איך הפך כריס דה ברג את היכל התרבות לקציפה רוטטת - ביקורת מוזיקה - הארץ

איך הפך כריס דה ברג את היכל התרבות לקציפה רוטטת

אם כריס דה ברג הרגיש אתמול בהיכל התרבות כמו מטיף אוונגליסטי נערץ, זה לא היה מקרי. אווירת דת־לא־דת היתה שזורה בהופעה שלו, והקהל נראה כאילו הוא משתוקק להידבק בקדושה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
משה קוטנר

זה התחיל כבר בחוץ. המונים צבאו על קופות היכל התרבות וספסר הציע כרטיסים. התברר שיש יקום שבו כריס דה ברג הוא לא רק ההוא ששר את הסלואו־כיתה־ד’ “ליידי אין רד”, אלא סופרסטאר. אם חברי הקבוצה הראשונה עשויים לקבל עוויתות לזכר שירי סלואו כאלה, הקבוצה השנייה, שמילאה את היכל התרבות, יודעת יותר טוב מזה. היא יודעת ומכירה את עשרים אלבומי האולפן שהוציא הזמר והיוצר האירי מאז 1974, ואת הפאזות השונות בקריירה שלו - מהפולק, דרך הבלדות ולהיטי הפופ של האייטיז, ועד היום. היא יודעת לבקש מדה ברג שירים מהאלבום הלפני אחרון וכאלה משני אלבומים לפניו, ואז לשיר אותם אתו בליווי תנועות הקשה דמיוניות על תוף גדול. אנשי הקבוצה הזאת גם יודעים להיות הקהל המושלם למישהו כמו דה ברג, שמשתמש בכל טריק לא־שומעים־אתכם־חזק־יותר שיש בספר, והם מקבלים בתמורה להט ומסירות.

מה שמעניין באותה תחושת יקום מקביל, שעולה במי שלא עקב אחרי ברג באדיקות או בכלל, היא שהמתווכת התרבותית של הקהל של ברג היא התקשורת המיינסטרימית, זו שבה דה ברג הוא זמר של להיט אחד, מקסימום שניים. המערכון ב”ארץ נהדרת” בסוף השבוע, שבו גילם טל פרידמן את דמותו של דה ברג כזמר של שיר אחד, סיכמה את התפישה הנפוצה הזאת לגביו - ברג עצמו התבדח על החיקוי במופע - ובאופן אירוני תרמה מן הסתם לעומס על הקופות בערב ההופעה ובעקבותיו לעיכוב של כמעט שעה בעלייתו של דה ברג לבמה.

כריס דה ברג אתמול בהיכל התרבותצילום: דודו בכר

לאחר שעלה, התגלה שלדה ברג יש מספיק חומר להלהיב את הקהל שלו במשך שעתיים פלוס, ורובו לא נשמע בכלל כמו “ליידי אין רד”. במהלך ההופעה הוא עבר מהשירים הפולק־רוק־רך־גאוליים שלו, הקרובים ברוחם לשירי הנחמה של “הבוס” ברוס ספרינגסטין אבל נטולי החספוס שלו, לפאזת שירי הפיראטים הקצרה שלו, ולסיום המופע עם פופ־רוק אייטיז וקפיצות ופוזות רוקיסטיות בסגנון ואן היילן. על שיכרון החושים העיב רק צליל של כינור־סינתסייזר מצמרר. בזמן השיר “Missing you”

הזוג בקדמת הבמה שקע בסלפי־וידיאו עמוק וממושך של עצמם שרים עם דה ברג את מלות השיר, עד שנדמה ששכחו את ההופעה עצמה, ובחור אחר ניסה לזהות באמצעות אפליקציית “שאזם” את השיר שדה ברג הכריז עליו בשמו רגע לפני.

שני השכנים למושב היו שקועים בוואטסאפ, אבל אז דה ברג עבר בתוך הקהל תוך כדי השיר "ליידי אין רד” ועורר מהומה של התרגשות, דחיפות, צילומים ונשיקות, שהפכה את היכל התרבות לקציפה רוטטת. אם באותם רגעים דה ברג הרגיש כמטיף אוונגליסטי נערץ שהקהל משתוקק להידבק בקדושתו, זה לא היה מקרי. אווירת הדת־לא־דת היתה שזורה בהופעה שלו - גם על פני השטח, בתכני השירים, שעוסקים ברוחניות, אמונה ואלוהים, בצלילי מוזיקה כנסייתית ובאנקדוטות על מנזר צרפתי, ולא פחות מכך בדמות הבימתית שהפעילה את הקהל ועודדה אותו לעוד תשואות והנפות ידיים. כל זה לא לקראת גאולה דתית, אבל בהחלט לקתרזיס.

את הדרך לשם בנה דה ברג בחלקלקות מוקיונית, לש את הקהל כמו בצק, עד שהביא בשירי הסיום חלק גדול מהם לקדמת הבמה, על הרגליים, בכפיים ובסלולריים.

תגיות:

תגובות