בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע אל תוך הכאב שלכם

חוקרים אמנם יודעים לומר שהכאב מושפע מציפיות, רקע תרבותי, התנהגותי ואף גנטי, אך הם אינם יודעים להצביע על אזור מוגדר במוח שאחראי לחוויה והם עדיין לא מצאו דרך אובייקטיבית למדידתו. והחיות? ברור שהן סובלות למרות שאינן מדברות

4תגובות

כאב מוגדר כחוויה חושית ורגשית לא נעימה הקשורה לאירוע שיש בו נזק רקמתי ממשי או שמתואר במונחים של נזק כזה גם אם אינו קיים בפועל. בנוסף להיות הכאב חוויה תחושתית סובייקטיבית, לכאב גם מרכיבים רגשיים, קוגניטיביים ואוטונומיים. כל מרכיבי הכאב מושפעים ממשתנים רבים, מעבר לגירוי הפיזי עצמו, כמו ציפיות, חרדות, רקע תרבותי ואתני, היבטים התנהגותיים אחרים ואפילו הרקע הגנטי של האדם. כל המרכיבים הללו ביחד מעצבים את חוויית הכאב.

עצם מופע הכאב, על צורותיו השונות, הוא אוניברסלי, ואין אדם שלא התנסה בתחושה זו היכולה להתבטא בצורות רבות. יש והכאב עמום וטורד כדוגמת כאב הראש המיגרנוטי שהולך ומתפתח במהלך שעות ארוכות, ויש שהוא מתבטא באבחה חדה שפולחת את הפנים כמכת ברק לשניות ספורות בלבד, כדוגמת הכאב התוקף לעתים אנשים שלקו בפגיעה בעצב הראש והפנים.

יוצאי דופן ומוזרים הם המצבים שבהם המוח מדכא לחלוטין את תחושת הכאב, כמו פציעת הספורטאי בתחרות או החייל בעת קרב. הדוגמה המרתקת של פציעה חסרת כאב היא של הנשיא רונלד רייגן שנורה ונפצע בחזהו על ידי מתנקש, ולא חש כל כאב אלא לאחר שפונה לבית החולים. "אף פעם לא ירו בי לפני כן, חוץ מאשר בסרטים”, הוא הסביר בבהירות. "שם אתה מתנהג כאילו זה כואב. עכשיו אני יודע שזה לא כך".

אי–פי

התגובה העצבית לגירוי מכאיב הכרחית להישרדות. כאן יש להפריד ולהבחין בין שני סוגי כאב. הראשון הוא הנוסיספציה (nociception), שהוא כאב פיזיולוגי נורמלי המשמש כגלאי נזק ופועל ברמת חוט השדרה ומתבטא בדרך כלל בתגובה אוטומטית מהירה של רפלקס רתיעה. השני הוא כאב איטי יותר וסובייקטיבי המערב את התודעה המוחית ודורש הימצאות בהכרה. מטרת הכאב הנוסיספטיבי היא להזהיר ולהתריע "בזמן אמת" מפני המשך הגירוי, שעלול להזיק לגוף. כאמור, הנוסיספציה היא תגובת מערכת העצבים לגירוי חזק שיכולה לבוא לידי ביטוי ברתיעה רפלקטורית של האיבר והרחקה ממקור הגירוי, ומלווה בתגובות אוטונומיות כמו עלייה בקצב הלב והנשימה. דוגמה לכך היא היתקלות של כף הרגל במשקוף הדלת, נגיעה בחפץ חם מאוד או דקירה מקוץ. נוסיספציה ניתנת למדידה באופן מדויק כאשר רושמים את העוצמה ואת זמן התגובה המתקבלת בעקבות הגירוי החזק המפעיל את תאי החוש הנוסיספטיביים. תאי החוש לנוסיספציה וכאב ייחודיים ומתאפיינים בכך שהם מוליכים אך ורק תחושות חזקות שאנו, בלשון בני האדם, מתארים ככואבות.

האם תיתכן נוסיספציה ללא כאב? הקשר בין הגירוי והתגובה האובייקטיבית של הנוסיספטורים מחד גיסא לתחושת הכאב הסובייקטיבית מאידך גיסא אינו קבוע, והתגובה ההתנהגותית משתנה מפרט לפרט ומזמן לזמן. למשל, תגובת ילד לגירוי חזק שונה מתגובת אדם מבוגר לגירוי זהה, ותגובתם של אנשים לכאב משתנה לאורך חייהם ולאור התנסויותיהם. למשל, תגובת נשים לצירי הלידה שונה מפרט לפרט ותלויה בניסיון קודם, ברקע התרבותי ובגורמים נוספים. מרבית פצועי הקרב שנשאלים האם חשו בכאב בעת פציעה מדווחים כי לא חשו בכאב למרות פציעתם הקשה, אלא רק לאחר שפונו או טופלו. אם בודקים ומודדים את רמת הכאב של הפצועים לאחר הגעתם לבית החולים מוצאים שחלקם מדווחים שהם סובלים מכאב עז ומביעים זאת בצעקות, בעוד חלקם נותרים שקטים ומכחישים את הכאב. האם ישנו כאן משגה בהערכת עוצמת הכאב?

ההבדלים בתחושות הסובייקטיביות של הכאב מהווים אתגר מחקרי. לכן פיתחו חוקרי הכאב מינוח המאפשר הבחנה בין ההיבט האובייקטיבי, הנמדד בפעילות תאי העצב במוח השדרה והרפלקסים, לבין ההיבט הסובייקטיבי שהינו תחושת הכאב. נוסיספציה, לפי הגדרות החוקרים, מתייחסת רק למנגנונים האובייקטיביים לגילוי נזק או גירויים חזקים אחרים, ולא לתחושות הסובייקטיביות. אף על פי שברוב המקרים נוסיספציה היא הגורם לכאב, נוסיספציה אינה כאב - שהרי תיתכן נוסיספציה ללא תחושת כאב. מדידה של תחושה וחוויית הכאב ייחודית לכל פרט, ולכן לעולם תהיה יחסית וסובייקטיבית. אם כן, עלינו להפריד את הגדרת תחושת הכאב מהנוסיספציה, וההגדרה הזו מחייבת שתחושת הכאב קשורה בהכרה ובמודעות. הקונספציה ששלטה בעבר, שלפיה מדידת הכאב האובייקטיבית של הנוסיספציה הייתה הפרמטר העיקרי בהערכת הכאב, אינה רלוונטית כיום.

אחרי שהבחנו בין תחושת הכאב לנוסיספציה, עלינו להסביר כיצד מודדים את התופעות האלה. היום אין דרך למדוד תחושת כאב באופן "אובייקטיבי" אלא באמצעות דיווח של הנבדק או על ידי תצפית על התנהגותו. הדרך המדויקת והנוחה ביותר לקבל דיווח על עוצמת הכאב שחווה אדם או מידת האי נעימות שממנה הוא סובל היא על ידי שימוש ב"סרגל חישה" באורך 10 סנטימטרים, שבקצהו האחד רשום "אין כאב" ובקצה השני רשום "הכאב החזק ביותר שניתן לדמיין". הנבדק מתבקש לסמן בקו על גבי הסרגל את מידת הכאב שהוא חש. בצידו השני של הסרגל ישנה סקלה של מספרים בין 0 ל-10 המאפשרת כימות של עוצמת הכאב. גישה זו כמובן אינה רלוונטית לבעלי חיים.
גישה אחרת להערכת כאב, שניתן ליישמה גם באדם וגם בחיות, מבוססת על נוסיספציה: מדידת התגובה לגירויים שונים. זוהי הערכת כאב לחיות ולאנשים מחוסרי הכרה בדרגות שונות. למשל, ניתן לחמם את כף הרגל באמצעות קרן אור חזקה או פלטת מתכת מחוממת, ולמדוד את זמן ההשהיה עד לתגובה הנוסיספטיבית, כמו רתיעת הרגל. ישנה תקווה כי בעתיד ניתן יהיה למדוד כאב באמצעות אותות חשמליים מן המוח או בשיטות הדמיה חדישות.

ארבע תחנות

מסלול התשדורת העצבית של תחושת הכאב בגוף כולל ארבע תחנות עיקריות. התחנה הראשונה נמצאת בקולטנים המפוזרים בעיקר על פני עור הגוף, אולם גם באיברים הפנימיים, אבל לא במוח. בקולטנים אלה מתרחשת ההתמרה של הגירוי החיצוני לאותות חשמליים בתאי העצבים, המהווים את האות התחושתי הראשוני.

הקולטנים הם למעשה חיישנים נוסיספטיים הנמצאים בקצות העצבים הדקים, והם מתמחים אך ורק בהעברת תחושות מגירויים חזקים ופוטנציאל לגרימת נזק. הקולטנים עשויים מתעלות יוניות בעלות מבנה חלבוני ייחודי. הפעלתן גורמת לכניסת יונים הגורמים לשינוי התכונות החשמליות של תא העצב באופן שגורם ליצירת אותות חשמליים. כל חיישן נוסיספטיבי בגוף שולח זרוע ארוכה הידועה כסיב עצב (בלועזית: אקסון) אל עבר גוף תא "האם" שלו, הנמצא בסמוך לחוט השדרה. שם מרוכזים כל תאי העצב האלה, בצברים הנקראים גנגליונים. מערכת הסיבים הזאת, המקשרת בין החיישנים שברחבי הגוף לגנגליונים, ידועה כמערכת העצבים ההיקפית, משום שהיא נמצאת מחוץ לחוט השדרה, הידוע גם כמוח השדרה.

מסלול הכאב נמשך בסיבים קצרים המחברים את הגנגליונים אל תאי עצב במוח השדרה. זאת התחנה השנייה במסלול הכאב: כל אחד מתאי העצב בגנגליונים מתחבר לתא עצב שניוני.

מוח השדרה פועל כאינטגרטור המסכם ומשקלל את מכלול הקלטים המעוררים המגיעים מתאי החוש הראשוניים מצד אחד וממערכת העצבים המרכזית הגבוהה מצד שני. בעוד הקלט מן החיישנים הוא מעורר, האותות המגיעים ממערכת העצבים המרכזית בחלקם מעוררים ובחלקם מעכבים. מצבו הקוגניטיבי של האדם והסיטואציה שבה הוא נמצא מכינים אותו מבחינה ביוכימית להתמודדות עם מצבים שבהם יש חשש מכאב ו/או מפציעה. חומרים מעכבי כאב כדוגמת האנדורפינים מיוצרים ומופרשים במוח, מועברים למטה אל חוט השדרה ופועלים שם על תא העצב השניוני לשיכוך הכאב.

לאחר אינטגרציה של המידע הזה בתא השניוני, המידע מועבר במסלולים העולים בחוט השדרה לתחנה השלישית: גרעיני התלמוס הממוקמים בבסיס המוח, מעל גזע המוח. בדרך אל התלמוס מתפצלות שלוחות עצביות המתקשרות אל אזורים נוספים במוח הקטן. מהתלמוס מועברים האותות החשמליים לקליפת המוח התחושתית. עם ההתפתחות של מכשירי הדמיה חדישים התגלו בשנים האחרונות אזורים אחרים בקליפת המוח, מחוץ לקליפה התחושתית, המופעלים בעקבות גירויים תחושתיים, כולל כאב.

איננו יודעים כיצד מערכת העצבים, הפועלת באמצעות העברת אותות חשמליים ומתווכים כימיים, מייצרת את ההכרה ואת המודעות, אולם מוסכם על הכול שקליפת המוח היא התחנה הסופית של העברת האותות המעבירים תחושות במסלולים העצביים, ובה כנראה מעובדות ומתהוות גם התודעה וחוויית הכאב.

חידת המוח

אף על פי שבמשך יותר ממאה שנים רווחת ההנחה שהמידע על תחושת כאב מגיע לקליפת המוח בדומה לכלל התחושות כמו מגע, ראייה, שמיעה וריח, לא נמצא בקליפת המוח אתר אנטומי מוגדר המורכב מצבר של תאים שניתן לרשום מהם תגובות של כאב בלבד, או לחלופין, אזור שגירויו באמצעי חשמלי מלאכותי יוצר תחושת כאב. זאת בניגוד לכל החושים האחרים שבהם אנו יודעים לזהות את האתר בקליפת המוח האחראי על עיבוד התחושות הקשורות בהם. עובדה זו הטרידה רבות את החוקרים, ועם התפתחות אמצעי ההדמיה החדישים בוצע מחקר רב בחיפוש אחר אזורים בעלי פעילות עצבית הקשורה לתחושת הכאב בלבד. מחקרים באמצעות טכניקות ההדמיה החדישות הראו שניתן לזהות אזורים תת-קורטיקליים (תת-קליפתיים) ואזורים אחרים במוח שהגיבו לגירויים מכאיבים.

העובדה שאזורים "חדשים" אלה הגיבו לגירויי כאב ניסיוניים דחפה להצעה ההיפותטית שאין לתחושת הכאב אזור מוגדר יחיד במוח, אלא ישנה רשת עצבית מסוימת, שזכתה לכינוי pain matrix ("מטריצת הכאב"), האחראית לתודעת הכאב והסבל. מצדדי תיאוריית מטריצת הכאב הביאו טיעונים לחיזוק עמדתם בעובדה שככל שהוגברה עוצמת הגירוי בניסוי כך התחזק האות שנרשם באזורי המטריצה. המחזיקים בתיאוריית מטריצת הכאב טוענים שניתן לראות במטריצה חתימה ביולוגית לתחושת הכאב שניתן להשתמש בה כמדד אובייקטיבי לכאב, וליישם אותה גם בשטח פיתוח התרופות.

לעומתם מטילים חוקרים רבים ספק בייחודיות של מטריצת הכאב כמייצגת את תחושת הכאב, וזאת מכמה סיבות. בין היתר הראו מחקרים כי אזורי מטריצת הכאב אכן מגיבים לגירויים מכאיבים חזקים, אבל גם לגירויים אחרים שאינם מכאיבים. למעשה, רק באחוז נמוך ולא עקבי של ניסויים שבהם ניתנו גירויים חשמליים לאזורי הרשת העצבית נגרמה תחושה של כאב. בנוסף, הניסויים שבהם ניתנו גירויים חזקים ונרשמה פעילות ברשת העצבית הזאת נעשו ללא ביקורת המבודדת את הכאב מתחושות אחרות שמשככות אותו, כמו היפנוזה ופלסבו. כמו כן, אזורים אלה במוח אינם מגיבים לגירויי כאב בינוניים. יתרה מכך, חולים אפילפטיים רבים, הסובלים מהתפרצויות עצביות באזורים שונים על פני קליפת המוח, כולל אזורים של הרשת העצבית הזאת, אינם מדווחים על כאב. מנגד, אזורי הרשת העצבית הגיבו גם לגירויי קול ואור שהפתיעו את הנבדק. מטריצת הכאב הגיבה גם בהעדר גירוי לרקמת הגוף, למשל למראה מזרק שמתקרב ליד ולהסתכלות באדם קרוב אשר סובל. סיבה נוספת להטיל ספק בקיומה של מטריצת הכאב היא שחוקרים הראו כי הרס אזורים מסוימים של הרשת העצבית לא גרם להעדר תחושת כאב, אלא להפך, לכאב הדומה לכאב המפתח לאחר אירוע מוחי.

לאור הראיות הללו מתחזקת הטענה שאזורי מטריצת הכאב אינם מייצגים את תחושת וחוויית הכאב בלבד, אלא הם מגיבים גם לגירויים סביבתיים בולטים המעוררים תשומת לב, כמו גירויי אור וקול מפתיעים. מטרתה של תגובת מטריצת הכאב לגירויים יוצאי דופן היא לתת אות אזהרה ותשומת לב לאירועים שעלולים להיות מכאיבים או מזיקים. ייתכן שמטריצת הכאב תורמת אף לפן הרגשי של תחושת הכאב.

מי שמקבלים את טענותיהם כבדות המשקל של מתנגדי תיאוריית מטריצת הכאב שוללים למעשה את מכשיר ההדמיה המוחית במתכונתו הנוכחית כמכשיר אובייקטיבי למדידת כאב. לדידם, הדמיה מוחית עשויה להציע תובנה לפענוח המנגנונים העצביים של כאב, אולם לפחות בשלב הזה, תמונות הדמיה של המוח אינן מהוות תחליף לדיווח עצמי של הנבדק המתאר ומעריך את חוויית הכאב. החוויה אינה זהה לפעילות העצבית הניתנת למדידה במכשיר, שככל שיהיה מתוחכם, אינו שונה ממדחום. למחלוקת זו ישנן השלכות כבדות משקל, למשל בקביעה האם פרט מסוים סובל מכאב וזכאי לפיצויים כספיים או לא, וכמובן בכל הנוגע לשאלת הכאב בבעלי חיים.

כיוון שאין בשעה זאת תחליף לדיווח העצמי של האדם על חוויית כאבו, עשויה לעלות המסקנה שבהעדר קליפת המוח, הקורטקס, שבה מעובדת התודעה - כגון במצבי מחלה, תאונה או אובדן הכרה - אין כאב. עם זאת, ייתכן שאזורים תת-קליפתיים הניתנים לזיהוי ברור כאזורים המעורבים בהעברת אותות הכאב, כמו התלמוס, מתפקדים כאזור הכאב. למסקנה זו היבטים אתיים חשובים - כמו האם לסיים את חייהם של חולים המוגדרים כ"צמחים" ואינם נמצאים בהכרה; האם יש לדאוג להרדמה מלאה שלהם לפני ניתוק ממכונת הנשמה; כיצד לנהוג בחולים הנוטים למות המסווגים תחת הכותרת "מחוסרי הכרה" או במצב של "צמח" ונמצאים תחת טיפול של סם הרגעה למניעת סבל ואינם יכולים לתקשר עם הסביבה; וכן הלאה.

עדות בעלי החיים

ומה בנוגע לבעלי חיים? שלא כבני האדם, חיות אינן יכולות להביע בשפה המובנת לנו את חוויית הכאב המורכבת והסובייקטיבית. חלק מבעלי החיים חולקים מנגנונים דומים של קולטני כאב ומסלולי העברת הכאב אל המוח בדומה לאלה המצויים אצל האדם. התגובות ההתנהגותיות המוטוריות לגירויים מכאיבים, דהיינו רתיעת הגוף הנוסיספטיבית, קיימת בחיות בדומה לאדם.

האם מפני שהמערכות האנטומית והפיזיולוגית באדם ובחיה דומות נוכל להקיש ולומר שהחיה סובלת אמוציונלית בדומה לאדם? ננסה לבחון זאת בתיאור המצב הבא. דקירה במחט בעור כף היד באדם, בקוף וגם בחיפושית, באמבה החד-תאית ואפילו בצמחים מסוימים (mimosa) תגרום לתנועה רפלקטורית של רתיעה נוסיספטיבית בעקבות הגירוי החד. כפי שראינו, רפלקס מסוג זה מערב בשלב הראשון רק את המערכת העצבית ברמת חוט השדרה מבלי שהאות החושי מגיע אל המוח. האות הנוסיספטיבי נתפס בתודעה רק מאוחר יותר, בדרך כלל כמה אלפיות השנייה לאחר האירוע, בהשהיה הנדרשת לאותות החשמליים לעבור את המרחק אל המוח לשם עיבוד. רק כאשר מגיע האות החושי למוח ומעובד שם, נוכל לומר שאנו חווים כאב ולדווח על סוגו.

בעלי החיים, גם אם הם נרתעים או משמיעים קולות מצוקה, אינם מסוגלים לדווח לנו על כאבם, אבל ניתן לבחון את השאלה בעזרת מדדים אחרים.

גודל המוח: בסולם ההתפתחותי של בעלי החוליות הולכים וגדלים המוח וחלקיו השונים מהחיות הנמוכות כמו הדגים לעבר דו-חיים, ציפורים, זוחלים, וליונקים שבראשם הקוף, עד לאדם. בעלי החוליות, גם הנמוכים שבהם, מצוידים במרכיבי המערכת התחושתית הנוסיספטיבית. באדם, המערכת הלימבית היא זו שבעיקר אחראית על תחושות אמוציונליות, התנהגות וזיכרון ארוך טווח. ככל שהחיה נמצאת גבוה יותר בסולם ההתפתחותי, כך המערכת הלימבית שלה מפותחת יותר. דגים, למשל, כנראה אינם מצוידים אלא בחלק קטן של המערכת הלימבית שמאפשרת לחוש בריח. לכן יש המייחסים חשיבות לגודל הקורטקס ולמערכת הלימבית המפותחת בתחושת הכאב.

הימנעות ממצוקה: ניתן להבחין במצוקה שהחיה שרויה בה באמצעות תגובותיה לגירויים חזקים. חיות הסובלות ממצוקה אוכלות פחות או נמנעות מאכילה בכלל, ממעיטות בתנועה, מסתגרות בפינה שקטה. אלה התנהגויות שאותן אנו מפרשים כסבל. גם חיה המגיבה לסימני מצוקה שלה או של אחרות מבנות מינה ומסוגלת ללמוד ולהימנע ממצבים דומים אשר גרמו לה בעבר למצוקה, עשויה ללמד כי היא אמנם יכולה לחוש כאב. ישנה התאמה בין היכולת להימנע ממצוקה למיקום החיה בסולם ההתפתחותי. ככל שהיא ממוקמת גבוה יותר בסולם כך היא מסוגלת יותר ללמוד להימנע ממקור של גירוי מכאיב.

לבני אדם יכולת לחוש כאב גם בהעדר מגע פיזי, למשל באובדן יקר או קרוב או באמפתיה לאחר שסובל. התגובה האמוציונלית משפיעה על אופן ההתנהגות הפיזיולוגית והמוטורית שמבטא האדם הסובל. יש הטוענים שגם לפרימאטים, וייתכן שגם לחיות מפותחות אחרות, יכולות מסוג זה. אולם יש לזכור שהתצפיות הללו מבוססות על החוויה האנושית שלנו כבני אדם ומוטות ב"האנשה".

הכרה ויכולת הדיבור: מבלי להיכנס להגדרה הפילוסופית למושג הכרה, מוסכם שהאדם ניחן בהכרה של האני החושב והמרגיש, המביע את מחשבותיו בשפתו. באדם קשורה יכולת זאת לקיומו של "המוח החושב", הקורטקס, שבו מעובדת היכולת האינטליגנטית. לחיות אין רמת אינטליגנציה בדומה לאדם. אך האם הכרה גבוהה מסוג זה נחוצה לחיה על מנת לחוש כאב? נראה שלא, שהרי ישנן תצפיות המעידות על כך שהחיה סובלת, למשל כאשר היא לומדת להימנע ממצבי לחץ או להסתגר בפינה שקטה וחשוכה לאחר גירוי חזק. יתרה מכך, גם אנשים עם מחלות ניווניות עצביות, ילודים פגועי מוח, למרות שאינם יכולים לבטא זאת בדיבור, בוודאי חשים וסובלים מכאב.

אמצעי ההדמיה הנוכחיים מאפשרים לנו לגלות את פעילותם של אזורים אנטומיים תת-קורטיקליים הקשורים ליכולת החישה ומגיבים גם לגירויים מכאיבים. אזורים אלה, כגון התלמוס, האינסולה והצינגולה, נמצאים בדרגות שונות של התפתחות גם בבעלי החיים. אזורים אנטומיים אלה שאמנם אינם קשורים להכרה, קשורים כנראה לרגשות (feelings). לכן ניתן להניח שגירויים חזקים המעוררים את מערכת הקולטנים הנוסיספטיבית מפעילים בתורם את האזורים האנטומיים הקשורים גם לסבל. אין ספק שהיונקים והעופות המצוידים במערכת העצבית הכוללת את הפריטים האנטומיים, הפיזיולוגיים והביוכימיים המרכיבים את מערכת הולכת הכאב המוכרת לנו מהאדם חשים בסבל מגירויים חזקים. התלמוס, הנמצא בחלק העליון של בסיס המוח והוא אחד מתחנות הממסר של מערכת הכאב, נמצא גם בחיות הנמוכות, ולא ניתן לשלול את תפקידו בסבל גם ללא קורטקס. צפייה בהתנהגות של יונקים גבוהים מראה בעליל יכולת רגשית (feeling), הגם שאולי אינה זהה לזו שמבטאים בני האדם.

בשנה שעברה התכנסו מדענים בכירים מתחומים רחבים של מדעי העצב בקיימברידג' לדיון בסוגיה של הכרה, סבל וכאב בבני אדם ובבעלי חיים. הם הגיעו למסקנה שמציאותם של המרכיבים האנטומיים, הביוכימיים והפיזיולוגיים במערכת העצבית המשותפת בדרגות שונות לבעלי חיים ולבני האדם, יחד עם ההתפתחות הטכנולוגית של ההדמיה, מצביעה על האפשרות הסבירה ביותר שבני אדם במצבים שונים וגם בעלי חיים יכולים לחוות כאב וסבל למרות שאינם יכולים להביע זאת בדיבור. מסקנתם ידועה כ"הצהרת קיימברידג' על ההכרה".

התקווה היא שבבוא היום יימצא המכשור שיוכל לזהות היכן שוכן הכאב במוח ולמדוד אותו באופן אובייקטיבי. בהבנת המנגנון העצבי שבבסיס הכאב טמון גם המפתח שבאמצעותו נוכל למצוא לו מרפא, ולהקל על סבלם של רבים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו