זו לא פנטזיה: "משחקי הכס" משנה את הטלוויזיה - עין עצלה - הארץ

זו לא פנטזיה: "משחקי הכס" משנה את הטלוויזיה

"משחקי הכס" מפילה ברשתה גם סרבני פנטזיה סדרתיים, והיא בדרך להצטרף אל "הסופרנוס" ו"הסמויה" בפסגת היצירה הטלוויזיונית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ניב הדס
ניב הדס

טור זה מכיל ספוילרים לסדרות "משחקי הכס" ו"האשה הטובה"

מעריצי "האשה הטובה" לא צפו את זה. עורך הדין המסוקס ויל גארדנר, הדמות הגברית הראשית בסדרה ואהובה של אלישיה הגיבורה (ג'וליאנה מרגוליס, היא האשה הטובה), נורה למוות בבית המשפט על ידי לקוח שהתחרפן.

הפרק, ששודר לפני שבוע בארצות הברית והביא את הרשת לרתיחה – מונח שקצת הולך ומאבד מתוקפו לאחרונה עקב ריבוי רתיחות עקב כל מיני סלפים מתאמצים – ניער את תעשיית הטלוויזיה האמריקאית לא פחות משטילטל את צופי הסדרה (שמצדם עברו טלטלה שב"כית). וזו אינה גוזמה: צריך ביצים מעופרת יצוקה כדי להרוג דמות ראשית בכזו פתאומיות – זה לא שהוא גסס מסרטן והתחיל לייצר סמים ולסחור בהם – בסדרה שמשודרת ברשת גדולה בזמן צפיית השיא, ושנמצאת כדרך קבע בעשירייה הפותחת של מדד נילסן.

מתוך "משחקי הכס"צילום: באדיבות yes / HBO

זה היה אך מתבקש, שבתוך זמן קצר זכה הפרק המדובר לכינויים "'ביילור' ו'החתונה האדומה' של 'האשה טובה'", שמרפררים לסדרה "משחקי הכס" של HBO, שחוזרת ביום ראשון בלילה לעונתה הרביעית בשידור ישיר ב-yes oh! (ואני מרשה לעצמי להוסיף כאן סימן קריאה נוסף); השוואה שנעוצה בצופן ההפתעה הגנטי שזורם בעורקיה של "משחקי הכס" ובהעדר הרחמים שהיא מפגינה כלפי גיבוריה, כמו כלפי צופיה: ב"ביילור", הפרק התשיעי בעונה הראשונה, נערף ראשו של נד סטארק, שהיה עד לאותו רגע הגיבור הבלתי מעורער של הנעשה בממלכת וסטרוז (דמיינו את הארי פוטר מת בסוף "הארי פוטר ואבן החכמים"); ב"החתונה האדומה" בנו רוב, שנשבע לנקום את מותו ויצא למלחמה, זוכה לפגוש גם הוא את בוראו, אחרי שנבגד על ידי בעלי בריתו (דמיינו את כל הסרטים של ואן דאם בלי ואן דאם).

ההשפעה המובהקת של "משחקי הכס" על סדרה בקליבר של "האשה הטובה" מלמדת על העומק התרבותי שאליו היא מחלחלת. לזכות לפארודיות וקריצות ב"סאותפארק", "סאטרדיי נייט לייב" ו"קומיוניטי" זה טוב ויפה, אבל להיות מושא לחיקוי על ידי הרשתות הגדולות השמרניות, זה כבר שיחוק אחר לגמרי. ומה תגידו על המורה הבלגית שאיימה על תלמידיה המפריעים שיעניש אותם עם ספוילרים מ"משחקי הכס" וקיבלה בתמורה סמסטר של דרדקים בשקט מופתי? כבר היו סדרות שחיסלו את יקיריהן – היי אדריאנה - אך אף אחת מהן לא היתה כה נחושה לעשות זאת למרכזיים שבהם.

הזיהוי בין "משחקי הכס" לטוויסטים שותתי דם מזכיר לי יותר מכל דווקא את הצפייה בסרטיו של קוונטין טרנטינו, שלעולם אינו חס על גיבוריו רק משום שהם גיבוריו. אצל טרנטינו – חשבו על סצינת חיתוך האוזן ב"כלבי אשמורת", המונולוג של דניס הופר ב"רומן על אמת", הירייה בפרצוף בתוך רכב במשך נסיעה שגרתית ב"ספרות זולה" והמפגש בבר ב"ממזרים חסרי כבוד" – אתה תמיד מרחף מעל קצה הכיסא מלחץ, מכיוון שהכל אפשרי ואיש אינו חסין. אלא שלהבדיל מטרנטינו, שאצלו מודגשת דווקא הבנאליות והשרירותיות של האלימות והמוות – חשבו על דה-נירו הלוזר יורה בברידג'ט פונדה הביץ' ב"ג'קי בראון" - ב"משחקי הכס" הם מחושבים כמו במשחק שח-מט; תעלולים תסריטאיים וירטואוזיים שבמבט לאחור נראים חדים וברורים, מה שרק מעצים את ההתפעלות מהם.

הצקצקנים הדאונרים אוהבים לקרקר שההצלחה הפנומנלית היא תולדה של הרהב, העושר והפרובוקטיביות – כלומר העירום הגרפי – שמאפיינים את הסדרה. רק שהם שוכחים שב"רומא" היו לא פחות ציצים, זיונים וארמונות והיא עדיין לא הגיעה לעונה שלישית; שגם ב"קמלוט" היה שילוב של כשפים, עור חשוף ודם ניגר והיא לא הניעה את ההמונים לצבוא על חנויות הספרים כדי לרכוש את עלילות המלך ארתור; וב"שושלת בורג'יה" יש תככים משפחתיים למכביר, גילויי עריות בשפע ומחלקת הלבשה שעובדת שעות נוספות בשחזור אופנה איטלקית עילית מלפני 500 שנה, אך היא לא שברה שום שיא של הורדות לא חוקיות.

ואם בכל זאת אתם רוצים הוכחה נוספת לאפיל של "משחקי הכס", אני מציג לכם את עצמי: סרבן פנטזיה סדרתי, שנהפך לאחרון הגיקים עם התמחות בזואולוגיית דרקונים. עד שהגיע המלך רוברט באראתיאון הראשון לשמו, לא זו בלבד שסלדתי מכל מה שהריח מאלמנטים מאגיים ופנטסטיים, אלא עצם קיומם של סוסים ככלי תחבורה לגיטימי ביצירה כלשהי הכניס אותי לדיפרסיה קשה. והנה היום, יברך אותי אדון האור, אני אחרי משהו כמו 6,000 עמודים של גמדים, ילדי בצות, הלכים לבנים, ענקים, עורבים עם שלוש עיניים וזאבנים, ולא יכול לחכות לספר הבא בסדרת "שיר של אש ושל קרח" של ג'ורג' ר"ר מרטין.

שיתוף הפעולה של מרטין עם יוצרי הסדרה, דייוויד בניוף וד"ב וייס, הוביל לכך שהכפל המדיומלי לא פוגם בהנאה של כל אחת מהיצירות. "משחקי הכס" היא עיבוד גמיש, אינטילגנטי ולא טהרני לספריו של מרטין - שמשמש גם מפיק בסדרה וכותב בכל עונה פרק אחד בעצמו - שמשלים את הקריאה. יותר משהוא נאמן לפרטים, הוא נאמן לחזון.

וזה לא ש"משחקי הכס" פתחה לי צוהר לעולם שעד כה החמצתי את יופיו. היא אקזמפלר; מקרה פרטי של מצוינות, שמכניס לז'אנר שבו היא מתקיימת ממד של דואליות שחסר ברבות מהיצירות הקאנוניות שלו, שעוסקות במאבק של טוב ורע מוחלטים. ככל שהסיפור מתקדם, למשל, מתגלה שנד סטארק אינו הקדוש שחשבנו שהוא, ואילו ג'יימי לניסטר נחשף כדמות מורכבת, רגישה וחיובית הרבה יותר מכפי שהצטייר בתחילה.

באספקט הזה מזכירה "משחקי הכס" את שתי הסדרות הגדולות של HBO – "הסופרנוס" ו"הסמויה"; יצירות מופת שעשו הזרה ריאליסטית לייצוג השגור של מאפיונרים, דילרים, פוליטיקאים, חברי כנופיות ושוטרים, ועימתו את הצופה עם המצפון המוסרי שלו.

אם העונה הרביעית תשכיל להתמודד עם הבורות הסיפוריים – יסלח לי האל הטבוע, אבל הבחירות באיי הברזל התישו אותי – ולעבד את השוקים הצפויים בעלילה כפי שעשו וייס ובניוף עד כה – וחבל לכם על הזמן מה הולך לקרות - "משחקי הכס" עוד תצטרף אליהן בפסגה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ