${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי מות

היהודי שקרא להילחם ברוסיה באלימות

דב שפרלינג (2014-1937) מלטביה שמע לראשונה על מדינת ישראל כשראה בקולנוע את משה דיין, "גנרל יהודי בלי עין, לבוש בצניעות בלי מדליות". הרגש הלאומי שהתעורר בו הפך אותו לפעיל לוחמני לפתיחת השערים של בריה"מ

12תגובות

ב-1956 שמע דב שפרלינג לראשונה על כך ש"יש מדינה ליהודים", כדבריו. הוא היה אז סטודנט למתמטיקה באוניברסיטה הממלכתית הלטבית בריגה, בה נולד. ברדיו דווח על "מבצע קדש", ונאמר כי חיל האוויר המצרי משמיד את החיילים הישראלים "הפשיסטים" בסיני. כמה חודשים לאחר מכן הוקרן בקולנוע בריגה סרט תיעודי על מלחמת סיני. שפרלינג ראה בו את הרמטכ"ל משה דיין וחייל צה"ל מפעיל מרגמה.

“בשבילי, לראות גנרל יהודי בלי עין, רזה, לבוש בצניעות, בלי מדליות – זה היה לא נורמלי. היתה לו עין אחת – ודאי לחם, לא כמו הגנרלים הסובייטים השמנים בעורף", סיפר לימים ל"הארץ". "ראיתי בסרט כל כך הרבה יהודים וחיילים ביחד. בברית המועצות רואים הרבה יהודים ביחד רק בבית קברות או בימים הנוראים בבית הכנסת. שמעתי מתחלשים מאחורי באולם: 'אלה יהודים?' דמעות חנקו אותי. אמרתי לעצמי – יש מדינה ליהודים", הוסיף.

התודעה הלאומית שלו לא נתנה לו מנוח. באחד הסמינרים באוניברסיטה, שעסק ב"לאום", הוא למד כי "לכל עם יש שפה, טריטוריה וכלכלה משותפת, ולכן היהודים אינם עם". שפרלינג סירב להאמין לכך. “התחלתי לדבר נגד התאוריה שאין עם יהודי", אמר.

התוצאה לא איחרה לבוא. ב-1957 דפקו על דלתו אנשי משטרה ועצרו אותו. הוא נידון למאסר בגין "תעמולה אנטי סובייטית” ונלקח למחנה עבודה. שם, הרחק מהבית, הוא למד עברית, קרא את שיריו של ביאליק והכיר פעילים יהודים וציונים אחרים, בהם יוסף שניידר ודוד חבקין.

ב-1959 הוא שוחרר ושב לריגה, שם פעל במחתרת למען יציאת היהודים מברית המועצות. בסוף שנות ה-60 החלה תסיסה ציונית מחודשת. שלטונו של ליאוניד ברז'נייב איפשר לכמה עשרות משפחות לצאת מהמדינה הסובייטית, בתקווה שהתופעה לא תתפשט ותסב את תשומת הלב העולמית למצב זכויות האדם במדינה.

שפרלינג היה אחד העולים החדשים, שהגיעו לארץ בסוף 1968. "הם החליטו להיפטר מעושי הצרות", אמר. אלא ששפרלינג המשיך "לעשות צרות" גם מביתו החדש. מישראל הוא יזם מסע קולני ופומבי בארץ ובעולם למען פתיחת שעריה של ברית המועצות ליציאתם של יהודים.

מאבקו לא זכה תחילה לתמיכת הרשויות בישראל. מפא"י וראש הממשלה גולדה מאיר סברו ש"דיפלומטיה שקטה" היא הדרך הנכונה לקדם את עלייתם של יהודי ברית המועצות, וגילו התנגדות חריפה לפעילותו. “אנשי הממסד אסרו על העיתונאים לפרסם את שמות העולים מרוסיה, דרשו מעורכי העיתונים לשמור על פרופיל נמוך בכל הנוגע לעליה משם ומנעו מהעולים להופיע בפומבי", סיפר ל"הארץ".

מי שנרתם למאבקם היה הימין. יצחק שמיר גייס לעניין את גאולה כהן, שרתמה את הרב מאיר כהנא לסייע לשפרלינג. יחד עם צעיר אחר, יאשה קזאקוב (יעקב קדמי), לימים ראש "נתיב", הוא נסע ב-1969 לארה"ב בניסיון לגייס את תמיכת הקהילות היהודיות שם. בתגובה, שוגרו מהארץ מכתבים לקונסוליות הישראליות בארה"ב בהוראה לטרפד את הופעתם של שני העולים. שפרלינג אף האשים את הממשלה בכך שהפיצה שמועה לפיה הוא סוכן ק-ג-ב. המאבק הגיע לשיאו ב-1970, כשקדמי פתח בשביתת רעב מול בניין האו"ם בניו יורק כשהוא אוחז שלט בידו: "שחררו את משפחתו, שחררו את עמי".

"הארץ" חשף את העובדה שממשלת ישראל מתנגדת לפעילותם זו. בתגובה, הסביר שר החוץ אבא אבן את עמדת הממשלה בכנסת: "הגברת גאולה כהן ושני הצעירים שנסעו לארה"ב לא תאמו את נסיעתם עם משרד החוץ או עם גורמים ממשלתיים אחרים... הפניות למארגני המסע להימנע ממסעם – הושבו ריקם, אף על פי שברור כי להשתתפותם של עולים חדשים מברית המועצות במסעים אלה היו וישנן סכנות ליהודים שטרם עלו. הקונסוליה הישראלית בניו יורק נתבקשה להסביר לכל הגורמים אתם היו עלולים להיפגש, שנסיעתם אינה בשליחות הממשלה או על דעתה".

שפרלינג לא נרתע. "אם לא נפעל במהירות, בצורת נמרצת ובכל הדרכים, בלי היסוסים ובלי ויכוחים מיותרים, למען העלאת יהודי רוסיה לישראל, נחמיץ אולי שעה היסטורית לפעולה", אמר. "המשטר הנוכחי, שאינו סטאליניסטי, עלול להשתנות לרעה ולהצמיח מתוכו רודן שממנו תהיה נשקפת סכנת השמדה פיזית ליהודי רוסיה", הזהיר.

עד מהרה הפך כוכב עולה בשמי התקשורת המקומית. "דב שפרלינג הצעיר נתגלה בעיני כאישיות מרתקת ביותר, אדם בעל כושר ביטוי והתלהבות מאוד לא טיפוסית לנו, ולרגעים אף הצליח לסחוף גם אותי בלהט אמונתו", כתבה עליו הדה בושס ב-1972 בביקורת על תוכנית טלוויזיה בה הופיע.

"אין ספק שלדב שפרלינג נשקף עתיד פוליטי בישראל, ועוד נשמע עליו רבות. ואפילו אם, לאחר מחשבה, נתגלה לי האופי הדמגוגי שבדבריו, תפסה דמגוגיה זו ו'עברה' את המסך הקטן, וקסמו האישי עמד לו ונראה שעוד יעמוד לו", הוסיפה.

שפרלינג לא נרתע משימוש בשפה חריפה נגד ברית המועצות. "רוסיה לא מבינה שפת בקשות. היא מבינה רק שפה תכליתית – 'כדאי או לא כדאי'. זו מדינה מטריאליסטית מובהקת. היא לא היתה למגיעה לאן שהגיעה בכיבושיה לו נהגה ב'שפת הבקשות'. אפשר יהיה להוציא יהודים מרוסיה רק אם תשתכנע מוסקבה כי המחיר שתיאלץ לשלם בעד המשך החזקת היהודים יהיה גבוה מדי. בדיוק כפי שנוהג כל סוחר טוב", הסביר.

"אלימות זה אמצעי להשגת מטרה. אם אתה לוחם נגד האויב, חובתך להתגונן, להשתמש באלימות. אין אינך לוחם, אתה מעניק לאויב הרגשה שהכל מותר כלפי היהודי. כך רצחו הגרמנים ששה מליון יהודים. עלינו להילחם בברית המועצות בדרך הדרושה, ויש דרכים רבות. אינך יכול לנצח במלחמה כאשר רק צד אחד מרביץ, וזה הרוסים, והצד השני שותק".

הוא היה איש תנועת החרות והתנגד לסמלים הסוציאליסטיים של תנועת העבודה. כשראה, למשל, דגל אדום בקיבוץ לצד דגל ישראל, ביום העצמאות, הוא הרגיש שזהו חילול הקודש. בסוף גם הוא מצא דרכו לשורות הממסד, כשעבד בסוכנות היהודית, בין היתר כשליח לווינה.

בשנות ה-90, כעולה ותיק, הוא לא גילה אהדה לתלונות של העולים החדשים על קשיי קליטתם. “החיים כאן לא פחות טובים מאלו שהיו להם שם, ולא כופים עליהם שינוי בדרך החיים כפי שקרה עם העולים בשנות ה-50", אמר ל"הארץ". "מטילים אשמה על המדינה כאילו נגרמים הקשיים בזדון. אין אצל עולים אלו האהבה למדינת ישראל שהיתה לי כאשר עליתי לארץ, אהבה שעזרה להתגבר על הקשיים".

הוא הותיר אחריו את אשתו אלה, שלושה ילדים ושישה נכדים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#