שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בסוף ינואר התקבלה בבית משפט לערעורים בארצות הברית פסיקה הרת גורל הנוגעת לעתידה של הרשת. פרטי התביעה והערעור לא משנים הרבה; התוצאה היא שבית המשפט פסל צו של רשות התקשורת האמריקאית (FCC), הכופה על ספקיות האינטרנט מדיניות של נייטרליות רשת.

על ההחלטה הזאת לא קראתם בכותרות העיתון, גם לא בראש אתרי האינטרנט. עיתונים שבחרו לסקר את הסיפור הזה מיקמו אותו בעמוד 7 של מדור ההיי־טק, אחרי סקירת סרטונים של כלבים השותים מברזיות. כשם שאף אחד לא טרח להבליט את הסיפור, איש לא הבהיר לקוראים מה היא נייטרליות רשת ולמה היא צריכה לעניין אותם.

יש לכך מגוון סיבות. הראשונה היא שעורכי העיתון, כמו קוראיו, לא מכירים את הנושא בעצמם. השנייה היא שהאינטרנט עדיין נתפשת במקומות מסוימים כגינת משחקים חביבה, שאפשר לפוש בה מתלאות היום־יום האמיתיות, כמו מה שקורה בכנסת והעובדה שאנחנו חיים בארץ שבה חם כבר בפברואר. אבל הרשת היא החיים האמיתיים, והחיים האמיתיים מתרחשים ברשת.

צילום: ללא קרדיט

והנושאים שלפניכם הם, לעתים, המשמעותיים ביותר לעתידו של כל אזרח אומת האינטרנט - כלומר, כמעט כולנו.

נייטרליות רשת

הרשת נולדה פתוחה, מתוך העקרון ההיפי ש"מידע רוצה להיות חופשי". נייטרליות הרשת היא העיקרון שלצרכני הרשת - אתם, במחשבים ובסמארטפונים שלכם - יש גישה מלאה ושווה לכל דבר שמתפרסם בה, מבלי שהספקיות יתערבו בתכנים, יצנזרו אותם (ע"ע צנזורשת) או יַפלו בגישה אליהם. העיקרון הזה הוא העומד בבסיס הרשת, והוא זה שהפך אותה לבמה חופשית שבה כל אחד - המנכ"ל של טיים־וורנר וגבי כהן מרעננה - יכול להשמיע את קולו. נייטרליות הרשת היא הסיבה להצלחה המדהימה של האינטרנט: יש בה מקום לכל רעיון; כל אחד יכול לעלות לגדולה.

נייטרליות הרשת גם מנוגדת לאינטרסים של כל מי שרוצה לעשות כסף. חברות שרוצות להתפרנס מכם רגילות להגביל את האפשרויות שלכם כדי לנפח לעצמן את הכיסים. הקניון קובע באילו רשתות תקנו; הסופרמרקט מניח על המדף את המוצרים שמכניסים לו רווח (ומחביא את החלב, שמחירו מפוקח, בקצה החנות). הספקיות, מצדן, ישמחו למכור לכם חבילת פרימיום לאתרי סרטונים בתוספת של 39.99 לחודש; חברות התקשורת ישמחו לגבות מאתרים פופולריים כסף תמורת תעדוף של העברת תכניהם בסיבים האופטיים שלהן; אולפני הקולנוע וחברות המוזיקה ישמחו לחסום לכם את הגישה לאתרי שיתוף קבצים; אתרי אינטרנט גדולים ישמחו לשלם לספקיות מתחת לשולחן כדי שיאטו או יחסמו את הגישה למתחרים שלהם.

ההחלטה לבטל את זכותה של ה-FCC לאכוף את העיקרון הזה – וההחלטה הלא פחות חשובה של ה-FCC שלא לערער על ההחלטה הזאת – יכולות לשנות לעד את הרשת ולהפוך אותה ממהפכת התקשורת שהפילה ממשלות ונתנה כוח לאזרח – לשירות כבלים מדופלם.

הפער הדיגיטלי

אנ־אינטרנטיות היא האנאלפביתיות החדשה. הרשת נותנת לנו גישה למידע, לאנשים, לכלים ולמשאבים, אבל מי שלא דובר את השפה הדיגיטלית לא יכול ליהנות מכל אלה. מי שרוצה לקחת חלק בעולם הזה צריך לדבר את הלינגואה פרנקה שלו, הגלוביש (האנגלית הגלובלית), ואת נגזרותיה (ראשי תיבות וקיצורים אינטרנטיים, רגשונים, ממים ועוד), להחזיק בגישה רציפה לחשמל ובמחשב/לפטופ/טאבלט/סמארטפון, להתמצא בתפעול חומרה ותוכנה, להצטיין בשימוש במנועי חיפוש, להיות פעיל בפלטפורמות המקוונות הפופולריות שמפגישות אנשים ולהחזיק אצבע על הדופק של כל מה שקורה בסייברספייס, כי מי שלא רץ קדימה נזנח מאחור (ע"ע מות הווב).

הרשת דמוקרטית, שוויונית ופתוחה לכולם, כמובן. רק צריך למלא את תנאי הסף הקטנים, הכמעט טריוויאליים לרוב המוחלט של קוראי הטור הזה. בפועל הם חושפים - ומעמיקים - את הפער בין מי שיש לו למי שאין לו.

חופש ביטוי לכל

מאחורי השם הטכני "מו"לות ביתית" מסתתר אחד החידושים החשובים והמשפיעים של האינטרנט – הבמה שהיא נותנת לכל אדם להתבטא (טוב, לא לכל אדם; ע"ע הפער הדיגיטלי). אתרים אישיים, פורומים, קבוצות דיון, בלוגים, רשתות חברתיות, אתרי תמונות וסרטונים - כולם מאפשרים לחברי אומת הרשת לדבר, ליצור, להביע דעה, להגיב, להתווכח ולזעוק, וגם להפיץ את הדברים בכל רחבי הרשת (כלומר, בינתיים; ע"ע נייטרליות רשת).

אויבי חופש הביטוי הזה רבים: צנזורה עצמית, פלטפורמות שמוחקות תכנים בנימוקים שונים ומשטרים טוטליטריים שלא אוהבים אזרחים פטפטנים. בעולם החופשי האויב הגדול הוא האמת הבסיסית שזה שמותר לך לדבר לא אומר שמישהו חייב להקשיב. הערעור על ההיררכיות של העולם הישן לא מנע את היווצרותן של היררכיות בעולם החדש, ומי שיש לו מגאפון יותר גדול מחזיק ביתרון על מי שאין לו גם בסייברספייס.

לינצ'טרנט

האסיר בן אלון (זיגייר)

אשה צעירה עלתה עם הכלב לרכבת התחתית בדרום קוריאה. הכלב עשה את צרכיו בקרון והאשה לא ניקתה אותם. כשנוסעים העירו לה על כך, היא אמרה להם לא להתערב. אחת הנוסעות, שמכנה את עצמה מיס קים, צילמה את האשה לצד הכלב והצואה והעלתה את התמונות לבלוג שלה, כשהיא מכנה את העבריינית "גאה טונג ניו" ("גברת קקי של כלב", בתרגום חופשי). גאה טונג ניו נהפכה במהירות לוויראלית ולכוכבת בדיחות רשת. זהותה נחשפה בתוך שעות, ולפי דיווחים היא נאלצה להתפטר מהאוניברסיטה שבה עבדה.

השנה היתה 2005, כשפייסבוק עוד היתה בחיתולים. היום היא ואתרים אחרים מאפשרים לכל אחד לעשות משפט מקוון מהיר ועצבני לכל אחד – פוליטיקאים שמשקרים, סלבים שנחשדים בעבירות ואלמונים שנתפסים כשהם לא עומדים בצפירה. כוחו של הבִּיוּש (שיימינג באנגלית), שנועד לקבוע ולאכוף נורמות חברתיות, נהפך במקרים רבים לכוח להשחית, לאספסוף שמנהל משפטי שדה בכיכר הרשת עוד לפני שהאמת שורכת את נעליה.

צנזורשת

כל כמה שנים מעלים ח"כים גירה חקיקתית ומחזירים לחיים הצעת חוק עתיקה של ש"ס שמחייבת ספקי תקשורת לספק גרסה מצונזרת של הרשת לכל לקוחותיהם, למעט אלו שיבקשו במפורש לקבל אינטרנט לא מסונן. לא משנה לאותם ח"כים שכבר יש חוק שמחייב ספקים לתת שירות סינון בחינם, לא אכפת להם שבלתי אפשרי לסנן את כל התכנים הבעייתיים ובלתי אפשרי להימנע מלסנן תכנים לא־בעייתיים, לא מפריע להם שזה מדרון חלקלק לכיוון של צנזורה פוליטית על הרשת (ע"ע חופש ביטוי לכל) ולא מעניין אותם שחוקים דומים בעולם נכשלים – הם רוצים לזכות במחיאות כפיים של אזרחים שמרנים והורים מודאגים (מודאגים בצדק, יש לומר, משום שהאינטרנט נותנת לילדים גישה לתכנים בעייתיים, ולאנשים בעייתיים גישה לילדים).

בשנה שעברה חלה הסלמה. אחרי שבית המשפט העליון פסק שלמשטרה לא היתה סמכות להורות על חסימת גישה לאתרי הימורים וכרטיסי חיוב לתשלום באינטרנט – הוראה שכל ספקי האינטרנט והסלולר מיהרו לציית לה כמו כלבים מאולפים – העלה ח"כ יריב לוין הצעת חוק שתיתן לכל קצין משטרה סמכות מינהלית לחסום אתר שלדעתו מתבצעת בו עבירות של הימורים או פרסום תועבה של קטין, בלי שיצטרך להציג ראיות וללא הגבלת זמן.

בזירה המשפטית, לעומת זאת, ניכר חוסר אונים בנוגע לצנזורת רשת. שופטים, כמו אלוהים, רגילים לברוא מציאות באמצעות מלים – הם כותבים פסקי דין, והעולם הפיזי הפרוע מתיישר לפיהם. האינטרנט משבשת את סדרי העולם הללו, כשאופיה הגלובלי והמבוזר מקשה לכפות עליה כללים של העולם הישן. קחו למשל את צווי איסור הפרסום, הצנזורה הצבאית, החוקים שאוסרים לפרסם סוגי מידע שונים, הסכמים ג'נטלמניים בין הממסד לתקשורת ומידור – כולם אמצעים להפיכת דברים שאסור לדבר עליהם לדברים שאי אפשר לדבר עליהם. עכשיו קחו את אומת האינטרנט, שבאמצעות תקשורת וטכנולוגיה הופכת דברים שאי אפשר לדבר עליהם לדברים שאי אפשר לא לדבר עליהם. מעצרה של ענת קם, התאבדותו של בן זיגייר, דו"ח מבקר המדינה על השריפה בכרמל לפני פרסומו הרשמי, מותו של אסף רמון בתאונת מסוק בטרם שחרור המידע על ידי צה"ל, תוכנה שמכילה את כל מרשם האוכלוסין, התסריט של קוונטין טרנטינו לסרט "שמונת המתועבים" ותמונתה של הקטינה מפרשת אייל גולן (ע"ע לינצ'טרנט) – כולם נחשפו בניגוד לחוקים, לכללים ולהבנות של העולם הישן, וגם אם בחלק מהמקרים ננקטו צעדים נגד החושפים, את משחת השיניים הזאת כבר אי אפשר להחזיר לשפופרת.

שופטת שהפנימה זאת היא ד"ר מיכל אגמון־גונן מבית המשפט המחוזי בתל אביב. בערב עיון על צווי איסור פרסום בעידן האינטרנט אמרה: "מטבע הדברים איסור הפרסום ילך וייעלם כי זה לא מחזיק מים. הפרטיות משתנה, וגם זה ישתנה. זה עולם אחר, וצריך להתרגל למציאות הזו".

מות הווב

האינטרנט היא הרבה שירותים שונים שמצטופפים על אותה תשתית. חלקם עתיקים יותר מאחרים, כמו הדואר האלקטרוני, שקיים בה מאז שנות ה-70; חלקם היו פעם שירותים נפרדים שנבלעו, כמו שירות קבוצות הדיון הקשיש יוזנט, שבשנים האחרונות היתה לו עדנה כשירות שיתוף קבצים; אבל כשאנחנו חושבים על האינטרנט, אנחנו חושבים לרוב על ה-World Wide Web, שנוספה לאינטרנט ב-1990. הווב היא החלק הזה שרואים בדפדפן; היא זו שהכניסה לחיינו מושגים כמו לינקים ו-HTML והפכה את האינטרנט למצרך ביתי נחשק. הווב מאפשרת כמעט לכל אחד מאתנו (ע"ע צנזורשת) לפרסם את הגיגיו באינטרנט ולהגיע, פוטנציאלית, לכל מחשב בעולם. אבל היא מאפשרת לנו גם לשלוט בתוכן שאנחנו קוראים. מי שמפרסם בווב צריך להתיישר לפי העקרונות של הווב, שיש לה גוף תקינה משל עצמה, ה-W3C. העקרונות האלו נותנים לקורא הרבה שליטה בתוכן: הם מאפשרים לי להעתיק את הטקסט שאני רואה על המסך, להוריד את התמונות שמוצגות שם למחשב שלי, אפילו להתקין תוסף בדפדפן שמוחק את הפרסומות המעצבנות מהדף.

לא פלא, אם כן, שעם המעבר של הגולשים מהמחשב לסמארטפון ולטאבלט, בעלי האתרים מנסים לדחוף אותנו מהדפדפן הפתוח והפרוץ לכל - לאפליקציה, פיסת תוכנה סגורה הרמטית, שמאפשרת לאתרים לחסום כל התנהגות שלא מתאימה לנו (ע"ע נייטרליות רשת). שליטה בתוכן טובה לבעלי התוכן, אבל לא לנו; אבל את החופש המוגבל מוכרים לנו בדרך שבה מוכרים ברשת הזאת כל צמצום של החירויות שלנו: האפליקציות פשוט נוחות יותר. ומה שנוח, לגבי רוב הגולשים, עדיין יותר מושך ממה שטוב לאינטרסים שלנו.

לוגאוף

לפעמים אנחנו נזכרים בנוסטלגיה במשחקי ילדותנו האהובים: כדורגל, סטנגה, חמש אבנים, לערבב סודה לשתייה וחומץ במטבח, להצית בקבוק שתייה שמולא בגז ממצית, להכין פצצה קטנה משני ברגים, אום וראשים של גפרורים, להכניס ארגז שלם של מכלי תרסיס שלג מיום העצמאות למדורת ל"ג בעומר ועוד. אח, הנוסטלגיה.

יש משהו עצוב בהפיכתם של המחשבים והסלולריים למגרשי המשחקים של הצעירים. אין תחליף לקשר בלתי אמצעי ופיזי בין בני אדם לסביבתם ובינם לבין עצמם, ואין ספק שעולם הסייבר צריך להתוסף לקשר הזה ולא להחליף אותו. עם הבעיה הזאת התמודדה קבוצת האמנים היהודים Reboot, שכתבה את מניפסט השבת, אשר קורא "להאט את חיינו בעולם שהופך קדחתני יותר ויותר". עשרת הדיברות של המניפסט: הימנעו מטכנולוגיה, צרו קשר עם יקיריכם, טפחו את בריאותכם, צאו החוצה, הימנעו ממסחר, הדליקו נרות, שתו יין, אכלו לחם, מצאו שקט ותנו בחזרה.

טיפאני שליין, יוזמת פרסי האינטרנט, הווביז, וחברת קבוצת ריבוט, סיפרה בראיון לאחד מאתנו בוואלה ב-2012: "התחלתי לעשות שבתות טכנולוגיות עם בני משפחתי כל יום שישי, ואני לומדת שכיבוי הטכנולוגיה עוצמתי בדיוק כמו הדלקתה, ושכחברה אנחנו זקוקים לזה. טכנולוגיה יכולה להיות מפתה, אבל אנחנו צריכים לזכור כמה זה חשוב להיות לבד עם המחשבות שלנו ולהיות נוכחים עם האנשים שאנחנו אוהבים. הפוטנציאל הגלובלי והאישי של הטכנולוגיה הוא אקספוננציאלי, אבל אנחנו צריכים לדעת מתי לכבות אותה. אנחנו מדליקים נרות שבת ומכבים את כל הטכנולוגיה בבית שלנו. אין סלולריים, טלוויזיה, מחשבים. אנחנו משתמשים באוטו אם אנחנו צריכים, אבל בדרך כלל מדובר ב-24 שעות יפות נטולות טכנולוגיה. אני קוראת מחדש הרבה על השבת, ואני חושבת שהיום אנחנו צריכים אותה יותר מאי פעם. זה ממש שינה את חיינו. אני רצה אל עבר שישי בערב. ואז, בשבת בערב, זה גורם לי גם להעריך מחדש את הטכנולוגיה בדרכים חדשות לגמרי". ה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ