שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ג'ון קרמניקה, ניו יורק טיימס
ג'ון קרמניקה, ניו יורק טיימס

האם ייתכן שהכובע הוא ההסבר להצלחה המדהימה של פארל ויליאמס?

הכובע הוא כמובן כובע ההרים של ויוויאן וסטווד, שילוב בין קאובוי לשומר פארקים, שוויליאמס חבש בטקס הגראמי בינואר השנה. הוא נח על ראשו כאילו הוצמד אליו בדבק והוסיף כמה סנטימטרים לגובהו וכמה חודשים לרלוונטיות התרבותית שלו. במחווה קטנה אחת – כמעט כלאחר יד, לנוכח העובדה שהוא קנה את הכובע כמה שנים קודם לכן – הצליח ויליאמס להמציא את עצמו מחדש. תרמה לכך כמובן העובדה שבאותו ערב הוא זכה בכמה פרסים, בין השאר בקטגוריית מפיק השנה.

פארל ויליאמס בטקס הגראמיצילום: Matt Sayles/Invision/AP

זהו ויליאמס, בתמצית: הוא לוקח רעיון ישן, משהו שנמצא בשטח כבר זמן מה, ובנגיעה של ביטחון ובנכונות להיראות מעט מוזר, הופך אותו למשהו חדש בתכלית. הוא גורם לדבר מוכר להיראות ייחודי.

ויליאמס, בן 40, מפיק וכותב שירים זה 20 שנה, תחילה בתחום ההיפ-הופ והאר-אנד-בי ואחר כך בפופ. לאחר תקופה קצרה מחוץ לאור הזרקורים הוא היה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתחום המוזיקה בשנה שעברה: שניים מהסינגלים הגדולים ביותר של 2013 עברו תחת ידיו – "Blurred Lines" של רובין תיק ו"Get Lucky" של "דאפט פאנק".

ולאלה נוסף "G I R L", אלבומו השני כסולן. זהו אלבום קליט מאוד וריקני בצורה לא מזיקה, והוא מצליח בעיקר בשל האומץ של ויליאמס לעמוד איתן בשטח שאיש מלבדו אינו מנסה לדרוש עליו בעלות.

"G I R L" העליז – שוויליאמס כתב, הפיק ושר כמעט את כולו – חוזר לפופ השחור האוטופי של שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 והוא מלא Fאנק רך וסול מלטף. זה אלבום שמציף בחיוביות שלו, שמח במצב רוחו ובתזמור שלו, כאילו ויליאמס יודע משהו שאנחנו לא יודעים.

כך למשל השיר "Happy", שהופיע לראשונה בפסקול הסרט "גנוב על המיניונים", היה מועמד לפרס אוסקר בקטגוריית השיר המקורי הטוב ביותר וּויליאמס אף ביצע אותו בטקס. השיר מוצף אור, כמו שמש חזקה המציצה בין העננים ביום סגריר. "מחאו כף אם אתם מרגישים כמו חדר בלי גג", שר ויליאמס, "מחאו כף אם אתם מרגישים שהאושר הוא האמת".

אילו רציתם – ומן הסתם אתם לא רוצים – יכולתם לצפות בקליפ בן 24 שעות של השיר, שמתארחים בו ג'יימי פוקס, גימי קימל וקולקטיב הראפ "Odd Future", בין השאר. מדובר ביממה תמימה של אושר - עליצות ברמת עונש. אבל "Happy", החריג בנוף של הפופ, הגיע למקום השני ברשימת מאה הלהיטים של בילבורד. ויליאמס הוא כנראה אמן הפופ החשוב ביותר שזיהה את ההתרחקות מהציניות בתרבות הנוער, או שהוא הראשון שיוצר פופ מבוגרים עכשווי שבאמת נשמע עכשווי.

כך או כך, הוא מצליח לקלוע לטעם נרחב ובה בעת להיתפש כמינימליסט וכאנין טעם. יש רגעים של ראוותנות מוזיקלית ב"G I R L", אבל הם מעטים; ויליאמס עושה לנו מבחן אומץ של אר-אנד-בי ודיסקו מדוללים בנמרצות כמעט צבאית. "Lost Queen" הוא אחד השירים הבולטים – שיר ערש עם אזכורים ל"The Lion Sleeps Tonight". מיתרים של רחבת ריקודים פועמים בעוז ב"Gust of Wind", ב"Gush" וב"Marilyn Monroe". ב"I Know Who You Are" ניכרים קווי מתאר קלושים של סגנון הרגאיי-lovers-rock, עם אלישה קיז ששרה בצורה משעממת על העצמה (למען ההגינות, קולה של קיז אינו בנוי לעדינות). "Brand New", במחווה השובבה שלו בכלי נשיפה לחמישיית ג'קסון, מראה שוויליאמס אינו מוטרד במיוחד מהתביעה שהגישו נגדו יורשי מרווין גיי, שטענו ש"Blurred Lines" שואל רבות משיריו של גיי ללא פיצוי הולם. ג'סטין טימברלייק שר בשיר הזה, וּויליאמס מצליח להצניע אותו והופך קרב קולי לא הוגן לניצחון ברור שלו עצמו.

אף אחד מהרעיונות בשירים האלה אינו מקורי, אבל מאחר שרובם לא אופנתיים, התעוזה והכישרון שוויליאמס מפגין בהם מרעננים. האלבום הוא מסר קליל, מגע מרפרף של קצות האצבעות על הגב, תזכורת לתענוג עמוק ועשיר יותר.

ויליאמס הוא מאז ומעולם חסיד מושבע של רישומים מהירים. רוב המקצבים בשירים שיצר בתור מחצית מה"נפטונס" (לצד צ'אד הוגו) – "'Grindin" של קליפס, "Drop It Like It’s Hot" של סנופ דוג ורבים אחרים – היו קווי מתאר ותו לא, נחרצים בפשטנותם. ויליאמס רכש לו מומחיות בתחום הזה: הוא מפנה את המאזין בכיוון מסוים ואז מסתלק, בביטחון ששאר הנתיב ברור מאליו. במוזיקה שלו ובדימוי הציבורי שלו, ויליאמס זורח בשלווה מזהירה, ספק נאיבית ספק זחוחה; המקום שהוא נמצא בו הוא המקום היחיד שהוא יכול להימצא בו – והמקום שבו כולם צריכים להיות.

נקודת ההשוואה הבולטת ביותר ל"G I R L" היא אולי ההיפך הגמור ממנו, אלבום הפופ השחור הקיצוני האחר של השנה שעברה, "Yeezus" של קניה וסט - אלבום רציני מתחילתו ועד סופו. "G I R L" הוא מבחינות רבות האנטיתזה של "Yeezus" (אף שבשני האלבומים יש נגיעות מלוכלכות). ויליאמס ווסט גדלו במקביל, אף שיכולתו של ויליאמס לחולל שינויים בפופ קדמה לזו של וסט.

ויליאמס סייע להכשיר את הקרקע לאוונגרדיות של וסט, אך מעולם לא רצה בה בעצמו. הוא מעדיף להיות הפייסן הגדול של הפופ העכשווי. הוא עבד עם בריטני ספירס, עם "מיסטיקל" ועם הנס זימר. הוא שימש מדריך רוחני למיילי סיירוס במעבר שעשתה לא מכבר מזמרת מבטיחה, בוגרת ערוץ דיסני עם נטייה לקאנטרי, לכוכבת פופ עסיסית. ויליאמס הפיק שני שירים באלבומה "Bangerz", והיא מחזירה לו טובה באלבומו ומשתתפת בשיר "Come Get It Bae".

כאמן במה ויליאמס הוא זיקית של ממש, אבל אין לו בית טבעי. הוא כמו חפץ נוי ייחודי, אבל לא בטוח שאפשר לבנות סביבו חדר שלם. יש לו קול ניטרלי, כמעט חסר הקשר היסטורי. הוא לא זמר בעל עוצמה – פעמים רבות באלבום, השירה שלו מעובה ומועצמת בקולות ליווי. הנימה שלו ברורה וחדה, אבל הכוח שלו שאול. ובטקסטים אין שאר רוח מיוחד – אילו שר אותם כל אחד אחר כמעט, הם היו מוקצים מחמת פשטנות יתר. פעמים רבות באלבום הוא שר משפטים סתומים: למשל "שושלת הברווז היא מגניבה והכל/ אבל אין להם שום קשר לקריאת הנקבה" בשיר "Hunter". ב"מרילין מונרו" הוא שר מילים שנשמעות כמו שטויות מכוונות: "אין לנו דרך לקבוע מראש/ למי אנחנו נמשכים/ אז בואו נרקוד ונרומם זה את זה".

ויליאמס מצטיין, לעומת זאת, במקצבים ובקצב, והוא מיטיב למצוא דרכי הגשה שנראות אינטואיטיביות, או לפחות מרופדות בשפע של זיכרון היסטורי, עד שאנחנו מרגישים מיד שהן מוכרות ומנחמות. הוא שר כמו כלי נקישה, בצלילים קצרים ומקוטעים, וקולו מתגבש בקלות להמיה מתוקה, מדויקת וחסרת מאמץ לכאורה.

ויליאמס הוציא אלבום סולו נוסף – "In My Mind", ב-2006. זה היה פארל אחר – בעיקר ראפר, רברבן מריר, שמרבה לנבל את פיו ומרוצה שסולחים לו. הוא עדיין לא הניח לקטגוריות והתעלה מעליהן.

אבל ויליאמס כבר עשה שינוי משמעותי עוד לפני "G I R L". כשה"נפטונס" היו על סף שיאם המסחרי כמפיקי פופ והיפ-הופ, הם החליטו להוסיף זמר ולהפוך ללהקת רוק, "N.E.R.D". האלבום הראשון של הלהקה, “In SearchOf ...”, שיצא ב-2001, היה תערובת מבריקה של רוק, סול, אלקטרו, היפ-הופ ועוד, מעין לוח שעליה שטח ויליאמס את חזונו כדובר שפות מוזיקליות רבות. לא היה אפשר לקשר אותו לזרם מסוים, לא היו לו אבות או מקבילים. ואף שלא נחל הצלחה מסחרית יוצאת דופן, הוא צבר השפעה שקטה במשך השנים. כמו "G I R L", וגם כמו הכובע, גם זה היה משהו שוויליאמס מצא במעמקי הארון, מין חפץ עקום שהתברר שהוא הדרך לשעוט קדימה.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ