שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

משככי כאבים - מי נמצא בסיכון להתמכרות

צריכת משככי כאבים מסוג אופיואידים, שכוללים גם תרופות שאינן דורשות מרשם רופא, נמצאת בעלייה וכך גם ההתמכרות להם. מהי השפעתם הגופנית ומי נמצא בסיכון להתמכרות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

ג', בן 36, הגיע לחדר מיון לאחר שנפל ונפצע במרפקו. בתוך זמן קצר אובחן כסובל משבר במרפק ולמחרת נותח. לאחר הניתוח התלונן על כאבים עזים במרפק וטופל במורפיום במינונים נמוכים. הוא המשיך להתלונן על כאבים גם לאחר מכן ומשלא נמצאו ממצאים חריגים בבדיקתו, הומלץ לו להמשיך טיפול בתרופות לשיכוך כאב שאינן דורשות מרשם רופא, לפי הצורך.

ג' שוחרר לביתו וניסה לחזור לשגרת חייו. אך הכאבים לא פסקו ובעקבות כך פנה לרופא המשפחה בבקשה לקבל משככי כאבים יעילים יותר. הרופא רשם לו תרופה משככת כאב ממשפחת התרופות האופיואידיות (opioid) המכילות מורפין המופק משרף צמח הפרג.
הרופא המליץ לג' ליטול את התרופה לפי הצורך, עד 4 טבליות ביממה. אך אט אט החל ג' ליטול כמויות גדולות יותר, עד 8 טבליות ליום, היה עסוק רוב הזמן בניסיון להשיג את התרופה ומיעט לעסוק בפעילויות אחרות כבעבר. צריכת התרופה הכפייתית החשידה כעת כי פיתח התמכרות.

סיפורו של ג' אינו נדיר. אמנם עבור רבים מהסובלים מכאב ממושך תרופות אופיואידיות מסייעות באופן ניכר בהפחתת הכאב ובשיפור איכות החיים, אך ישנם גם כאלו, 40%-3% מאלו הסובלים מכאב כרוני לפי מחקרים שונים, המתמכרים להן. כיום, צריכת התרופות האופיואידיות נמצאת בעלייה, וכך גם ההתמכרות להן. בתוך משפחת התרופות האופיואידיות קיימות גם תרופות לטיפול בתופעות שכיחות כגון דיכוי שיעול, שלשולים ושיכוך כאב בעוצמה נמוכה-בינונית, שקל מאוד להשיגן ואינן דורשות מרשם רופא. בהן ניתן למנות תרופות המכילות את החומר קודאין, המופק גם הוא משרף הפרג.

צילום: דודו בכר

התרופות האופיואידיות מפעילות קולטנים אופיואידיים במערכת העצבים שתפקידם העיקרי הוא לשכך כאב ולהעניק תחושת גמול וסיפוק בעקבות פעילויות רצויות (שנחוצות מבחינה אבולוציונית להישרדות והתרבות) כגון אכילה ומין. בין היתר התרופות הללו מכילות חומרים הנקשרים לקולטנים האופיואידיים ומעכבים מעבר מידע על כאב העובר דרך חוט השדרה למוח וכך נוצר שיכוך כאב במערכת העצבים המרכזית.

באופן טבעי מופעלים הקולטנים הללו לרוב על ידי מתווכים כימיים המקשרים בין תא עצב לתא עצב במערכת העצבים. אלו מיוצרים בגוף גם הם בעת התרגשות, מין, אכילה וכאב. תחושת הסיפוק והשיכוך מתרחשת בשל עלייה במתווך הכימי הקרוי דופמין, הפועל במרכז הגמול במוח – אותו מרכז אבולוציוני המשדר לאדם כי ביצע פעולה "רצויה" כגון אכילה ומין.

לכן, תרופות אופיואידיות תורמות בטווח המידי לשיכוך הכאב ולתחושת סיפוק או אופוריה. אך עם המשך השימוש, בשל ירידה ברגישות ובמספר הקולטנים המופעלים ללא הרף (למוח יש צורך טבעי להפחית את פעילותם המתמשכת כדי להחזיר את המערכת האופיואידית לשיווי משקל), מתפתחת תופעה גופנית המוכרת כ"סבילות" – צורך במינונים הולכים וגדלים כדי להשיג את אותה השפעה.

בו בזמן, הפעלה מתמשכת של הקולטנים האופיואידיים גורמת לשפעול מנגנונים מוחיים נוספים, המשפיעים על הפרשת מתווכים כימיים נוספים, כמו מוליך עצבי מעורר בשם נוראדרנלין. בנטילה ממושכת של התרופות קיימת הפרשה יתרה של נוראדרנלין, שרמתו נותרת גבוהה לאחר הפסקת התרופה כיוון שהמוח מנסה להתאים עצמו למצב הקודם, עד חזרה לשיווי משקל. פעילות יתר זו ושינויים נוספים במערכת העצבים תורמים להופעת תסמיני גמילה כגון כאבים מפושטים, אי שקט וחרדה, שלשול והקאות. ופעמים רבות, אי הנוחות הכרוכה בהם היא אחד הגורמים המרכזיים להמשך נטילת התרופות.

על פי ה-ICD-10 – ספר הקריטריונים למחלות רפואיות של ארגון הבריאות העולמי (WHO) - התמכרות מתבטאת בשלושה מישורים: המישור הגופני (עלייה הדרגתית במינון החומר והופעת תסמיני גמילה כאשר מפסיקים את השימוש), המישור ההתנהגותי (חיפוש כפייתי אחר החומר, השתוקקות מתמדת להשתמש בו) ומישור ההשלכות השליליות (המשך שימוש למרות הנזקים הנלווים). ולכן, בדומה לכל מחלה אחרת, יש להתייחס להתמכרות על פי המודל ה"ביו-פסיכו-סוציאלי", המציע להתייחס לכל מחלה כאל מכלול של הקשרים ביולוגיים, פסיכולוגיים וסביבתיים.

כמו בשאר ההתמכרויות, הסיכון לפתח התמכרות למשככי כאבים טומן בחובו שילוב של גורמים ביולוגיים (גנטיקה ותגובת המוח והגוף לתרופות), פסיכולוגיים (כגון נטייה לאימפולסיביות וחיפוש אחר ריגושים, מצב רוח לא יציב ונטייה לחרדה) וסביבתיים (כגון התמכרות של האדם בעבר או של בני משפחתו).

מבחינה ביולוגית, בנוסף לגורמים גנטיים, אנשים הנוטים להתמכרות סובלים מתת-פעילות של הדופמין שכאמור אחראי על פעולת הגמול במוח, וייתכן שכניסיון לתגבר פעילות זו הם נוטלים חומרים ממכרים, שכולם מגבירים את הפרשתו. דוגמה לגורם סביבתי שעשוי להעלות את הסיכון להתמכרות היא כאמור אדם שאמו או אביו היו מכורים לחומרים מזיקים, וכך יכול היה לצפות בשימוש בחומרים, זמינותם עלתה והפיקוח ההורי היה לקוי.

מתוך כך נובעות גם גישות הטיפול בהתמכרות, הנאמנות למודל הביו-פסיכו-סוציאלי ומטפלות בגוף, בנפש ובמישור המשפחתי-חברתי-תעסוקתי. הן כוללות טיפול תרופתי בהתמכרות עצמה ובהפרעות הפסיכיאטריות הנלוות, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי המתמקד בתסמינים הדיכאוניים, בתפקוד, בהתמודדות עם הכאב ובהשתוקקות (Craving) ובמציאת חלופות לחומר הממכר, וטיפול המתמקד בשינויים הסביבתיים הדרושים במערך המשפחתי, החברתי והתעסוקתי. הטיפול האופטימלי הוא משולב, המתייחס לכל אחד מן הממדים הללו.

בעזרת שיתוף פעולה בין פסיכיאטרים מומחים בהתמכרויות, רופאי כאב ומטפלים נוספים, ניתן לג' טיפול מתאים וחייו אט-אט שבו למסלולם. אף על פי שמרבית המטופלים הסובלים מכאב ממושך לא יפתחו התמכרות לתרופות, ואף יפיקו מהן הקלה משמעותית ושיפור באיכות החיים, יש לזכור כי התמכרות לחומרים יכולה להיות מנת חלקן של כל שכבות האוכלוסייה ולא רק של אנשים המצויים בשולי החברה. אנשים רבים, כמו ג', עשויים בנסיבות מסוימות במהלך חייהם לסבול מכאב ולהתחיל להשתמש בקביעות במשככי כאבים למיניהם, מבלי להיות מודעים לכך שאולי הם נמצאים בסיכון להתמכרות.

כיום, לצערנו, התמכרויות סובלות עדיין מסטיגמה קשה ופעמים רבות הטיפול בהן מודר מהממסד הרפואי בישראל, באופן שאינו מיטיב עם המטופל. כפי שקורה במדינות רבות בעולם, אנו מאמינים כי המקום הנכון לטפל באנשים הסובלים מהתמכרות הוא במסגרת רפואית כללית ונורמטיבית, כבכל הפרעה רפואית אחרת, כדי שיוכלו לשוב למסלול חיים תקין.

ד"ר שאולי לב-רן הוא מנהל המרפאה לרפואת התמכרויות במרכז הרפואי שיבא;
אורית קובץ' היא פסיכולוגית רפואית במרפאה לרפואת התמכרויות במרכז הרפואי שיבא

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ