא מספר? ואם כן מדוע?

ברק רביד: אין ספק שלבן או בת הזוג של כל פוליטיקאי יש מעורבות בחיים הציבוריים של אותו פוליטיקאי והשפעה על קבלת ההחלטות שלו. רגב - זה טבעי וזה בסדר. השאלה היא המינון. לפעמים זה יותר בולט כמו במקרה של שרה נתניהו ולפעמים זה קורה בשקט ומאחורי הקלעים כמו במקרה של עליזה אולמרט.

אני לא חושב שיש קשר שתיקה סביב שרה נתניהו והשפעתה על קבלת ההחלטות של ראש הממשלה. אחרי הכל בנימין נתניהו עצמו העיד בראיון לעיתון הגרמני "בילד" כי רעייתו היא ששכנעה אותו לבצע את העסקה עם חמאס במסגרתה שוחררו מאות מחבלים ורוצחים בתמורה לחייל החטוף גלעד שליט.

בנוסף, היו עשרות כתבות בחמש השנים האחרונות על שרה נתניהו. חלקן היו מדויקות ופרסומן שירת את עיקרון השקיפות וזכות הציבור לדעת ותרם להבנה של הסביבה בה חי ראש הממשלה. מנגד, חלק אחר היה מיותר ובחלק מהמקרים אף מרושע.  מצד שני, איני מקבל את מחאותיו של מר נתניהו שיוצא נגד הפרסומים בעניין רעייתו. שרה נתניהו הפכה את עצמה בצורה מודעת לדמות ציבורית רשמית, בתמיכה או לפחות ללא התנגדות מצדו של ראש הממשלה. בכל אירוע שבו היא מופיעה בארץ ובחו"ל מציגים אותה באופן רשמי ובחלק גדול מהמקרים בצירוף התואר "הגברת הראשונה של מדינת ישראל" (אגב, אין תואר כזה בישראל, ואם היה - הוא שייך לאשתו של נשיא המדינה סוניה פרס ז"ל).
אם שרה נתניהו רוצה להיות "הגברת הראשונה של ישראל" היא צריכה להיות הראשונה - או לפחות השנייה אחרי מר נתניהו - שמוכנה לקבל ביקורת מצד התקשורת - כל עוד הדבר נעשה בצורה עניינית ולא הופך לרדיפה, כפי שקרה כמה פעמים בשנים האחרונות.

לכל העיתונאים ואישי הציבור שהתארחו ב"הארץ"

חיים טרגן

כמה גולשים שואלים האם יש סיכוי אמיתי לתהליך השלום שמתנהל עכשיו?

ברק רביד: אני חושב שיש סיכוי. בעיקר בגלל המעורבות האינטנסיבית והפעילה של שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי בתהליך. הפעם האחרונה שמנהיג אמריקאי היה מעורב בצורה אינטימית כזו בתהליך השלום היתה הנשיא ביל קלינטון בפסגת קמפ-דיוויד לפני כמעט 15 שנה. מסמך המסגרת האמריקאי, על אף שלא יהיה מושלם, ישים את תהליך השלום במקום אחר מזה שבו הוא דישדש בשנים האחרונות. חרף כל ההסתייגויות שראש הממשלה נתניהו יציב, תהיה זו הפעם הראשונה שבה ממשלה ישראלית מסכימה באופן רשמי לנהל מו"מ על בסיס קווי 1967 עם חילופי שטחים - זו בעיני התפתחות דרמטית.

יתר על כן - היכולת הפוליטית של ראש הממשלה נתניהו להביא לפריצת דרך בתהליך השלום היא בלתי מוגבלת. יש לו רוב בכנסת לכל מהלך מדיני שירצה לקדם ואם יילך לבחירות על בסיס יוזמה מדינית הוא יזכה לתמיכה ציבורית עצומה. להערכתי במקרה כזה הוא יקבל 40 מנדטים וצפונה. לכן - השאלה האם תהיה פריצת דרך או לא תלויה בעיקר בהחלטות שיקבל נתניהו.

רוני שואל: למה בתור עיתונאי שאמור להיות אובייקטיבי ממש לא בעיה לנחש למי הצבעת בבחירות? האם עיתונאי יכול להיות באמת אובייקטיבי?

ברק רביד: רוני היקר, אני שמח שהעלית את שאלת האובייקטיביות, כיוון שיש לי משנה סדורה בנושא. אני לא מכיר דבר כזה שנקרא אובייקטיביות. באף תחום. לפחות לא אצל אנשים בעלי דופק. אולי אצל עצים, אבנים ושאר חפצים דוממים ניתן למצוא אובייקטיביות.
לכל אדם - בפוליטיקה, בעיתונות, באקדמיה, בעולם העסקי וכו' - יש אג'נדה - וטוב שכך. עיתונאי לא צריך להיות "אובייקטיבי" - הוא צריך להיות מקצועי והוגן. הוא צריך לאפשר למושא הכתבה שלו להגיב לדברים לפני הפרסום, הוא צריך לבסס את כתבותיו על מידע אמיתי של מי, מה, מתי, איפה וכו'.

בנוסף, הוא צריך לספק לקוראיו את מירב המידע, במגבלה של שמירה על המקורות, לגבי הגורמים עליהם הוא מבסס את הכתבה. השאלה אינה למי הצבעתי בבחירות, אלא האם הכתבות שאני מפרסם נכונות או לא, מבוססות או לא ועומדות בסטנדרטים מקצועיים ואתיים. 

אני משתדל לעמוד בסטנדרטים האלה כמה שיותר. אני חושב שאני עושה את זה בהצלחה יחסית. אבל הקוראים ישפטו. ואם זה חשוב לך - הצבעתי למרצ. זה לא סוד.

עקבו אחרי ציוציו של ברק רביד בטוויטר

מוני שואל: נניח שהיתה מונחת לפניך ידיעה שאתה יודע בוודאות שהיא הולכת לפגוע בראש הממשלה נתניהו ובעקיפין במדינת ישראל (לא ידיעה תלוית צנזורה כמובן) האם היית מפרסם אותה? טוב, במקרה הזה התשובה די ברורה אין צורך לענות, אבל נניח לחילופין אם היתה נופלת לידיך ידיעה אשר למיטב שיקול דעתך תהיה סקופ גדול אך במקביל תפגע\תעצור את תהליך השלום, מה אז ? האם בשם זכות הציבור לדעת היית רץ לפרסם?

ברק רביד: מוני שלום, אם התכוונת לפגיעה פיזית בראש הממשלה - אז כמובן שלא. למרות שאני לא יכול לתאר הרבה מקרים שכתבה שלי היתה גורמת לכך. אם לא לזה כיוונת, הרי שאני לא בטוח שאני מקבל את הנחת היסוד שפרסום שפוגע באינטרס של מר נתניהו פוגע בהכרח באינטרס של מדינת ישראל. בנימין נתניהו ומדינת ישראל לא חד הם.

ולגופו של עניין - התשובה היא כן. לא הייתי מצנזר את עצמי והייתי מפרסם גם אם הדבר היה עלול לפגוע בתהליך השלום. אני חושב שזכות הציבור לדעת וחופש העיתונות חשובים מדי מכדי שאעשה את החישוב הזה. אם אני אצנזר כתבות שעלולות לפגוע בתהליך השלום כיצד אוכל להתייצב בידיים נקיות מול עיתונאי ימני שמצנזר כתבות על שחיתות במועצת יש"ע לדוגמא.

אבל זו דילמה מציאותית מאוד. נתקלתי בה רק בשבוע שעבר. מעשה שהיה כך היה. הגיע לידי מידע לפיו ישראל מציעה לשלם 20 מיליון דולר כפיצויים למשפחות האזרחים הטורקים שנהרגו בהשתלטות לוחמי השייטת על המשט לעזה במאי 2010. המידע שהגיע אלי כלל גם את הסכום אותו טורקיה דורשת (30 מיליון דולר) ואת מרחב הגמישות שראש הממשלה מאפשר לצוות המשא ומתן הישראלי (23 מיליון דולר). 

בהתחלה התלבטתי אם לפרסם או לא - בדיוק מתוך השיקול של פגיעה אפשרית במשא ומתן על הסכם הפיוס בין ישראל לטורקיה. אבל בסופו של דבר - זכות הציבור לדעת היא זו שהכריעה. אזרחי ישראל צריכים לדעת לאן ילכו כמעט 100 מיליון שקל מכספי המסים שלהם.

אגב - הידיעה פורסמה בבוקר שבו הגיע לישראל צוות המשא ומתן הטורקי. עיתוי הפרסום היה מקרי. סגן שר החוץ הטורקי רתח מכעס והיתה מעט חוסר נעימות, אבל בסופו של דבר הצדדים ממשיכים להתקדם לקראת הסכם (וטוב שכך) כי זה האינטרס המדיני שלהם, ללא קשר לפרסום כזה או אחר.

עשו לייק לדף הפייסבוק של ברק רביד לעדכונים, פרשנויות ותובנות

יהושע שואל: אתה חושב שהשינוי כביכול שחל לאחרונה בליברמן הוא אמיתי או שמדובר ביחסי ציבור; ולאדי מוסיף ושואל עד כמה הורגש חסרונו של שר חוץ במשך כמעט שנה, וכמה ליברמן באמת משפיע מאז שהוא חזר לשם?

ברק רביד: יהושע וולאדי שלום. העובדה שכמעט שנה לא היה שר חוץ במשרה מלאה גרמה נזק כבד למשרד החוץ וליחסי החוץ של ישראל. ההזנחה הזו יצרה דמורליזציה חריפה בקרב הדיפלומטים הישראלים בארץ ובחו"ל והביאה את משרד החוץ כמעט לשיתוק מוחלט. אני יכול לומר שמאז חזרתו של ליברמן לתפקיד האווירה במשרד החוץ השתפרה בצורה דרמטית. משרד החוץ חוזר ותופס את מקומו בקבלת ההחלטות המדינית-ביטחונית, על אף שייקח עוד זמן לשקם את הנזקים. 

לגבי "השינוי" שעבר ליברמן - אני חושב שמלכתחילה עמדותיו של ליברמן היו "גמישות" בלשון המעטה. ססמת הבחירות שלו היתה "מילה זו מילה" אבל בדיקה קטנה בגוגל תגלה שלפחות בכל מה שנוגע לתהליך השלום זה לא ממש המצב. 

אני חושב ששינוי הגישה של מר ליברמן נובע מהפקת לקחים פוליטית שהוא ביצע מהקדנציה הקודמת שלו במשרד החוץ. כאשר נכנסד לתפקיד ב-2009 הוא תקף את תהליך השלום, את ההנהגה הפלסטינית, את המדינות הבולטות באירופה ואף את הממשל האמריקאי. התוצאה היתה שליברמן לא היה אורח רצוי בחלק גדול מבירות המערב ונתפס במדינות הבולטות בעולם כלא רלוונטי. אני חושב שמעמדו הבעייתי בעולם גרם לו גם לנזק בדעת הקהל הישראלית. 

 

כשליברמן חזר למשרד החוץ לקדנציה שניה הוא רצה חוויה מתקנת. הוא מיתן את התבטאויותיו, החליט לשתף פעולה עם האמריקאים במקום להיות לעומתי והתוצאות לא איחרו לבוא. היום ליברמן נתפס בוושינגטון, לונדון, פריז וברלין כגורם יותר חיובי בממשלת ישראל - במיוחד בהשוואה לגורמים כמו שר הביטחון משה יעלון או שר הכלכלה נפתלי בנט. 

המובטל בטיטו שואל עד כמה יחסים אישיים משפיעים על מה שהציבור בישראל יודע. כולם יודעים שדן מרגלית היה חבר טוב של אולמרט פעם, שמעון שיפר התוודה כמה הוא היה קרוב לשרון והיה בחתונה של גדעון סער. עד כמה הסיקור הוא אובייקטיבי והאם גם לך יש קשרים חבריים עם האנשים שאתה מסקר

ברק רביד: כפי שהשבתי לאחד השואלים קודם לכן. אני לא חושב שיש דבר כזה "אובייקטיביות". כמו בכל תחום יחסים אישיים משפיעים - גם בעיתונות. יש לי קשרי ידידות עם חלק מהאנשים שאני מסקר ועם חלק מהמקורות שלי - גם פוליטיקאים, גם קצינים וגם פקידים בכירים. אחרי הכל אנחנו בני-אדם. אבל אני חושב שכל אחד מהם מבין את כללי המשחק יודע שזה לא יעניק לו חסינות מפני פרסומים שליליים.

יונתן שואל: כתב דיפלומטי תלוי בעבודתו במקורות במערכת הפוליטית. איך מצליחים להיות עצמאיים למרות תלות זו ועדיין לתת דיווחים אובייקטיבים ולא להסתכסך עם אחרים במערכת? וגם, איך אתה מצליח לזהות מתי מנסים להשתמש בכתבים בשביל ספינים ומתי זה סיפורים רציניים?

ברק רביד: יונתן שלום, אני חושב שאני מצליח באופן יחסי לשמור על עצמאות בדיווחים שלי. אני חושב שזה עיקרון חשוב שכתבי "הארץ" שומרים עליו באדיקות. מי שעזר לי בכך היא לשכת ראש הממשלה. שיתוף הפעולה המצומצם שאני מקבל בשנים האחרונות מצד דובריו של נתניהו, חייב אותי לגוון את סל המקורות שלי.

בשנים האחרונות, במיוחד מאז שבנימין נתניהו ראש הממשלה, גיליתי שסיפורי אופוזיציה יותר מעניינים מסיפורי קואליציה. רוצה לומר, הסיפורים שמגיעים מלשכת ראש הממשלה יהיו לרוב פחות מעניינים מכאלה שמגיעים ממקורות אחרים. לשכת נתניהו מאוד מקמצת במידע שהיא נותנת לכתבים ולרוב המידע הזה יהיה דף מסרי ההסברה של נתניהו. ברוב המקרים - הסיפורים האמיתיים והחשיפות הגדולות לא יגיעו משם.

בלהה ש"ץ שואלת: מה הסיפור שאתה הכי גאה בו

ברק רביד: שאלה קשה. אני חושב שהסיפור המשמעותי ביותר שלי בשנה האחרונה היה חשיפת הסנקציות האירופיות נגד ההתנחלויות ביולי 2013. זו היתה חשיפה שהשפיעה לא רק על סדר היום התקשורתי אלא על סדר יומו של ראש הממשלה ועל מדיניות הממשלה. הסיפור הזה מלוו אותנו עד היום ואני חושב שהוא שינה את השיח במדינה והבהיר להרבה אנשים מה המחיר של המשך הכיבוש והמשך הבנייה בהתנחלויות. 

דוד המלך שואל: האם כל הביקורת על היעדר הפיוס עם טורקיה במקום? אתה לא חושב שארדואן הוא פשוט משוגע ושונא ישראל, כי לי נראה שכן

אי–פי

ברק רביד: דוד המלך שלום. הוויכוח על היחסים עם טורקיה לגיטימי. אני חושב שארדואן אינו חובב ציון, הוא לא יתפקד לליכוד וגם כנראה לא למרצ. לגבי משוגע - אני די בטוח שהוא לא. מנגד - ארדואן אינו חזות הכל בטורקיה. היחסים הידידותיים בין העם היהודי לעם הטורקי הולכים אחורה מאות שנים. כל יום שבו המשבר בין הממשלות נמשך הוא נזק מצטבר ליחסים בין העמים. בנוסף, ההתרחשויות באזור - מלחמת האזרחים בסוריה והגרעין האיראני - רק מדגישות שהאינטרס הישראלי הוא לשקם את היחסים המדיניים והביטחוניים עם טורקיה. בטווח המיידי לא נחזור לתור הזהב של היחסים, אבל גם שיפור קטן ישרת אותנו ויפתח פתח לשיקום הדרגתי בעתיד. 

לאלף בית יש שתי שאלות: 1. האם אתה תומך בסנקציות (חרם וכיוצ"ב) על ההתנחלויות? 2. האם אתה תומך בסנקציות על ישראל?

ברק רביד: אני לא מחרים יהודים. אני גם נמצא בקשר עם לא מעט מתנחלים. אני בכלל לא בעד חרמות נגד אנשים - ללא הבדל של דת, לאום, גזע או מין. לכן נפגשתי ושוחחתי גם עם אנשי חמאס בביקוריי בגדה ובעזה וגם עם גורמים איראנים במהלך סיקור שיחות הגרעין בז'נבה.

אני חושב שמדיניות הממשלה בנוגע להתנחלויות צריכה להשתנות בצורה דרמטית כדי להבטיח שפתרון שתי המדינות יישאר רלוונטי. אני חושב שיש להקפיא את הבנייה, לצמצם את התקציבים הממשלתיים להתנחלויות, להפסיק מתן תמריצים כלכליים שיעודדו אזרחים ישראלים לעבור לצידו השני של הגבול ולהתחיל לגבש חוק פינוי-פיצוי שיאפשר למתנחלים שמעוניינים בכך לעבור כבר עתה לתוך שטחי מדינת ישראל.

טומי יאנוביץ' שואל: שלום ברק, נתניהו ממעט להתראיין, ולא פשוט להבין מה דעתו בנושאים שונים וכיצד הוא מתכוון לפעול, באשר לתהליך המדיני למשל, או נישואים אזרחיים וכו'. שאלתי - האם הוא משתף עיתונאים? האם יש קשר בין הכתבים המדיניים ללשכה שיכול לשפוך אור על ההשקפות האמיתיות של נתניהו?

קובי גדעון, לע"מ

ברק רביד: הקשר בין לשכת ראש הממשלה לבין הכתבים המדיניים שמסקרים אותה הינו גרוע ביותר. בימים האחרונים היתה התמקדות בראיונות של ראש הממשלה לתקשורת הישראלית. הבעיה עמוקה הרבה יותר. לשכת נתניהו אינה משיבה כמעט לאף שאלה של עיתונאי בתחומים מדיניים-ביטחוניים. ברוב הפעמים התשובה לשאלות הללו תהיה "איננו מתייחסים" - וזה במקרה שבכלל תהיה תשובה. יש חוסר שקיפות חמור בכל הנוגע ללוח הזמנים של נתניהו, לתכני ישיבות הממשלה, הקבינט וועדות השרים. היכולת של עיתונאי לקבל מלשכת ראש הממשלה תשובות לשאלות לגבי עמדותיו של נתניהו בסוגיות שונות או לגבי התהליכים שהובילו להחלטה כזו או אחרת היא אפסית. יש שני מפסידים עיקריים כתוצאה מהמדיניות הזו של לשכת ראש הממשלה - הראשון הוא בנימין נתניהו והשני הוא הציבור הישראלי. 

סתם מישהו שואל: האם לדעתך סיום הכיבוש הוא דבר שיש להביאו בכל מחיר No matter what, או שטילים על נתב"ג ומאות אלפי הרוגים מהווים משקל נגד כלשהו?

ברק רביד: יש שתי אסכולות. אחת גורסת שסיום הכיבוש הוא איום אסטרטגי גדול יותר על ישראל והשניה גורסת שהמשך הכיבוש הוא האיום האסטרטגי הגדול יותר. אני שייך לאסכולה השנייה. מי האורקל עם כדור הבדולח שיודע לנבא שהסכם שלום עם הפלסטינים יביא בהכרח לטילים על נתב"ג וכו'. אולי הסכם שלום יעשה את ההיפך? אולי הוא יחזק את מעמדה הבינלאומי של ישראל? אולי יביא לכינון יחסים דיפלומטיים עם מדינות כמו סעודיה, בחרין, קטאר ואיחוד האמירויות? אולי הוא יפתח בפני הכלכלה הישראלית שווקים חדשים? אני חושב שהנבואה הזו לגיטימית לא פחות מנבואת הזעם של מתנגדי ההסכם.

גולש שואל: ברק, אתה רואה ושומע את האנשים המעורבים בתהליך השלום. אתה וכולנו שומעים שבסך הכל שני העמים רוצים בשלום, ושהמחיר לשני הצדדים די ידוע. אז מה הגורם הקובע בסופו של דבר, לדעתך, לכך שאף פעם הסכם לא נחתם? האם המנהיגים מפחדים, וממה? על החיים שלהם? מן האחריות ושר ההיסטוריה? מראייה ארוכת טווח שהמצב בעתיד יעבוד לטובת העם שלהם ועדיף להמתין? מחוסר אמונה, או חוסר אמון, בתהליך? והאם לדעתך ההימנעות מחתימת הסכם נובעת ממנהיגות אמיתית, או מחוסר מנהיגות?

ברק רביד: אני חושב שאחת הבעיות הגדולות היא היעדר המנהיגות בשני הצדדים. גם נתניהו וגם מחמוד עבאס מבינים היטב את המצב ויודעים על מה יצטרכו לוותר בסופו של דבר. שניהם רוצים הסכם שלום אבל רק בתנאיהם שלהם. הם נמנעים מקבלת החלטות וחושבים שהזמן משחק לטובתם. שניהם טועים.  

יוסי שואל: אתה מסקר גם את הגרעין האיראני נכון? אם ככה רציתי לדעת אם לדעתך אפשר לסמוך על מדינה שאומרת שמעולם לא רצתה נשק גרעיני והעדויות מעידות שדווקא כן. תקפתם מאוד את ביבי אחרי הנאום באו"ם, אתה לא חושב שמגיע לו יותר קרדיט בעניין?

ברק רביד: באיראן מתרחש בחודשים האחרונים שינוי אסטרטגי. זו לא רק דעה שלי, זו גם דעה של אגף המודיעין בצה"ל. בניגוד למה שראש הממשלה נתניהו אומר, אני לא חושב שכולם באיראן אותו דבר, שהנשיא רוחאני הוא זאב בעור של כבש ושאין הבדל בינו לבין המנהיג העליון חמינאי. עובדתית זה פשוט לא נכון. באיראן מתקיים בימים אלה ויכוח עז על מקומה של תכנית הגרעין בסדר העדיפויות הלאומי. הוויכוח מתנהל בתוך המחנה השמרני. השאלה אינה אם איראן רצתה נשק גרעיני או לא, אלא האם ניתן להגיע עמה להסכם דיפלומטי שיבטיח שהיא תשנה כיוון או לפחות תעצור במרחק סביר מהשגת יכולת להרכיב נשק כזה. אני חושב שזה אפשרי ויותר מכך - ראוי לנסות. 

לגבי מדיניות נתניהו - אני חושב שראש הממשלה הצליח להניע את הקהילה הבינלאומית להגביר בצורה דרמטית את הלחץ על איראן. זה תרם לתוצאות הבחירות באיראן וזה מה שהחזיר את האיראנים לשולחן המשא ומתן. על כך מגיע לנתניהו הרבה קרדיט. אבל דווקא בשל כך - המסר של נאומו של נתניהו באו"ם היה צריך להיות "ניצחתי". נתניהו היה צריך לומר שבזכותו האיראנים בלחץ, שהם התקפלו ושכעת יש הזדמנות לפתרון דיפלומטי. לצערי הוא בחר לשאת נאום שהמסר העיקרי שלו היה "הפסדתי". במקום לבודד את איראן, נתניהו בודד את ישראל. נאומו באו"ם גרם לאנטגוניזם בקרב בנות בריתה של ישראל, יצר את הרושם שישראל אינה מעוניינת בפתרון דיפלומטי ושהרצון האמיתי שלה הוא לדחוף את הקהילה הבינלאומית למלחמה נגד איראן. התוצאה היתה שמידת ההשפעה של נתניהו על הסכם הביניים בין איראן למעצמות הצטמצמה מאוד. אני מקווה שהוא הפיק את הלקחים לקראת תחילת המשא ומתן בשבוע הבא בין איראן למעצמות על הסדר הקבע. 

איש הייטק שואל: האם אתה יכול להוכיח שענין החרמות הוא אמיתי? ולא ספין במטרה להפחיד?

ברק רביד: אני חושב שמדובר באיום אמיתי. לפני שנתיים כשהתחלתי לכתוב על סכנת הסנקציות האירופיות ואיום החרמות הסתכלו עלי כשמאלני תמהוני שרק מנסה להפחיד. לצערי הרב אני צדקתי. הלוואי וזה לא היה המצב. אבל תראו את המציאות - לא עובר שבוע בלי מקרה חדש של חרם, הסטת השקעות או סנקציות.

אני לא מדבר על מקרים אזוטריים, אלא על דברים משמעותיים - הסנקציות של האיחוד האירופי נגד ההתנחלויות, המלצות של ממשלת בריטניה והולנד לאנשי עסקים להימנע מקשר עם ההתנחלויות, החלטות של קרנות פנסיה ובנקים גדולים להפסיק קשר עם גופים בישראל בגלל המעורבות שלהם בבנייה בהתנחלויות.

עכשיו מילא שרק ברק רביד השמאלני, הבוגד ועוכר ישראל מ"הארץ" היה כותב על זה וחושב ככה. תקשיבו מה אמר היועץ לביטחון לאומי לשעבר יעקב עמידרור בסקירת הסיום שלו בפני הממשלה. הוא העריך שאם תהליך השלום ייכשל ישראל תעמוד בפני גם חרמות ודה-לגיטימציה חסר תקדים. בעמידרור אי אפשר לחשוד שהצביע למרצ. השורה התחתונה היא שצריך להיות עיוור או שקרן כדי לא לראות את המציאות.  

ימני גאה שואל: קרה לך שהיית צריך לאכול את הכובע על דברים שכתבת?

ברק רביד: ימני גאה שלום, לא יותר מדי פעמים, אבל היו כמה מקרים שהייתי צריך לאכול את הכובע. אין מאה אחוז ותמיד קורות טעויות. זה חלק מהעבודה - במיוחד בתחום שבו המערכת אינה משתפת איתך פעולה ומנסה להסתיר מידע כמיטב יכולתה.

רוית שואלת אם ממה שאתה מכיר נתניהו ראוי להיות ראש ממשלה. אני לא מדברת על הדעות שלו אלא על האינטליגנציה, קור רוח, ניהול העניינים, יכולת לקבל החלטות וכו'

ברק רביד: רוית שלום, אני לא בטוח שאני יכול לשפוט אם נתניהו "ראוי" או "לא ראוי" להיות ראש ממשלה. הציבור ישפוט. אני יכול להגיד את הדברים הבאים - מר נתניהו הוא אדם משכיל, אינטיליגנטי ביותר ובעל נסיון מדיני, ביטחוני וכלכלי רב. מצד שני - אני חושב שהוא סובל מבעית התנהלות כרונית שנובעת מחשדנות יתר, מריכוזיות ומבחירה לא טובה של חלק מאנשי צוותו. אבל אחת החולשות המשמעותיות ביותר של נתניהו היא חוסר יכולתו לקיים דיאלוג אמיתי ופתוח עם אנשים שאינם חושבים כמוהו. 

יוסי שואל: הרבה פעמים שומעים דיווחים מ"מקורות בכירים". בתור אחד שמצוי בסוד העניינים תוכל להסביר מה זה בכיר. האם מקור מדיני בכיר יכול להיות השגריר באו"ם או שזה תמיד ראש ממשלה, שר חוץ וכאלה אנשים.

ברק רביד: שאלה טובה. אני חושב שנעשה שימוש יתר במונחים כמו מקורות בכירים, גורמים מדיניים וכו'. אין בעיה להשתמש במונחים הללו כאשר מדובר בתיאור המקור שמסר את המידע, אבל הבעיה מתחילה כאשר גורמים שונים מסתתרים מאחורי שמות קוד כאלה כדי לתקוף גורמים אחרים או להביע את דעתם. מצד שני כאשר מדובר בנושאים מדיניים וביטחוניים לעיתים אין מנוס מייחוס התבטאויות מסויימות למקורות אנונימיים בשל רגישות הנושא. אני חושב שזו אחריותו של העיתונאי לעשות שימוש מושכל במקורות אנונימיים. כשאני משתמש במקורות אנונימיים אני משתדל ככל האפשר לפחות לייחס את הדברים למשרד הממשלתי ממנו מגיע המידע - צה"ל, משרד הביטחון, משרד החוץ, לשכת ראש הממשלה וכו'. לא תמיד זה אפשרי. 

יהונתן שואל: מה אתה חושב על כך שלנתניהו יש עיתון משלו? האם זה לגיטימי, האם נותנים לכתבים של ישראל היום יותר מידע, והאם יש לכך בכלל טעם לפגם, בהתחשב בזה שידיעות הם אנטי ביבי ואתם מאוד שמאלנים

ברק רביד: אני חושב שזה לגיטימי שלעיתון תהיה עמדה בסוגיות השונות שעל סדר היום. זה אפילו חשוב. "הארץ" הוא עיתון עם עמדות ברורות ואיש לא מחביא אותן ולא מסתתר. אני חושב שהבעיה של "ישראל היום" נובעת מכך שאין לו באמת עמדה חוץ משימור שלטונו של בנימין נתניהו. ישראל היום אינו עיתון ימני, הוא פשוט שופר של נתניהו ובמקרים מסוימים גרזן שבאמצעותו הוא מקצץ את ראשיהם של יריביו הפוליטיים. זה עיתון שעמדתו אינה לגופו של עניין אלא לגופו של אדם. 

אגב - למרבה האירוניה כתבי ישראל היום לא מקבלים יותר מידע מכתבים אחרים. כשאני חושב על זה לא הופיע בישראל היום כמעט אף סקופ שנגע למדיניות ממשלת נתניהו. מעניין למה זה?

מחמוד שואל: אני מתרשם שכל מיני פוליטיקאים מחרימים את הארץ: ביבי, לפיד, בנט ועוד. מה דעתך על כך? 

מחמוד שלום, יש פוליטיקאים שמחרימים את "הארץ" אבל הם מיעוט מבוטל. תופתע לשמוע שרוב שרי הימין מקיימים קשרים הדוקים מאוד עם עיתון "הארץ". יש לי דבר אחד לומר לכל המחרימים - ההפסד כולו שלכם. 

שירן דוד שואל/ת: האם יש לך בקנה איזה סיפור שיחולל סערה בקרוב

ברק רביד: אם אגלה זה לא יהיה סקופ :-)

דייב שואל אם יש פוליטיקאי ישראלי שאתה מעריך במיוחד?

ברק רביד: יש לא מעט פוליטיקאים כאלה. אבל אם אתחיל לפרט אני עלול לגרום לכמה מהם נזק אלקטורלי במרכז הליכוד וכאלה שלא אזכיר את שמם עלולים להיעלב. אז נראה לי שבמקרה הזה אשמור על זכות השתיקה. 

במפגשים הקודמים אירחנו את עיתונאית הארץ שרון שפורר, את שר החינוך לשעבר והפובליציסט בהווה יוסי שריד ואת העיתונאית צפי סער.

יש לכם שאלה לברק רביד? העלו אותה כאן


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו