"חמי שלו, עד כמה ממשל אובמה רוצה שנתניהו יסתלק?"

פרשן "הארץ" בארה"ב ענה לשאלותיכם על היחסים עם ישראל, נאמנות כפולה, ישראל היום, הסיכוי לשחרר את פולארד ואובייקטיביות בעיתונות

הארץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הארץ

חמי שלו, פרשן "הארץ" בארה"ב, התארח באתר למפגש החמישי בסדרה בו אתם מוזמנים להפנות לעיתונאים ודמויות ציבוריות נוספות שאלות על כל מה שרציתם לדעת ולא העזתם או יכולתם לשאול. הגולשים היום שאלו את חמי שלו על הנשיא הבא של ארה"ב, היחסים העדינים עם ישראל, סוגיית הנאמנות הכפולה, הסיכוי לשחרר את פולארד והיחס בממשל ליעלון ובנט. כל התשובות וכל השאלות לפניכם.

ניקי שואלת: איך לדעתך ברק אובמה ייזכר בהיסטוריה האמריקאית: אחד הנשיאים הגדולים, כישלון או משהו באמצע?

חמי שלו: אני מצטער שאני נאלץ להשיב ב"כן ולא", אבל.... עוד מוקדם לקבוע. אפשר למקד את הדיון בשני סעיפים עיקריים: חוק הבריאות המכונה "אובמה-קר" והיחסים עם איראן. אם חוק הבריאות יהפוך לסיפור הצלחה, ברק אובמה ייזכר כרפורמטור היסטורי. הרפובליקאים יודעים את זה, ולכן הם ממשיכים לנהל קרב קשה נגד החוק.

באותה המידה, אם אובמה יצליח להשיג הסכם בר קיימא עם איראן, הוא ייזכר כעושה שלום היסטורי גם כן. איראן נחשבת היום לאויבת הגדולה של אמריקה בעולם, והעוינות כלפיה גבוהה. מצד שני, הדבר האחרון שהאמריקאים מחפשים עכשיו זה עימות צבאי, ולכן כל הסכם שייחשב לאמין יזכה את אובמה בנקודות זכות רבות בטווח המיידי, וכמובן גם במורשת היסטורית חיובית, אם הסכם כזה יחזיק מעמד (דבר שרוב הישראלים אינם מאמינים בו).

כמובן שפסק הדין של ההיסטוריה יהיה שונה אם אובמה ייכשל בשני המבחנים.
זווית מעניינת אחרת היא היחס לאפריקאים-אמריקאים. בחירתו של אובמה היתה לכאורה הישג היסטורי כביר עבור השחורים באמריקה, שבירת "תקרת הזכוכית" בנקודת השיא שלה. מצד שני, כהונתו של אובמה חשפה רבדים עמוקים של דעה קדומה וטינה כלפי שחורים שבאו לידי ביטוי בעוינות היתרה כלפיו והטון המזלזל שהופנה לעברו. (ראי עניין תעודת הלידה) - כך שגם בעניין הזה צריך לשקול רווח מול הפסד. אינני משוכנע שבתום כהונתו השחורים ירגישו יותר "מקובלים" בחברה האמריקאית.....

לכל העיתונאים ואישי הציבור שהתארחו ב"הארץ"

חמי שלו עונה לשאלות הגולשיםצילום: חיים טרגן

ניקי שואלת: בהנחה ויש לך קשר עם בכירי ממשל (יש לך?) האם חוץ משנאה יש שם גם הבנה לנתניהו? כמה רוצים שם שהוא יסתלק מהשלטון

חמי שלו: ניקי שלום, אולי בניגוד לדיווחים פה, אני לא בטוח שפקידי הממשל, רובם או מקצתם, מעסיקים עצמם ב-1. משטמה כלפי נתניהו או 2. מחשבות על סילוקו מהשלטון.
אם יש תחושה שלילית כלפי ראש הממשלה היא נובעת פחות מעמדותיו המהותיות ויותר מהמשקעים שנותרו מהיחסים העוינים בינו לבין הנשיא אובמה וממה שנתפס באמריקה כ-1. חוסר כבוד כלפי הנשיא (ההרצאה במאי 2011 בעיני כל העולם על גבולות 1967) 2. חוסר הכרת תודה - לפעמים - בתרומה האדירה של אמריקה לביטחונה של ישראל ו-3 – התחושה שנתניהו "שבר את כללי המשחק" בתמיכתו במיט רומני בבחירות 2012.

אני חושב שבין מעט פקידי הממשל שבכלל עסוקים בעניין, הדעות חלוקות בין אלה שאכן מתפללים לכך שתקום בארץ קואליציה יותר ממורכזת שיהיה יותר קל לנהל איתה משא ומתן לגבי הפלסטינים לבין אלה שסבורים, גם על פי לקחי ההיסטוריה, שנדרש ראש ממשלה מן הימין כדי לבצע בהצלחה מהלכים מדיניים - בגין ושרון, למשל, לעומת רבין ופרס.

האם יש הרבה פקידי מימשל שאוהבים את נתניהו או אוהדים אותו? כן, אבל הם מממשל בוש, לא מממשל אובמה.....

יונית שואלת: עד כמה מקבלי ההחלטות באמריקה מושפעים על הנעשה בישראל מעיתון הארץ באנגלית. האם לא מפריע לך להיות פרשן בעיתון שנתפס כל כך הרבה פעמים מציג מציאות מעוותת ומוציא דיבתנו רעה? האם אתה מסכים עם הקו של העיתון?

חמי שלו: אני חושב שמקבלי ההחלטות באמריקה מקבלים מידע רב ממקורות מגוונים בישראל, לא רק מעיתון "הארץ". נכון, עיתון "הארץ" נחשב למקור אמין יחסית, ולעניות דעתי הלכאורה לא סובייקטיבית - בצדק. העיתון עדיין מקיים את כללי המקצוע כפי שהם נהוגים בעיתונים רציניים אחרים בעולם, ואלה שבקיאים, יודעים זאת.

אני לא מכיר מישהו בעיתון שסבור שהוא מציג מציאות מעוותת - כולנו מנסים פה להציג את המציאות כפי שאנו רואים אותה. זה תפקידנו. אין ספק, כמובן, שאזרחים רבים מעדיפים לראות את חצי הכוס המלאה ונוטים לראות דיווחים על תופעות קשות בחברה הישראלית ובשליטתה בפלסטינים כ"הוצאת דיבה" ולא כדיווח אובייקטיבי. עבור קוראים כאלה גם יש עיתונים.

אני לא מסכים ולא חייב להסכים עם הקו של העיתון בכל דבר ועניין. אני חייב להאמין שהעיתון עושה ככל יכולתו להביא דיווחים אמיתיים וחסרי פניה, וכך אכן המצב. כל אחד רשאי להחליט בעצמו מה חשוב יותר למדינה - להציג רק את מה שנוח לנו להציג, כלפי פנים או כלפי חוץ כאחד, תוך מחשבה שהעולם כולו נגדנו ושאסור שנסייע למשמיצים במלאכתם - או לחשוף את המציאות כפי שהיא, כולל כיעורה, כנדבך יסוד בדמוקרטיה.
אני שייך לקבוצה השניה.

ולאדי שואל: מה הבעיות הקשות ביותר שמאיימות על ארה"ב - חיצונית ופנימית והאם נראה לך שאמריקה במסלול למטה?

כמובן שקצרה היריעה לשאלה כל כך מורכבת. במישור הבינלאומי, אמריקה מסתגלת לאובדן העליונות שלה בעולם ולהיותה "ראשונה בין שווים" במקום מעצמת על הקובעת הכל. במישור הפנימי, נראה לי שהבעיות החמורות ביותר הן פערי ההכנסות הגדלים והולכים בין עשירים לעניים (ובכלל זה החלשת המעמד הבינוני); הקיטוב ההולך וגדל בין חלקי אוכלוסייה שונים; והמתיחות בין אמריקה הישנה והטובה (קרי הלבנה) לבין קואליציית המיעוטים שבתוך שנים מעטות תשלוט.

האם אמריקה במסלול למטה? לא יודע. השאלה היא בהשוואה למה. בוודאי שאמריקה איננה נהנית מהגמוניה בינלאומית כבעבר, ובוודאי שהיא נכוותה מהרפתקאותיה הצבאיות ונכנסה לעידן קיפודי ומסתגר. אבל אני מאמין גדול בעוצמתה ובחיוניותה של אמריקה, ולכן אני סבור שמתוך החיבוטים הנוכחים בסופו של דבר יצמח מודל אמריקאי חדש של "כור היתוך" ודמוקרטיה שיקרין על העולם כולו (סליחה על ההשתפכות).

נחמיה שואל: מדוע הטקסטים שלך אינם יכולים להיכתב בנס ציונה במקום בניו יורק?

חמי שלו: שלום נחמיה (למה נס ציונה? אני גר בגבעתיים) כי בנס ציונה אין נגישות למקורות ולקובעי דעה אמריקאיים; כי בנס ציונה אין חשיפה למגוון השלם של אמצעי תקשורת אמריקאיים; כי בנס ציונה לא מוזמנים לארוחות ערב ולא נקלעים לשיחות אקראיות שבהן אפשר ללמוד על המגמות בדעת הקהל האמריקאית; כי בנס ציונה לא נעטפים בתרבות אמריקאית ובהלכי הרוח של ציבורה.

אבל שלא תבין לא נכון: נס ציונה על הכיפאק, לטעמי. רק שהיא לא אמריקה. אפשר כמובן לכתוב מרחוק על אמריקה - עשיתי זאת לא מעט בקריירה שלי - אבל אין תחליף לנוכחות בשטח, מה לעשות. (ואני מקווה שרוב הקוראים מבחינים בהבדל.)

אמילי שואלת: כל פעם מדהים אותי מחדש שכמעט כל פסיכי יכול לקנות באמריקה נשק ושכמה פעמים בשנה נרצחים שם סתם אנשים בגלל זה. איך זה קורה? האם למרות כל התלונות על המצב אצלנו הפוליטיקה שלהם בעצם יותר מושחתת?

חמי שלו: שלום אמילי, יש אמנם קשר בין הכסף הגדול של הלובי למען הרובים לבין העובדה שקשה מאוד להדק את הפיקוח על כלי הנשק, אבל זאת איננה הנקודה המרכזית. הנשק והחופש להחזיק בו מהווים מרכיב יסוד בזהות האמריקאית, מאז ימי מלחמת העצמאות וכיבוש המערב ועד לימינו. אמריקאים רבים - כמחצית, פחות או יותר - סבורים שהזכות להחזיק בנשק היא כמו הזכות לחופש דיבור, ולאף ממשלה אין סמכות להגביל את הזכות הזו. נכון שבכל פעם שיש מקרה של הרג המוני דעת הקהל סוערת אבל עד שהתהליך האיטי של החקיקה מתעורר לפעולה, דעת הקהל כבר נרגעת ומסירה את תמיכתה משינויים מוצעים.

המצב הסתבך עוד כתוצאה מהקיטוב הפוליטי שנגרם כתוצאה מבחירתו של אובמה. רפובליקאים רבים רואים בניסיון של הממשל להדק את הפיקוח על הנשק חלק ממזימה להגביר את מעורבות הממשלה בחייהם ולצמצם את זכויות היסוד שלהם. ההתנגדות לכך בתקופת אובמה חזקה שבעתיים.

ועוד דבר שצריך לקחת בחשבון: בניגוד אולי למה שניתן לחשוב, שיעור מקרי הפשע האלים באמריקה, ובמיוחד מקרי הרצח, נמצא בירידה תלולה בשנים האחרונות מסיבות שלא לגמרי ברורות גם למומחים. התוצאה היא שגם הלחץ להגביר את הפיקוח על כלי הנשק איננו נמצא בשיאו.

יוסי מור שואל: האם לדעתך לאור הדמוגרפיה וכל האנשים המשוגעים של מסיבת התה ששונאים שחורים ומיעוטים וההסתבכות של כריסטי, יש צ'אנס למועמד הרפובליקאי בבחירות. ומי לדעתך יכול אולי לנצח את הילארי?

חמי שלו: שלום יוסי, קודם כל, אני חושב שמאוד מוקדם לדבר בתחילת 2014 על הבחירות שתיערכנה בסוף 2016. הרבה דברים שנראים לנו ברורים היום ישתנו לחלוטין עד 2016, ובכלל זה מועמדותה הבטוחה לכאורה של הילארי קלינטון. בין היתר, איננו יודעים באיזה מצב רוח יהיו האמריקאים כלפי הנשיא היוצא אובמה וכיצד זה ישפיע על יחסם לשתי המפלגות.

שאלת היכולת של הרפובליקאים לנצח תלויה בשאלה שאין עליה תשובה כרגע - האם המועמד שייבחר יהיה מהזרם המתון והמרכזי או מהאגף האידיאולוגי בימין. כמובן שבמקרה א יש להם אכן סיכוי. במקרה ב - קשה להאמין. הסנטורים הבולטים היום, כמו רנד פול מקנטקי או טד קרוז מטקסס מעוררים התלהבות רבה אצל מעריציהם אבל יתקשו לסחוף את המרכז הצף. אבל גם אם כריס כריסטי לא יתאושש יש מועמדים אחרים לממסד המתון של המפלגה, ובהם ג'ב בוש, האח והבן של מפלורידה ואולי גם מיט רומני, שלפתע צץ שמו מחדש וגם אחרים, שכרגע לא מדברים עליהם.

מוניקה לוינסקי שואלת: אם אני זוכרת נכון הילרי היתה מועמדת ודאית ב2008 ואובמה הגיע משום מקום ועקף אותה. מי המועמדים שיכולים לאיים עליה הפעם והאם יש מועמד שחור כלשהו שיכול לעשות את זה.

חמי שלו: שלום מוניקה, אני לא רואה מועמד שחור שיכול כרגע להתחרות על המועמדות (למרות שתמיד יש הפתעות, כפי שציינת). לסנטור קורי בוקר מניו ג'רזי יש אולי את הכריזמה הנדרשת, אבל הוא טרי מאוד בתפקידו וספק אם יוכל להיחשב למועמד רציני ב-2016.

אם קלינטון לא תמעד - קשה לראות מי מסוגל להתחרות בה (למרות שסגן הנשיא ג'ו ביידן הבטיח לנסות...). אם היא תמעד, אני מעריך שמושל ניו יורק אנדרו קואומו עשוי לנסות להתמודד על התפקיד, גם הסנטוריות אליזבת וורן הליברלית ממסצ'וסטס וקירסטין גילברנד מניו יורק עשויות לשקול התמודדות, אבל רק במקרה שקלינטון קורסת או מחליטה שלא להתמודד, וכנ"ל ביידן.

אלישבע שואלת : מקובל לחשוב שלישראל יש השפעה רבה על הארגונים היהודים, על הלובי - ובאמצעותו על הממסד האמריקאי. אבל האם יהדות ארהב מקבלת את ישראל העכשווית? האם יש כזה דבר בכלל "יהדות ארה"ב"? 

חמי שלו: אלישבע, לישראל אכן יש השפעה רבה על רוב הממסד היהודי, ובעיקר על הלובי הפועל עבורה בוושינגטון, אייפא"ק. זאת גם אמונת היסוד של הלובי עצמו - לתמוך בכל מדיניות של ממשלת ישראל הנבחרת. 

השאלה האם יש דבר כזה יהדות ארצות הברית הרבה יותר מורכבת. צריך קודם כל להבדיל בין היהודים המעורבים לאלה שאינם מעורבים בפעילות כלשהיא הקשורה ליהדות או לישראל - בית כנסת, ארגון, מתנ"ס וכו' - לבין אלה שיהדותם איננה מהווה מרכיב חשוב בזהותם או בהזדהותם. הקבוצה השניה, באופן כללי, ליברלית יותר ו"שמאלנית" יותר, אך היא מעורבת פחות, כאמור. מחקרים רבים מראים שככל שהיהודים יותר מעורבים בעניינים הקשורים לישראל/יהדות, כך הם נוטים יותר לתמוך במדיניות הממשלה. לאחרונה, עם זאת, ישנה התעוררות גם בקרב חוגים הנחשבים ליותר שמאלנים, בעיקר סביב פעילותו של ארגון ג'יי סטריט הזוכה לתהודה הולכת וגוברת.

עם זאת, אני חשוב שנכון לומר שמרכז הכובד של יהדות אמריקה נמצא "שמאלה" מזה של ממשלת ישראל וגם של דעת הקהל בישראל, והדבר בא לידי ביטוי, כמובן, בשיעורי ההצבעה הגבוהים לאובמה. יהודים אמריקאים קשובים מאוד לערכים ליברליים של שמירה על זכויות המיעוט ועל חירויות הפרט ועל הגנות החוקה, נושאים שבארץ נחשבים למשניים לעומת המאבק הקיומי ושמשויכים בדרך כלל לשמאל.

מצד שני, אי אפשר להתעלם מהתרומה של מבצעים כמו "תגלית" להידוק הקשר של קבוצות רחבות באוכלוסיה היהודית עם ישראל. שורה תחתונה? עוד כן ולא. יהדות אמריקה - לדעתי - מתקשה יותר ויותר להזדהות עם ישראל או להבין את התנהגותה, מצד אחד, אבל הגרעין הקשה של אלה התומכים בישראל ללא סייג - הולך ומתרחב.

סתם אחד שואל: האם אתה מזהה שינוי כלשהו בנכונות להשתתף בחרם על מוצרים ישראלים או מההתנחלויות?

חמי שלו: תנועת החרם בקושי קיימת באמריקה, ומעמדה בוודאי איננו דומה לזה שיש לה באירופה. יש כמה כנסיות וכמה אוניברסיטאות שבהם העניין עולה כבר שנים, אבל זה לא הפך עדיין לתופעה המונית. בעניין הזה אין הבדל גדול בין חרם כללי על ישראל לבין חרם על ההתנחלויות, למרות שהשני זוכה לתמיכה פעילה של חוגים יותר רחבים, כולל רבים בשמאל היהודי.

מצד שני, איננו רוצה גם להמעיט בסכנה: בשבועות האחרונים זכתה תנועת החרם לכמה הישגים בולטים - בעיקר בהחלטה של ארגון האקדמאים ללימודים אמריקאיים להחרים את ישראל - ועוד יותר חשוב, בבולטות תקשורתית חסרת תקדים. סיפור סודהסטרים וסקרלט ג'והנסון אמנם הסתיים באי-כניעה לחרם אך הוא חשף בפני האמריקאים את עצם הסוגיה, שלא היתה ידועה לרובם.

אני מעריך שלעת עתה אין סכנה להתפרצות תנועה המונית של חרם, אבל היציבות הזו רעועה למדי. כישלון מאמצי השלום של ג'ון קרי או התפרצות אלימה בשטחים עלולה להציף את נושא החרם במימדים שלא היו מוכרים בעבר.

ניסים מבקש את ההימור שלך: מי המועמדים דמוקרטי/רפובליקני הבאים לנשיאות?

חמי שלו: שלום ניסים, ראה לעיל. מתוך ניסיון אישי של הפסדים רציפים, אני משתדל שלא להמר.

גולש שואל: איך אתה מסביר את הפער בין ההערכה הנמוכה לאובמה בקרב העיתונאים לסיקור המלטף שלהם? למה כוונתי - מרבית הפרשנים במרבית העיתונים מדברים על היעדר המנהיגות של אובמה, הכשל הקולוסאלי ברפורמת הבריאות - הכל כתוב. אבל כשמסקרים אותו, היחס הוא כאל האליל אובמה.

חמי שלו: לא בדיוק הבנתי. יש באמריקה פרשנים ממינים שונים ומשונים. חלקם טענו מהרגע הראשון שאובמה הוא כישלון גמור, אחרים הגיעו למסקנה הזו במרוצת הזמן אחרים עדיין מאמינים במדיניותו, גם אם ביטחונם ביכולתו "לספק את הסחורה" נפגמה. אני מעז לטעון אפילו שיש מתאם די מלא בין דעות הפרשנים לבין מצבו של אובמה בדעת הקהל: כ-40-45 אחוזים מהציבור האמריקאי אומר שהוא שבע רצון מביצועיו של אובמה - אצל הפרשנים השיעור זהה, או לפחות דומה.

משה תמיר מעלה שתי שאלות:

1. האם השדולה היהודית הלכה רחוק מדי בניסיון לקדם סנקציות על איראן 
2. האם ההפעלה של השדולה בקונגרס על ידי ישראל פוגעת ביהודים בארה"ב?

אני סבור, וכך גם כתבתי, שהשדולה טעתה כשהטילה את כל כובד משקלה מאחורי הצעת חוק שלא היה לה משקל מעשי - מכיוון שנועדה להטיל סנקציות עתידיות - ושעלולה היתה ליצור עילה לאיראנים לנטוש את השיחות ולהאשים בכך את ישראל והיהודים. גם ההתייצבות הפומבית והחד משמעית של אייפא"ק ושל רוב הארגונים היהודיים האחרים מאחורי יוזמה שהממשל הגדירה כ"מסוכנת" היתה טעות חמורה לדעתי בשיקול הדעת ובהערכת המצב.

בעיקרון, השדולה איננה פוגעת ביהודים אלא להיפך, מייצגת אותם ומקרינה מכוחם. אני חושב, עם זאת, שכהונת אובמה יצרה מצב חדש של עימות כמעט מתמיד בין השדולה לבין הנשיא ובמשתמע - גם עם מצביעיו היהודים. ההתייצבות של השדולה בעד התקפה צבאית נגד סוריה ובעד סנקציות נוספות נגד איראן יצרו פער אם לא שסע בין השדולה לבין דעת הקהל היהודית, שרובה סבורה אחרת. התוצאה הבלתי נמנעת היא פגיעה בכוחה של השדולה, ובמשתמע - גם בעוצמתה של ישראל.

שלמה שואל: עד כמה שאלת הנאמנות הכפולה נוכחת בארה"ב לאור המעורבות של איפא"ק, ואנשים כמו אדלסון בפוליטיקה שם, כשברור כשהם מייצגים אינטרסים ישראלים שלא מתיישבים עם הממשל.

שאלת הנאמנות הכפולה נמצאת מתחת לפני השטח כל העת, והיא כמובן עולה על פני השטח כשנוצר הרושם שישראל "מתפעלת" את הלובי על פי שיקוליה ובניגוד לאינטרסים של ארצות הברית. בתקופה האחרונה, אין להכחיש, העניין הזה אכן מקבל בולטות שלא היתה בעבר.

ישראל עדיין זוכה לאהדה רבה בדעת הקהל האמריקאית, ורוב האמריקאים אינם רואים סתירה בין תמיכה בישראל לבין נאמנות לאמריקה. אבל השנים האחרונות שחקו במידה מסויימת את הסובלנות הזו, במובן הזה שכשתיווצר סתירה אמיתית - זה יכול לקרות בעניין האיראני - שכבות ההגנה יהיו דקות יותר מאלה שהגנו על ישראל לפני עשור.

קארי מאד שואל: אפתח במילים טובות כי בימי הבחירות בארה"ב הייתי עבורי ועבור כמה מחברי אורים ותומים למחצה ועל כך תודה. לגוף הענין, האם כמו ברק רביד גם אתה חושב שעיתונאי (ובמקרה שלך פרשן) לא צריך להיות אובייקטיבי? הרי אין צורך ביותר מזוג משקפיים אחד כדי לגלות שאתה מזוהה עם השמאל הליברלי ומתעב עד אימה את הרפובליקאים האמריקאים לכל דבר וענין. גם אובמה שהיה נשיא אפור בקדנציה הראשונה שלו ובזו הנוכחית כפי שכתבת בעצמך לאחרונה הוא נע על המנעד שבין ברווז צולע לכלב מת, זוכה ממך בסך הכל לסיקור אוהד למדי.

ועוד שאלה, האם דעותיך ניתנות לרכישה? בימיך כעורך משנה בישראל היום לא ראינו את התיעוב העמוק לנתניהו כמו מאז שעברת להארץ. האם שם לא הסכימו למנות אותך כפרשן בני יורק (אליה עברת בעקבות רעייתך עובדת הקונסוליה) ולכן הכעס על הביג בוס?

חמי שלו: תודה על המחמאה וסחתן על תיאוריית הקונספירציה (המעניינת אך מופרכת, מה לעשות). אני לא רוצה או יכול להתייחס לעבודתי בישראל היום, אבל אני לא חושב שתמצא סתירה מהותית בין העמדות שהבעתי שם לבין אלה שאני כותב בהארץ.

לגופו של עניין: אני חושב שבני אדם, כולל עיתונאים, אינם "אובייקטיביים" ובוודאי שהם רואים את העולם דרך הפילטרים של אמונתם והשקפת עולמם. יש הבדל בתפקיד שדעותיו של עיתונאי אמורות לתפוס בדיווחיו: הכתב נמדד על פי הדיוק והפרטים שבדיווחיו ולכן המקום של השקפותיו הוא הקטן ביותר; הפרשן בוודאי מושפע מאמונותיו, אבל מצפים ממנו להעריך הערכת מצב מציאותית גם אם זו איננו משרתת את השקפותיו. בעל הטור או כותב מאמר הדעה הוא בקצה הסקאלה – בו מתעניינים מלכתחילה בשל דעותיו, ולא בשל היעדרן.

אינני עושה סוד מהשקפותי אך אני בכל זאת משתדל להקפיד שאלה לא יפריעו לי להציג בפני הקורא את ניתוח המצב לאשורו. בסופו של דבר כולנו נמדדים על פי "מבחן התוצאה", כפי שאמר פעם אהוד ברק: נראה לי שאם תבדוק, אני לא יוצא רע מהמבחן הזה".

ולאדי שואל: האם הסיקור בארה"ב את הנעשה בישראל הוא אכן אינטנסיבי ולוהט כפי שנדמה לנו כאן, או שזו "אשלייה אופטית" - ולמעשה מדובר בשיח זניח יחסית

חמי שלו: האופציה השנייה יותר מהראשונה - בשנים האחרונות אמצעי התקשורת באמריקה מקדישים עצמם כמעט באופן בלעדי לענייני פנים, ואינם מתעניינים במיוחד בישראל. שבועות רבים יכולים לחלוף מבלי שישראל תוזכר ברשת שידור מרכזית או בעיתון נחשב.

אבל לא צריך להגזים - ישראל עדיין תופסת מקום מרכזי בתודעה של אמצעי התקשורת האמריקאים, והדבר בא לידי ביטוי למשל לאחר חתימת הסכם הביניים הגרעיני עם איראן וגם יבוא לידי ביטוי אם שר החוץ ג'ון קרי ישיג פריצת דרך רצינית.

בקיצור גם וגם: ישראלים רבים מגזימים בהערכת מקומה של ישראל בתקשורת האמריקאית, אבל זה איננו סותר את העובדה שישראל תופסת נפח הרבה יותר גדול ממדינות אחרות וגדולות בהרבה. יש כאלה שרואים בכך חיסרון, אבל אני סבור שלהיפך: הבולטות של ישראל בתקשורת האמריקאית היא עדות למיקומה המרכזי בתודעה האמריקאית ובלי המרכזיות הזו לא היו מתקיימים היחסים המיוחדים שהם כה חיוניים לביטחונה ולקיומה של ישראל.

ברגע שישראל תפסיק לככב ותיחשב לעוד מדינה אחת מן המניין - דרישה שרבים בישראל מעלים לפרקים - סימן שהיחסים המיוחדים נגמרו וביטחונה של ישראל בסכנה.

מטילדה שואלת: אני חרדה מהתרבות הרדודה של הנוער הישראלי שלנו והשטויות שמציפות את חיינו ומעוורות את עיננו. נראה לי כאילו בארה"ב המצב קשה פי כמה. עד כמה אני צודקת והאם רואים השפעות משמעותיות על החברה בארה"ב

חמי שלו: שלום מטילדה - בואי נסכים שבשתי המדינות הרדידות התרבותית חוגגת, ובאמריקה אולי יותר מאשר בישראל. היתרון של האמריקאים היא שאמריקה היא מדינה גדולה והיא מקפידה לקיים אליטה כלכלית, תרבותית, חברתית, אקדמית - שמונה כמה מיליוני אנשים - ששומרת על רמה תרבותית וסוחבת את המדינה כולה קדימה. הבעיה שלנו היא שאין לנו כזו אליטה, ושאצלנו אליטה בכלל נחשבת למילה גסה. במובן הזה, אני חושב שמצבה של אמריקה טוב משלנו.

אסף: האם מאז שאתה בחו"ל יש לך פרספקטיבה אחרת על הנעשה בישראל?

חמי שלו: אני כבר די מבוגר וכבר ביליתי תקופות שונות בחו"ל כך שהתשובה הקצרה היא - לא. אבל אין ספק שזווית הראיה החיצונית מתמקדת בנושאים שונים - מעמדה הבינלאומי של ישראל, למשל - ופחות בבעיות פנים. צריך גם להבדיל בין אמריקה, שבה ישראל עדיין אהודה, לבין אירופה, למשל, שם ישראל הופכת אט אט לדחויה. אני מסתובב לפעמים בבניין האו"ם, ואין ספק ששם אפשר לחוש את היחס הבלתי-הוגן של מדינות רבות בעולם כלפי ישראל ואת הסטנדרט הכפול של הארגון כלפי חטאיה של ישראל. מצד אחד, זה גורם לתחושה של "העולם כולו נגדנו" וצריך להגן על ישראל, מצד שני זה מבהיר עד כמה אנחנו תורמים בעצמנו ובמדיניותנו לשמנו הרע (ובתקופה האחרונה, ביתר שאת) ועד כמה אנחנו קרובים ל"קו אדום" שאחריו מעמדנו באמת ישנה מן היסוד, ולרעה.

המלך דוד: האם נאלצת לאכול את הכובע על הערכות/פרשנויות שלך בעבר?

חמי שלו: אני בטוח שכן, למרות שאינני מקפיד לחזור ולקרוא דברים שכתבתי בעבר (אולי אני מדחיק...). אף פרשן איננו נקי משגיאות ומטעויות, ואני מניח שאצל כל אחד אפשר למצוא הערכות שלא התממשו בפועל. אני מוכן להתחרות עם כל אחד אחר על אחוזי הדיוק שלי (אבל אני מקווה שאף אחד לא ייקח את ההצעה הזו ברצינות..)

מוצטפא שמטרלינג שואל: האם אתה יכול להסביר מהו האינטרס האמריקאי במזרח התיכון. מדוע הם משקיעים פה כל כך הרבה מאמצים? האם אתה חושב שניתן לקיים דיון ציבורי בתהליכים באזור בלי להתייחס גם לסוגיה הזו (הנעדרת לחלוטין מהדיון באמצעי התקשורת)

חמי שלו: קצרה היריעה, כמובן. המעורבות האמריקאית במזרח התיכון היא ארוכת שנים, אבל היא גברה מאוד אחרי מלחמת העולם השנייה בשל המלחמה הקרה ובשל הצורך להגן על מקורות האנרגיה והנפט. המלחמה הקרה התפוגגה ואמריקה גילתה מרבצי אנרגיה אדירים בשטחה, ובכל זאת המזרח התיכון ממשיך לרתק אליו את מדיניות החוץ האמריקאית. אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר, אמריקה מנהלת מאבק עם האסלאם הקיצוני, וכעת היא מנסה לבלום את הגרעין האיראני. מעבר לאלה, ישנה גם חשיבות לישראל ולמחויבות האמריקאית לשמור על בטחונה.

בגדול, עם זאת, הפניית מרכז תשומת הלב של אמריקה לאסיה ולמזרח הרחוק היא עניין של זמן - זאת המגמה. אני סבור שכשזה יקרה, נתגעגע לימים שליבה של אמריקה היה באזור שלנו.

אורן היימן שואל: חמי, כמי שנמצא בניו יורק וחווה 'על בשרו' ועם בת זוגך את תור הזהב של הפעילות הקהילתית הישראלית המאורגנת בתפוצות, האם אתה רואה ברכה ביצירת קהילה ישראלית מגובשת, מאורגנת סביב חינוך לעברית, תרבות ועזרה הדדית או שמא, כמו רבים, אתה מרגיש שיש בכך משום יצירת 'גטו מקומי' והגדלת הפער והניכור עם הקהילה המקומית ועם הקהילה היהודית-האמריקאית?

חמי שלו: אורן, אני לא חושב שהברירה היא בין שימור התרבות הישראלית לבין הצטרפות לקהילה היהודית. בדרך כלל הברירה היא בין שימור התרבות הישראלית לתלישות מוחלטת וניתוק קשר. הצטרפות של ישראלים להווי היהודי המקומי, אם בכלל, זה עניין של זמן, הרבה זמן, אולי אפילו דור שלם. שימור הזהות הישראלית חיונית ממלאת צורך חשוב עבור ישראלים שלמרות מגוריהם בחו"ל מתעגעגים למה שהותירו מאחוריהם ורוצים להנחיל זאת לילדיהם. אם אתה פטריוט ציוני, אז אתה יכול להאמין שמדובר בפעולת תחזוקה חיונית לקראת החזרה ארצה. אבל גם אם לא, נראה לי ששימור ההוי הישראלי דווקא יסלול את הדרך של הישראלים בעתיד להצטרפות לקהילה היהודית המקומית, במקום להיפך.

דייב שואל: אתה מביע לעתים ביקורת קשה על בנימין נתניהו. איך זה מתיישב עם זה שהיית בכיר בישראל היום כמה שנים טובות. כמו כן האם באמת כל המערכת שם רתומה לתכלית אחת והיא קידומו של ביבי.

חמי שלו: שלום דייב, אינני יכול להתייחס לנעשה בעיתון ישראל היום. לגבי המעבר שלי - אני חושב שעיתונאי צריך להימדד בראש ובראשונה על פי התוצרת שלו והדברים שהוא כותב, ואני מאמין ומקווה שאלה שיקפו ומשקפים תמיד את השקפותי. אם תשאל את מכרי וקומץ מוקירי לדעתם, הם יאמרו לך, ללא היסוס, שאני עובד עכשיו בעיתון שבו הייתי צריך לעבוד מלכתחילה.

שון שואל: האם בוגי הפך לפרסונה נון גראטה בוושינגטון בעקבות המתקפה על קארי, ואיך תופסים בארה"ב את הנוכחות של בנט בממשלה?

חמי שלו: בוגי לא הפך לפרסונה נון גראטה, בוודאי מבחינה פורמלית, אבל סביר להניח שיזכה ליחס קריר בתקופה הקרובה. ההתפרצות שלו נחשבה להפרת כללי המשחק מבחינת האמריקאים, אך היא סבלה גם מהיותה חלק משורה ארוכה של עלבונות והטחת האשמות ולכן היתה כקש ששבר את גב הגמל. מצד שני, היחסים הביטחוניים בין שתי המדינות עמוקים ויסודיים, ושר הבטחון הוא כמובן חוליה עיקרית בקשר הזה, כך שאני מניח שבמישור המקצועי וגם ביחסים בין השרים משני הצדדים היחסים נמשכים כרגיל.

האמריקאים עוקבים כמובן אחר הפוליטיקה הישראלית, ואני מניח שהם מאוכזבים מיעלון ואולי גם חוששים מנפתלי בנט. מצד שני, אביגדור ליברמן מספק להם הפתעה נעימה ותקווה חדשה, ויכול להיות שהוא יהפוך בקרוב לאיש אשר האמריקאים חפצים ביקרו (תמיד יש להם לפחות פוליטיקאי ישראלי אחד שהם בונים עליו, אבל זה בדרך כלל מסתיים במפח נפש).

נלה שואלת: האם בשלו התנאים לשחרורו של פולארד, איך אתה מעריך את הסיכויים שהוא יזכה בקרוב לחנינה?

חמי שלו: אני חושב שהלחץ לשחרר את פולארד הולך וגובר אבל אני מעריך גם שהנשיא מחפש "תירוץ" פוליטי טוב לשחררו, אולי יגיע כזה כבר עם הצגת הסכם המסגרת על ידי קרי או במסגרת איזו עסקה סיבובית שכרגע אינני מכיר את פרטיה או אולי במסגרת ניסיון להמתיק גלולה מרה של הסכם עם איראן. אבל אני גם מאמין שככל שהמגעים בעניין הזה יהיו שקטים יותר, כך ייטב. האמריקאים לא ירצו להופיע כמי שנכנעו למסע לחצים.

לכל הכתבות של חמי שלו

המפגשים הקודמים: שרון שפורר: התשובה שאני יכול לפרסם רק ב"הארץ" | יוסי שריד: המסקנה המייאשת שלי על העתיד | צפי סער: יכול להיות פורנו פמיניסטי | ברק רביד: עיתונאי לא יכול להיות אובייקטיבי | 

מה אתם רוצים לשאול את חמי שלו?

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ