רלבנט: פנטזיה על ביקור תרבותי בביירות - אמנות - הארץ
מדור חדש

רלבנט: פנטזיה על ביקור תרבותי בביירות

מתערוכה של האמן ראא'ד יאסין ועד הופעה של ההרכב שלו - לו רק אפשר היה לקפוץ לבירה הלבנונית, לבקר חברים, ליצור חדשים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
איל שגיא ביזאוי

אי שם בשנות ה-40 של המאה הקודמת, ממש לפני שהשיח הלאומי הכריע את המציאות האזורית וכפה עליה גבולות ומחסומים, נהגה משפחתה של אמי לקחת את הרכבת היוצאת מקהיר, להגיע אתה לתחנת הרכבת של רחובות לביקור קטן אצל בני המשפחה שחיו בפלסטין, ומשם להמשיך צפונה ליעד הסופי, נופש בלבנון. פעמים היה זה לסקי בהריה המושלגים של "שוויץ של המזרח התיכון", ופעמים נופש בעיר הבילויים, בירות. מועדוני לילה, מוזיאונים, בתי קפה, ים, משחקי מים.

ולא שאלה חסרו להם בקהיר או באלכסנדריה. עריה הראשיות של מצרים באותן שנים היו ערים קוסמופוליטיות, שוקקות חיים בכלל וחיי לילה בפרט, וקהיר עצמה היתה לבירת התרבות של העולם הערבי. אלא שביירות, גם אם לא ממש נשפה בעורפה של האחות מדרום, היתה גם היא מרכז תרבותי ופיננסי אזורי שמשך אליו תיירים ומבקרים מרחבי המזרח התיכון, ולא פעם (גם בימינו) הציבה אתגר תחרותי תרבותי אפילו לקהיר.

טוב. מה שקרה מסוף שנות ה-40 ואילך די ידוע לכולם: עצמאות, כיבוש, נכבה, שחרור, מלחמה, עוד אחת, גבול, מחסום, עוד מלחמה, עוד כיבוש, מבצע, חרם, עוד מבצע, גדר, יהודים וערבים אויבים. ככה בקצרה, לא בהכרח בסדר הזה. מאז, בכל אופן, שוב אין אפשרות בעבורנו – החיים בגבולות הדרכון הכחול – לקפוץ ככה סתם לביקור חטוף בבירה מצפון, לראות איזו הופעה טובה, סרט לבנוני חדש, ללכת לתערוכה מעניינת, לבקר חברים, ליצור חדשים.

זו בטח נשמעת הטרוניה הכי מפונקת וחצופה שיכולה להיות. אבל לא אכפת לי. שתישמע איך שתישמע. הנפש זקוקה לתרבות. כל תרבות שלא תהיה. וככל שהזהות מורכבת כך גם מגוון התרבויות הנדרש כדי להשביע אותה. וכשם שהנפש שלי מוצפת בתרבות מקומית, או אמריקאית, או אירופית, ואני סופג ממנה אף יותר ממה שאני יכול או רוצה להכיל, כך גדל הרעב לתרבות ערבית, שגם היא חלק ממני. ולמעט פירורים דו-ממדיים של תרבות המגיעים אלי דרך מנהרות הברחה אלקטרוניות על מסך שטוח שתמיד שומר על מרחק קבוע מן העין, אני מנוע מכל השאר. אני, ועוד אלפי יהודים שמוצאם מארצות ערב, ועוד יותר ממיליון וחצי פלסטינים שנקראים "ערביי ישראל".

אז מדי פעם, ככה כשאני ביני לביני מפנטז לי על דרכון זר שאולי יהיה לי ביום מן הימים (פשוט כי נראה לי שהפנטזיה על מצב של "שלום" עלולה להישאר תמיד פנטזיה), אני מדמיין איך אני נוסע לסופ"ש בביירות. ולא, לא בשביל החומוס. אני ממילא לא חובב גדול של המחית הזאת ואין לי שום פנטזיה לנגב בסמטאות הדאחיה (אם כי עלי להודות שאני בהחלט מפנטז על עלי גפן ממולאים). וגם אינני רוצה לשתות קפה ערבי אסלי (אין תחליף לקפה שלי), ועם כל הכבוד לערק ולכנאפה, אני יכול למצוא כאלה טובים גם פה. אבל קולנוע, ספרים, מחזות, ערבי שירה, אמנות פלסטית, גרפיטי ברחובות, מוזיקת פופ ומוזיקה אלטרנטיבית - נדמה שאין בעולם הערבי כולו אח ורע למגוון העשיר שמציעה לבנון בשנים האחרונות.

מתוך התערוכה: "סינבד", 2013צילום: Kalfayan Galleries

אז, לו יכולתי לבקר בביירות, ללא ספק הייתי מחפש תערוכה והופעה של ראא'ד יאסין. יאסין, יליד 1979 בביירות, הוא אמן ומוזיקאי שסיים את לימודיו בשנת 2003 ולפני כמה חודשים העלה את תערוכת היחיד הראשונה שלו בביירות. עם זאת, הוא הספיק עוד קודם להציג את עבודותיו ברחבי אירופה, ארצות הברית, המזרח התיכון ויפן, ואף זכה בכמה פרסים.

יאסין מתעסק הרבה בזיכרון האישי לעומת הזיכרון הקולקטיבי. עבודותיו בוחנות את הנרטיבים האישיים שלו ושל משפחתו לצד הנרטיבים ההיסטוריים הקולקטיביים של החברה שבה הוא חי, דרך עדשותיו של צרכן של תרבות ושל ייצור המוני.

כך, למשל, בתערוכת היחיד שלו "רוקדים, מעשנים, מתנשקים" משחזר יאסין מזיכרונו תמונות משפחה שאבדו עם השנים, בשל מעברי דירה מרובים שנכפו על המשפחה. את התמונות האבודות הוא משחזר על בדי משי פרחוניים שעליהם נרקמת התמונה בחוט משי על ידי מכונה במפעל לייצור המוני. אמצעי הייצור כביכול הופך את התמונה מאישית מאוד לתמונה קולקטיבית, כזאת שאפשר למצוא כמותה או דומה לה כמעט בכל אלבום משפחתי. "זיכרון קולקטיבי", מסביר יאסין, "פחות מעניין אותי מהלא-מודע הקולקטיבי. זיכרון הוא לא דבר מוחלט. קו דק מפריד בינו לבין דמיון ובדיון, ושם נמצא העניין". יאסין מסביר כי ייתכן שבחר להציג את התמונות על בד מתוך איזשהו ניסיון לזכור את הבית שהיה להם בביירות לפני שאביו נהרג.

"בים", 2013צילום: Kalfayan Galleries

ולא רק על הזיכרון שלו עצמו מסתמך יאסין. אחת מעבודותיו נעשתה על בסיס זיכרון של הוריו שסיפרו לו כיצד פעם הפליגו לאלכסנדריה ואתם על הסיפון היה השחקן המצרי הידוע עימאד חמדי יחד עם אחיו התאום. הוריו של יאסין הצטלמו עם השחקן ואחיו, אלא שבאחד ממעברי הדירה גם תמונה זו אבדה.

הקולנוע המצרי בכלל, נראה שהשפיע מאוד על יצירתו של יאסין. אחת מעבודותיו המוקדמות היא עבודת וידיאו שמורכבת כולה מקטעי סרטים מצריים המופצים בווידיאו-דיסקים (VCD) ברחובות קהיר. העבודה עצמה נעשתה גם היא על וידיאו-דיסק, וכל הסצינות מהסרטים השונים כוללות את תמונתו של הנשיא מובראכּ. חשוב לציין כי ברבים מהסרטים שבהם מופיעה דמותו של הנשיא בתמונה נעשה שימוש המרמז לביקורת על השליט. ביקורת פוליטית, שלא תמיד היתה נהירה לצופה הישראלי שנחשף לסרטים אלו במסגרת הסרט הערבי של יום שישי.

עבודה מעניינת אחרת של יאסין משנת 2012 נקראת "China". זוהי עבודה של שבעה אגרטלי פורצלן גדולים בסגנון סיני, צבועים בכחול לבן, אשר מעוטרים בתמונות ובסצינות הלקוחות מתוך מלחמת האזרחים בלבנון. את האגרטלים ייצר יאסין במפעל מיוחד לייצור אגרטלים סיניים בג'ינגדזן, הידועה כבירת הפורצלן בסין, והציורים המעטרים אותם מציינים קרבות משמעותיים בהיסטוריה של מלחמת האזרחים (הקרב על תל א-זעתר, הפלישה הישראלית ללבנון ועוד).

לדבריו של יאסין, האגרטלים הללו הם בה בעת חפצי נוי, מסמך היסטורי ומוצר של ייצור תעשייתי-המוני. הם מהדהדים את המסורת של הנצחת ניצחונות קרביים חשובים על אגרטלים מצד אחד, ומצד שני הם מוצרים מוגמרים שאפשר למצוא כמעט בכל בית בלבנון. הבחירה דווקא באגרטלים נובעת מכך שבשל צורתם המעוגלת אין לעיטור שעליהם התחלה וסוף, ובכך יש כדי לסמל את הבעיה הסבוכה בלבנון של היום, אשר לא נראה כי אפשר למצוא לה פתרון.

אך כאמור, ראא'ד יאסין מעניין לא רק כאמן ויזואלי. אחרי הביקור בגלריה שתציג את התערוכה שלו בבירות, ארצה ללכת למועדון הקרוב שבו הוא יופיע יחד עם ההרכב שלו שנקרא "מַלַאיִין" (מיליונים). בדומה לאמנות הפלסטית שלו, כך גם במוזיקה יאסין מושפע מאוד מתרבות פופולרית. את האלבום הראשון של ההרכב הם מקדישים לגיטריסט המצרי האגדי עומר ח'ורשיד, אשר סביר להניח כי צלילי הגיטרה החשמלית שלו יישמעו לבני דורי מוכרים משידורי הטלוויזיה בערבית שהיו בעבר בערוץ הראשון. אך בעוד צליליו של ח'ורשיד נשמעים מלודיים, מזכירים במידת מה את צלילי הגיטרה המזרחית של יהודה קיסר, או את ההקדמה של שירה הידוע של אום כלת'ום, "אינת עומרי" - הרי הצלילים של "מלאיין" אלקטרוניים יותר, ואם הנגינה של ח'ורשיד עשויה להתאים לרקדנית בטן, הרי חלק מההטרקים של "מלאיין" (שכל אחד מהם נקרא על שמה של רקדנית בטן אחרת, למעט הראשון שנקרא "עומר") יכולים להרים מועדון שלם. ובמועדון הזה, במסיבה המעולה שתהיה - שם אסיים את הערב המושלם שלי בביירות.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ