שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הדס שטייף זוכרת בדיוק כל אחד מ-40 הגברים שהטרידו אותה מינית

העיתונאית הדס שטייף הציבה את עצמה בחזית המאבק בהטרדות מיניות. הילדה הלא שגרתית מדימונה, שהציעה את עצמה לאימוץ במודעה בעיתון ופיתחה קריירה משגשגת אך שנויה במחלוקת בתקשורת, ממשיכה לדרוך על יבלות 
ולא מתכוונת לעצור

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הילו גלזר
צילום: איליה מלניקוב

דימונה, אמצע שנות ה-60, עיירת פיתוח מדברית, מעברת עולים. הדס פורת, לימים שטייף, ילדה תמירה ובלונדינית עם עיני פחם, מיזוג של אב שווייצרי ואם מרוקאית, עברה הנה עם משפחתה מקיבוץ חוקוק שעל גדות הכנרת, מתאמצת להסתגל לנוף החדש, אבל משהו עוצר בעדה. הקרובים משווייץ שלחו חבילת בגדים, עוד חבילה, והיא, הבת הבכורה, נשלחת מדי יום לבית הספר כעלמה אירופאית מעודנת, חנוטה בשמלת מלמלה מוקפדת, נעליים צחורות, למצחה דבוק סרט מתוח וידיה עטויות כפפות לבנות, גרוטסקיות. בכיתה היא מסווגת מיד כחריגה, מוזרה, אבל גם בשובה הביתה אין נחמה. אם דבק בנעל כתם, ידעה שצפוי לה עונש, ואם איבדה כפפה, וקרה שאיבדה - בכך היא בכלל לא מוכנה להיזכר. ובכל מקרה, גם אם חזרה עם הפריטים כולם, והם נקיים מכל רבב, התבקשה להסיר את התחפושת על מפתן הדלת ולהחליף לבגדי עבודה מרופטים. "ואז הייתי הופכת לעוזרת בית", היא לוחשת, עיניה מאדימות, ומוסיפה בקול מרוסק: "לכלוכית, זאת אני".

כמעט יובל אחר כך, עושה רושם שסינדרלה הגיעה לנשף ואין לה שום כוונה לעזוב. שטייף, כתבת הפלילים הוותיקה של גל"צ, שחשפה את פרשת סילבן שלום (הסיפור פורסם לראשונה בקול ישראל, אבל שטייף היא זו שפגשה את המתלוננת וליוותה אותה בהגשת התלונה במשטרה ובבדיקות הפוליגרף), נחשבת כבר מזמן לדוברת קולנית, יש שיאמרו קולנית מדי, במאבקן של נשים מותקפות או מוטרדות מינית. הימים האחרונים, שבהם התרוצצה מאולפן טלוויזיה להרצאה, רק קיבעו את מעמדה ככזו.

הדס שטייף ליד ביתה בבאר טוביה השבוע. מנהלת ספירה קפדנית של כמות עברייני המין שהכניסה לבית הסוהר צילום: איליה מלניקוב

זו כבר הפעימה הרביעית של שטייף בפרק זמן קצר יחסית. ביוני 2012 פירסמה מאמר באתר אונלייף שבו הציגה אסופת עדויות בעילום שם מפי נשות תקשורת שהוטרדו מינית. כעבור כחצי שנה התבייתה על איש תקשורת בכיר העובד מאחורי הקלעים של התעשייה והזהירה אותו בפוסט חריף בעמוד הפייסבוק שלה: "חודשים אני עוקבת אחריך, אוספת עדויות של נשים נגדך. נשות תקשורת שמספרות לי את סיפורן ...הן מגיעות אלי אחת אחת, אחדות מספרות איך הרסת את חייהן, איך אנסת לא רק את גופן אלא גם את נפשן. איש רע ...לא לעולם חוסן". זמן לא רב לאחר מכן פרש מתפקידו איש התקשורת, ושמו לא פורסם עד היום.

שטייף גם שיחקה תפקיד מרכזי בפרשת עמנואל רוזן, שביעבעה בעמוד הפייסבוק של תא העיתונאיות, ארגון שהיא נמנית עם מייסדותיו. לאחר חשיפת שמו של רוזן ב"הארץ", העידה שטייף כי בידיה מצויות לא פחות מ-200 עדויות של נשים שהטריד לכאורה, כינתה אותו מעל כל במה "אנס", והשמיטה במפגיע את התוספות המחייבות "לכאורה" ו"על פי החשד". גם כאשר הוחלט לסגור את תיק החקירה נגד רוזן בהיעדר ראיות מספיקות, שטייף לא הרפתה. "שיתבע אותי", אמרה. במקביל, טבלה בקלחת שרון גל, שנחקר בחשד להטרדה מינית בעקבות בירור פנימי שהתבצע בערוץ 10 ושבו עלו טענות להתנהגות בלתי הולמת. שטייף המשילה ראיון טלוויזיוני שנתן גל בניסיון לטהר את שמו ל"התאבדות שיעית", אבל גם תיק זה נסגר בשל היעדר תשתית ראייתית. בשבועות האחרונים ליוותה כאמור את מ' ממשרד המדע, שבעקבות תלונתה זומן השר שלום לחקירה בחשד לביצוע מעשה מגונה וניצול יחסי מרות.

בסוף השבוע ליוויתי אותה להרצאה בקיבוץ יד מרדכי, שנתחים עיקריים ממנה הוקדשו כצפוי לפרשת שלום. שטייף, כממתיקת סוד, סיפרה כיצד מ' יצרה עמה קשר וגוללה את גרסתה המלאה לאירוע שהתחולל לכאורה לפני 15 שנה במלון הייאט, אך בגלי צה"ל השתהו עם הפרסום, ביקשו לבצע בדיקה נוספת, התלבטו, עד שהסקופ חמק מבין האצבעות למתחרה עדי מאירי מרשת ב' (ראו למטה).

עדי מאיריצילום: קמחי מוטי

שטייף היא מרצה מוכשרת, שיודעת לרתום את האקסהיביציוניזם שלה לטובתה ("אני לא מכינה שקפים ומצגות כי אני רוצה שתסתכלו רק עלי"). סיפוריה מתובלים בפכים צהבהבים על אורגיות, פרשיות סאדו־מאזו ותיאורים מפורשים שהרדיו לא סובל ("זה פרוורטי, זה איכסה", היא מתנצלת), ואלה מבטיחים לה קשב מלא. צירה המרכזי של ההרצאה, כמקובל אצל אנשים שנוטים לדבר על עצמם בגוף שלישי, הוא הדס שטייף – הישגיה, מאמריה וגם כמה מעידות, בשביל האמינות. כשחזרנו לביתה בבאר טוביה, שאותו היא חולקת עם בעלה השני, מיד ביקשה שאמתין לה במרפסת. "אני חייבת לעבור לסמרטוטים", אמרה, השילה מעליה את הג'ינס ההדוק, עליונית הניילון הוורודה ומגפי הבוקרים הכחולים, וחזרה כעבור כמה דקות בדגמ"ח בלוי בצבע בז'. "יש דברים שלא משתנים", הפטירה.

מוכנה לשלם מחיר

כמה שעות אחר כך, ואחרי שהתמסרה לבישולים, לסידורים ולמשפחה, שטייף התרווחה על הספה כדי לצפות בכתבה ב"יומן" שאליה התראיינה בנוגע לפרשת סילבן, אבל האטרקציה המרכזית המתינה לה בערוץ 2, עם החיקוי של ליאת הר לב ב"ארץ נהדרת". "זה היה שוק. הרי אף אחד לא מכין אותך לזה", סיפרה למחרת. "עדיין לא החלטתי מה אני חושבת, אבל אני הראשונה שיודעת לצחוק על עצמה, ובסוף מדובר בסאטירה".

סאטירה שבבסיסה מציגה אותך כמי שמחפשת להעלות מן האוב פרשיות מין עתיקות, וכמי שהיא גם השופטת וגם התליינית.

"אני לא הולכת עם פנס ברחובות וקוראת למתלוננות להגיע אלי. אני באה ממקום שבו ציבור שלם של נשים בחר בי כדי לספר את הסיפורים שלהן. סיפורים קשים, מזעזעים. אז מה אם חל חוק התיישנות? זה אומר שהמקרים האלה לא קרו? אשה שנאנסת או מוטרדת תמיד תסחב את זה איתה, לא משנה כמה שנים עברו. יש אנשים, בעיקר גברים, שמאוימים מכך שדברים שנעשו פעם לא נשכחו, ויש נשים שלא אוהבות את זה כי אולי זה מזכיר להן דברים. ויש גם כאלה שיש להם אינטרס מובהק. היום השאירה לי הודעה בפייסבוק מישהי שהזדהתה כחברת ליכוד, ואיחלה לי למות ולהישרף בגיהנום בגלל מה שאני עושה לסילבן לכאורה".

סילבן שלוםצילום: עופר וקנין

ומה בנוגע לטענה שאת עושה משפטי שדה, סקילה בחוצות העיר?

"מי טוען? תגיד לי אתה, אחרי שאתה יושב איתי כמה שעות טובות, אתה חושב שאני עושה סקילה בחוצות העיר?"

אני חושב שאולי היטשטשו אצלך הגבולות בין עיתונאית לקמפיינרית.

"קמפיינרית?! למה לא לוחמת? קמפיינרית היא מי שמנסה לקדם משהו, אני לא מקדמת כלום. אני נאבקת למען צדק, כדי להבהיר שדברים שפעם נתפסו כנורמה הם לא נורמטיביים, כדי שלנשים יהיה אומץ להגיד: די".

אבל אולי הטון שלך מעורר אנטגוניזם ועושה יחסי ציבור שליליים למאבק.

"אני אצטט הודעה ששלחה לי הבוקר חברה עיתונאית: 'אחת, אין מהפכות בלי כאב ואנשים שעושים מהפכות משלמים מחר יקר. ושתיים, לכי עם הצדק, הקונסנזוס כבר יבוא בהמשך'. אז אולי הוא יבוא אחרי מותי, אבל משהו קרה, דברים קורים, הנשים יוצאות לאור".

שטייף, אשה שלא תיתפס בהצטנעות מזויפת, רואה עצמה שותפה לתנועה שמסיטה כעת את ההיסטוריה ממסלולה, ושואבת עידוד בעיקר מחברותיה לתא העיתונאיות, התארגנות שאכן אין להפחית בחשיבותה (ראו למטה). "שנים עשיתי את זה לבד ופתאום יש לי שותפות. הן החמצן שלי". אבל מהפכות, וגם שטייף מודה בכך, אינן קורות בחלל ריק, ואת תופעת תא העיתונאיות אי אפשר לבחון במנותק מהאקלים שבו צמחה, ובו למשל הבחירה של שתיים מהמתלוננות נגד משה קצב – א' ממשרד התחבורה וא' מבית הנשיא – להתראיין בפנים גלויות ולהזדהות כאודליה כרמון ואורלי רביבו, בהתאמה.

עוד לפניהן היתה א' אחרת, המתלוננת בפרשת ניצב אורי בר־לב, שנחשפה לבקשתה כד"ר אורלי אינס, בצעד מרעיש לא פחות. כזכור, אינס מסרה מידע במחלקה לחקירות שוטרים שלפיו באחד מערביו של כנס משטרתי באילת, בר־לב גהר מעליה, ניסה לחבקה והיא הדפה אותו והשתחררה, ובהמשך איים כי הוא יודע את מספר החדר שלה במלון, ואף התקשר אליה 14 פעמים במהלך הלילה, עד שעות הבוקר המוקדמות. אף שנאספו ראיות התומכות בגרסתה, היועץ המשפטי לממשלה החליט לסגור את תיק החקירה ולהסתפק בפרישתו מהמשטרה של בר־לב, שבזמנו סומן כמועמד מוביל למפכ"לות, ובהתנצלותו בפני אינס.

באוקטובר 2010 פירסמה שטייף ב"ישראל היום" ידיעה, שעליה היתה חתומה יחד עם איציק סבן, לפיה פרשת בר־לב היא בבחינת "שמועה חסרת בסיס" והוסיפה כי נגד הניצב "לא הוגשה שום תלונה ולא מתקיימת נגדו שום חקירה" - עובדה שנחשפה במאקו. אלא שבטווח שבין ירידת העיתון לדפוס לבין הפצתו, החליט היועץ המשפטי לפתוח בחקירה פלילית נגד בר־לב (שכאמור לא הבשילה לכדי כתב אישום). בכל מקרה, גם אם נימת הדיווח של שטייף היתה סבירה לנקודת הזמן ההיא, ההיסטוריה הפרטית שלה עם בר־לב מטילה צל על אופי הסיקור שלה.

אורי בר־לב. "אנשים שידעו על הקשרים בינינו צילצלו אלי מצומררים: 'הדס, איך יכולת? איך את מסוגלת?'. אמרתי 'רבותיי, זאת האמת'"צילום: אמיל סלמן /ג'יני

היה ביניכם רומן.

"אמת".

ובסיקור האוהד שנתת לו בפרשה לא חצית גבולות אתיים?

"קודם כל, בעת ההיא כבר מזמן לא היינו יחד, לא היה בינינו כלום. שנית, מי שאומר שנתתי לו סיקור אוהד חוטא לעובדות. מלבד ביום הראשון, שבו אף אחד מאיתנו לא ידע במה מדובר, בטרם נחקר בר־לב, הייתי סופר מאוזנת. ציטטתי את מה שנאמר – לטענתו ולטענתה. ביום שבו הוא נחקר במח"ש, כשהאשימו אותו בלא פחות מאונס, הייתי בהלם חיי, ובכל זאת למחרת בבוקר עליתי לשידור ואמרתי: 'ניצב אורי בר־לב חשוד באונס'. ככה, בקולי. אנשים שידעו על הקשרים בינינו לאורך השנים צילצלו אלי מצומררים: 'הדס, איך יכולת? איך את מסוגלת?'. אמרתי להם – 'רבותיי, זאת האמת'. בכוונה רציתי לשדר את זה".

מעסיקייך לא ביקשו ממך שתימנעי מסיקור הפרשה?

"היו לחצים כאלה, אבל ממש לא. הכל היה גלוי ושקוף. תוקפים אותי על השידור ביום הראשון, אבל אם בשביל הצדק ההיסטורי תשווה את כל הדיווחים שלי לאלו של קול ישראל, תגלה שהייתי הכי נקייה. לא נטיתי, לטובתו או לטובתה. אנשים חיכו לשמוע ברדיו את הרעד בקול שלי, את הניואנס, אבל אני הייתי מוקפדת".

אורלי אינס היא מבחינתך שותפה לדרך?

"כן ולא. כן, כי היה לה האומץ להיחשף ולהגיד 'זאת אני'. לא, כי הנסיבות שלה היו אחרות. היא לא תיכננה להגיש תלונה נגד בר־לב אלא נסחפה לזה, נגררה (מקור הפרשה בתלונה שהגישה אינס לנציבות שירות המדינה נגד המנכ"ל לשעבר של המשרד לביטחון הפנים, כשעבדה תחתיו במסגרת פרויקט "עיר ללא אלימות", והתלונה נגד בר־לב היתה ספיח שלה – ה"ג). כשלחצו עליה היא סיפרה, אבל זאת לא היתה כוונתה המקורית".

חיילת מחפשת בית והורים

שטייף (57), נשואה בשנית לגיורא שפר, רפתן, אם ללירי (33) ויריב (28) וסבתא טרייה לשילֹה (חמישה חודשים), לא מוכנה לבוסס בשנות ילדותה ונעוריה בדימונה, בעיקר ככל שזה נוגע ליחסים עם ההורים ("החזיקו אותי קצר, לא עשו לי הנחות, נעצור כאן"), אבל על האירוע שבו הרגישה בפעם הראשונה יד של גבר נשלחת אליה בניגוד לרצונה, היא מדברת בפתיחות. "אני זוכרת את עצמי בגיל 14, ילדה יפה עם שיער בלונדיני ארוך, חוזרת מבייביסיטר, והאבא שמלווה אותי הביתה מנסה לגעת בי. היה לי ברור שאני לא יכולה לאפשר את זה".

היא התגייסה לצבא מוקדם ככל שיכלה ("בת 17.5, החיילת הכי צעירה בצה"ל") ושובצה כמדריכה בחיל הקשר. פעם אחת, כששבה לבסיס אחרי עימות סוער בבית, החליטה שלדימונה היא לא חוזרת. במשכורתה הצבאית הצנועה פירסמה ב"מעריב" מודעת דרושים – "חיילת מחפשת בית והורים" וחתמה בשם בדוי בצירוף תיבת הדואר הצבאית שלה. "הייתי תמימה, לא חשבתי שתיבת הדואר תחשוף איפה אני", היא נזכרת. "כשהגעתי לבסיס ראיתי בכניסה ים של עיתונאים, קצינת הח"ן והמ"פ הבריחו אותי פנימה מאחורה. למחרת פורסמה כתבה עם הכותרת: 'מי היא החיילת המסתורית'. זו היתה שערורייה רבתי שבעקבותיה גם הוגשה שאילתה בכנסת – 'איך ייתכן שחיילת נמצאת בכזאת מצוקה והצבא לא יודע?' בסוף חזרתי בשבת הביתה, לבקשת אבא שלי".

גם כחיילת, היא מספרת, נאלצה תכופות להדוף גברים שראו בה אובייקט: "לאורך כל הצבא נלחמתי בקצינים מטרידים. התחצפתי אליהם, בעטתי, דחפתי. פעם אחת עמדתי לדין על 'העלבת קצין' כי קראתי מניאק לאחד שהעז לגעת בי". מיד אחרי השחרור שכרה דירה ברמת גן והחלה לעבוד כדיילת. "גם באל־על אני זוכרת אנשים שהדביקו אלי בכוח את הפה המגעיל שלהם. ונאבקתי, ידעתי מה לעשות, אני לא יודעת מאיפה היו לי תעצומות הנפש והכוחות".

"אני זוכרת כל אחד מ-40 הגברים בחיי שנגעו בי ללא רשות", היא ממשיכה, "אני יכולה לתאר לך את הזמן, את המקום, מה אמרתי ומה לבשתי. אבל את המקרה הכי חמור קברתי במשך שנים. הייתי אז בקושי בת 24, זמן קצר אחרי שילדתי את בתי הבכורה והגעתי לבדיקה אצל רופא נשים. מבלי להיכנס לפרטים, אני בעצמי לא ממש הבנתי מה קרה שם, אחרי שזה נגמר לא יכולתי לשבת במשך שבוע, הסתובבתי עם כאבי תופת. רק אחרי חצי שנה, כשבעיתון פורסם שאותו רופא נעצר בחשד לתקיפות מיניות ומעשי אינוס במטופלות, הבנתי מה הוא עשה בי. ישבתי ודיברתי עם בעלי דאז, מזועזעת כולי, אבל מאז הדחקתי. הייתי מתבטאת ומופיעה בנושא של הטרדות מיניות וזה אפילו לא עלה. אני לא יודעת למה, אבל פרשת עמנואל רוזן הציתה את זה מחדש. חזרתי ממפגש של תא העיתונאיות ואז זה הכה בי. אמרתי: 'יואו הדס, איך שכחת?'"

עמנואל רוזן. "אם הוא רק היה אומר 'אני מתנצל, יש לי בעיה ואני מטפל בה', אני מאמינה שכולם היו סולחים לו"צילום: אנצ'ו גוש - ג'יני

מעולם לא התלוננת.

"אמת. אז זה לא היה נהוג. בדיעבד אני צוחקת שאם הייתי מתלוננת, היו מסמנים אותי כמתלוננת סדרתית. לגבי אותו רופא, אני לא יודעת מה עלה בגורלו. כבר אז הוא היה מאוד מבוגר אז אני מניחה שהוא כבר לא בחיים. אבל מהמקום הזה אני מבינה את הנשים שנפגעו לפני 30 ו–40 שנה והן עדיין מצולקות. וגם בגלל דברים שקרו לקרובים אלי ביותר".

למה את מתכוונת?

"נסתפק בזה. בעמוד הפייסבוק שלי אני כותבת 'רב הנסתר על הגלוי'".

אין סכנה שהמקרים האלה ישבשו את שיקול הדעת שלך? שכל חשוד בהטרדה יעמוס על כתפיו את סך כל המקרים שקרו לך ולקרובייך?

"ממש לא. לכן אני מקפידה להיפגש עם כל מי שפונה, לעולם לא מסתפקת בטלפון, בודקת ומצליבה. לכל אחד מאיתנו יש שק חול כבד שהולך איתו, אי אפשר להתנתק מזה. אבל שוב, הלקח העיקרי מבחינתי הוא שאשה שהותקפה זה תמיד ישרוף לה, הפצע ידמם לעד. אני מקבלת עדויות יום־יום ועם רובן אין לי מה לעשות מלבד לשים בכספת. נשים מוצאות בי כתובת, רואות בי סוג של קואוצ'רית או מנטורית, תקרא לזה איך שתרצה, אבל את רוב הסיפורים אני קוברת, כי אם אשה לא רוצה ללכת למשטרה אלא רק לדבר אז קטונתי, מי אני".

"אני רוצה להגיד משהו בנושא תלונות השווא", היא שועטת, "מדובר במעט שבמעט, אבל נתקלתי בשלושה מקרים כאלה של נשים שהגיעו אלי ותוך שניות זיהיתי שהן משקרות. במקרה של איש התקשורת לפני שלוש שנים (תיק שנסגר עוד לפני שהשם הותר לפרסום), מיד זיהיתי שהוא הקורבן. אשה שמתארת איך היא נאנסה בברוטליות, שרצה מיד למשטרה, ושמפיצה ברבים את הסיפור שלה עם הפרטים הכי פורנוגרפיים, לאשה כזאת אני לא יכולה להאמין. אשה שעברה דברים כאלה נעשית כבויה, היא משובללת, היא לא מדברת על זה חודשים".

זאת נשמעת לי הבחנה לא הוגנת. האם יש פרופיל אחיד של נאנסת? אולי יש מי שמתמודדות דווקא באמצעות שיתוף יותר?

"אתה צודק. אם להתמקד בהתנהלות של אותה אחת, הסבירות שהיא עברה מה שהיא מתארת נראתה לי שואפת לאפס. אבל לא הסתפקתי בחושים שלי וכדי לחזק את עמדתי עבדתי עקב בצד אגודל עם המשטרה".

הכתבת והמותג

את הרצאותיה בפני נשים, כמו זו שהתקיימה במרכז הכנסים של יד מרדכי, הידוע יותר בתור בשם "האסם הכתום", שטייף נוהגת לפתוח בשאלה: "מי מכן הוטרדה מינית?" חמש נשים, כעשירית מן היושבות באולם, מרימות יד. "ומי לא?" שואלת שטייף, ומספר דומה של נשים מצביעות. מבחינתה של שטייף, כל "הנמנעות", המאסה הקריטית באולם, הן בחזקת מוטרדות שלא יודעות שהן כאלה, או נבוכות מכדי להזדהות, ומיד היא מעלה לבמה מתנדבת, מדגימה עליה צורות שונות של הטרדה מינית, ובהן עיסוי כתפיים ספונטני, סופרלטיבים שנוגעים לאיברי גוף מסוימים וכו'. למחרת בערב, במוצאי שבת, נדד המופע של שטייף למרכז הקהילתי שביישוב מתן בשרון. הפעם הגיעה לשאת דברי פתיחה בהקרנת "מנותקים", סרט עלילתי שעוסק בהשפעות השכלולים הטכנולוגיים על הקשרים הבינאישיים. "ההתמכרות לווירטואליה הפכה אותנו לאנשים פחות טובים, אנחנו לא יודעים מה קורה עם הילדים שלנו", היא מתרה בקהל, ומגלה כי שתי פרשיות מין חדשות בקרב בני נוער, מזעזעות במיוחד, עתידות להתפרסם בקרוב. במתנ"ס, על כיסא מתכת בחדר צדדי, אני שואל אותה אם לאור הכנסים, ההרצאות וההופעות בתקשורת, ייתכן שהמותג השתלט על הכתבת. "אין סיכוי", היא הודפת, "אני יכולה להיות כתבת שהיא מותג אבל לא מותג של כתבת. אני תמיד צוחקת שגם כשאהיה ממש זקנה אגיע עם מקל לזירות רצח והשוטרים יגידו: 'הנה שוב הנודניקית הזאת'".

"אני נמלה עמלנית, פועלת שחורה, שקמה כל יום בחמש בבוקר, יוצאת לשטח ומביאה את הסיפורים", העידה על עצמה בשלב אחר בשיחה. גורמים שעובדים איתה מעידים שלהצהרות הללו יש כיסוי. "כשחייל בן 18 יוצא לרגילה, הדס נרתמת להחליף אותו בלי שום גינונים", אומר אחד מהם, שרואה בשטייף "עיתונאית של פעם, במובן הטוב של המלה". אנשים שעבדו איתה מספרים שלאורך השנים טוותה רשת מקורות צפופה ומסועפת, כמעט חסרת תקדים בהיקפה, אך כאשר מי מאנשיה שגה, לפחות לפי השקפתה, לא היססה לחבוט בו. עיקר הכוח שלה, אומרים בסביבתה, הוא בכך שהצליחה להיות מחוברת מאוד לממסד וגם לא לספור אותו בעת ובעונה אחת. אבל גם אם על חריצותה איש לא מערער, אין בכך כדי לקבוע שמדובר בטיפוס נוח. "מאחר שהיא חושבת שהיא יודעת יותר טוב מכולם, קשה לנהל אותה או לערוך אותה", קובע מקור בתחנה. ביקורת נוספת שמושמעת כלפיה בגל"צ, וביתר שאת בשנה האחרונה, נוגעת להתבצרותה בנישת ההטרדות המיניות. "אם העיסוק בנושא הזה מזין את עצמו, כמו שחיילים הפכו את כרמלה מנשה לכתובת עבורם, אז אדרבא, אבל לאור האג'נדה שלה בעניין, ובטח לאור הפעילות האינטנסיבית שלה בתא העיתונאיות, נוצרה בעיה מסוימת – את לא יכולה להיות גם נציגת העמותה של הנפגעות, גם הכתבת המסקרת, וגם החוקרת. שלא לדבר על ההתבטאויות בנושא עמנואל רוזן, שהיה עדיף שייחסכו". ככלל, הקולגות של שטייף מצביעים על סגנונה השנוי המחלוקת, ובפרט נטייתה להשתלחויות אישיות.

לביקורת סגנונית נוספת זוכה פינת הפלילים שלה, בעיקר על שום העיסוק באזוטריה, ההתייחסות לפשעים כאל אנקדוטות חינניות ולעתים בחירה בעייתית של מלים. די אם נזכיר בהקשר הזה את הדיווח על המהגר האפריקאי ש"חשב שהוא בג'ונגל" ו"שלח יד לצוד ארנק". שטייף מבקשת לשים דברים בפרופורציה: "תחשוב כמה סרטים נעשו על פושעים או גנבים שלומיאלים, אז למה לא ברדיו? הגדולה היא ביכולת לצחוק על דברים כבדים. חוץ מזה שבפינה אני גם מחנכת. אני מביאה סיפורי עוקץ כדי שאנשים ייזהרו או עבירות של ילדים שבכלל לא ידעו שהם עושים משהו פלילי". צבעונית לא פחות היא הדמות של שטייף ברשתות החברתיות, שלוקה בתחביר בעייתי, פיסוק תמוה ומנת יתר של סימני קריאה. במקרה הזה מדובר במגבלה מולדת. "מילדות אני נלחמת בזה", היא מספרת. "תחשוב מה זה להיות ילדה דיסלקטית ודיסגרפית, בתקופה שבה לא ידעו מה זה דיסלקציה ודיסגרפיה. כשטעיתי, היו שולחים אותי לכתוב את אותה המלה מאה פעם, ואז שוב הייתי טועה. היום המחשב פתר חלק מהעסק, אבל לגלות לך סוד? גם כשהמחשב מסמן לי שגיאה, אני לא תמיד יודעת איך לתקן אותה".

גם מעבר לצורת הניסוח, יש הבדל בין הדס שטייף בגל"צ, שמחויבת לסטנדרטים מסוימים, לבין הדמות הפייסבוקית שלך שהיא הרבה יותר נחרצת, קלה עם האצבע על ההדק, שמתנסחת בבוטות. הרי לא יעלה על הדעת שתעלי לשידור ותזהירי את "איש התקשורת", אבל בפייסבוק את מרשה לעצמך.

"כי הדס שטייף של גלי צה"ל היא רפורטרית ואילו הדס שטייף של הפייסבוק היא הדס הדעתנית, שיש לה מה להגיד, שלא כפופה רק למקצוע של סיקור פלילים, שעושה עוד כל מיני דברים, שמרצה, שמחנכת".

יש לך השערה למה את שנויה במחלוקת?

"אני כזאת מאז שאני זוכרת את עצמי. אולי זה משהו בוויזואליות שלי, באיך שאני מביעה את עצמי בדרך ישירה ולא מתפשרת, בחוסן שלי. הרבה טועים לגבַּי. אני מושבניקית בנשמה ובצבא התחברתי עם כל הנהגים, אבל מאחורי הגב תמיד קראו לי סנובית. אולי בגלל הבלונד, אולי כי אני איסטניסית, מאוד נקייה, הולכת זקוף כמו רקדנית בלט, אבל אין לזה שום קשר למהות שלי".

שטייף בהרצאה ביד מרדכי בשבוע שעבר. "הדס שטייף של הפייסבוק היא הדס הדעתנית"צילום: אליהו הרשקוביץ

סיוע להאזנות סתר

את דרכה בעיתונות החלה במקומון לנשים, עבדה גם במקומונים של "ידיעות תקשורת" ולפני כ-25 שנה מונתה לכתבת המשטרה של גל"צ. כשהוקם "ישראל היום", שטייף הצטרפה ככותבת, אך לפני כשנה חדלה להעביר ידיעות לעיתון. "הרגשתי שלא נותנים במה מספקת למה שיש לי להגיד ושהביקורת שלי על המשטרה לא באה לידי ביטוי. הסבירו לי שהעיתון רוצה דיווחים חיוביים ושהמדיניות היא לפרגן למפכ"ל (יוחנן דנינו), אז הבנתי שאין לי מה לעשות שם. זאת לא אני". ב"ישראל היום" סירבו להגיב לדברים.

שטייף אכן הרבתה לתקוף את דנינו בגל"צ, בין השאר על החלטתו למנות את ניצב מנשה ארביב למפקד יחידת להב 433, ודיווחה כי הוא, דנינו, אמר לסובביו בהזדמנויות רבות כי ארביב "לוקה בבעיית אמינות גדולה". הסיפור לא ממש תפס, אבל כעבור זמן לא רב נחשפה פרשת הרב פינטו, וארביב הודיע על פרישתו מהמשטרה. "כשהוא התמנה אמרתי שאני נותנת לזה שלושה חודשים וכך קרה", היא מתגאה.

לאורך השנים תיזזה שטייף בין זירות שותתות דם בשיא תקופת הפיגועים, הביטה ברכבה עולה בלהבות כשסיקרה את מהומות אוקטובר ונכנסה לעומק הגזרה במלחמת לבנון השנייה (האשה היחידה). "מספר הגוויות שעברתי מעליהן הוא אינסופי, ריח אבק השריפה ליווה אותי שנים. בזמן אמת בחיים לא הזלתי דמעה. רק אחרי ביקורים אצל המשפחות, בלילה, בסודי סודות, הייתי בוכה". אבל פעם אחת בכל זאת נשברה בשידור. זה קרה במלחמת לבנון השנייה, כאשר שטייף הגיעה לכפר גלעדי דקות ספורות אחרי שקטיושה פגעה בקבוצת חיילי מילואים שהתאספה ליד בית הקברות ביישוב וקטלה 12 מהם. תיאוריה מן התופת לוו בבכי מר. "הבן שלי גם לחם במלחמה כחייל תותחנים, באותו רגע נתון הוא היה קילומטרים ספורים ממני, וכשעמדתי מול הגופות פשוט לא יכולתי להפריד. האמא שבי התפרקה, לא העיתונאית". לדיווח ההוא האזין גם יריב מוזר, במאי קולנוע וקצין במילואים, שבזמן המלחמה הוצב בחזית ותיעד את ההתרחשויות סביבו. "השידור הזה היה מצמרר ודיבר לכל החיילים שהיו מסביבי, אז מיד יצרתי איתה קשר ונפגשנו במלון בקרית שמונה", סיפר השבוע מוזר, שהפך את שטייף לדמות בסרטו התיעודי "המלחמה הראשונה שלי".

לאורך השנים ניהלה ספירה קפדנית של מספר עברייני המין ש"הכנסתי לבתי הסוהר" ובראיונות בתקשורת דיקלמה את שמותיהם כצייד המונה את גולגולותיו. "אני מביאה למשטרה תיקים סגורים", היא נוהגת לומר, אבל באותה נשימה תמיד מדגישה שאת פעולות החקירה יש להשאיר בידי הגורמים המוסמכים לכך. אלא שבפרשת עמנואל רוזן, נראה היה שהחיץ הזה התמוסס. "במקרה שלו מספר העדויות היה כל כך גדול, עד שלא היה ספק שמשהו לא בסדר ועובדה שאחרי יומיים באמת נפתחה חקירה", היא מסבירה. "למה קראתי לו אנס בכזה ביטחון? כי אני מכירה את הנאנסות, שמעתי את הסיפורים שלהן, והן יילכו איתי עד הסוף אם יהיה בזה צורך. מעציב אותי שלמרות שהזמנים משתנים, הגשת התלונה במשטרה היא עדיין חסם עבור נשים, גם הנאורות והחזקות והמרשימות ביותר".

סגירת התיק נגדו היתה מפלה מבחינתך?

"התיק נסגר מחוסר ראיות מספיקות, לא מחוסר אשמה. האיש לא זכאי, ותא העיתונאיות נלחם כדי שאנשים יבינו את זה. סגירת התיק נגד אייל גולן, במקביל לביקורת שנמתחה עליו באספקט המוסרי, מאוד חידדה את זה. הנשים מתחילות להתעורר אבל אנחנו עדיין בתחילת התהליך. רק למעט יש את האומץ לעשות את הצעד הנוסף, אבל גם אם זה לא מבשיל לכתב אישום, מבחינה ציבורית עשינו את שלנו. אני לא רציתי להכניס את עמנואל לכלא, גם לא את שרון גל או את סילבן. אם גברים יתחילו להיזהר – דיינו".

שרון גל. "הוא בחר ללכת לנדל"ן, אני מברכת אותו. רק לא בתקשורת"צילום: מוטי קמחי

כלומר, מספיק לך שהאנשים האלה יקבלו מכה אנושה לקריירה?

"זכותו של כל אדם להתפרנס בכבוד, אבל שיעשו קריירות בתחומים אחרים. שרון גל בחר ללכת לנדל"ן, אני מברכת אותו. רק לא בתקשורת. כי בסופו של דבר, אנחנו סוג של נציגי ציבור, השוט בידינו, אנחנו אלה שמבקרים ועושים 'נו נו נו'. אז איך נוכל להסתכל על עצמנו במראה כשדברים כאלה קורים בתוכנו? זה הבסיס שעליו עומדת פרשת עמנואל רוזן. אם הייתי גנבת, הגם שלא הגישו נגדי כתב אישום, יכולתי לעבוד ככתבת פלילים? איפה נשמע דבר כזה?"

שטייף יודעת מהי שאלת ההמשך המתבקשת במקרה הזה – היא הועמדה לדין פלילי ואף הורשעה בעבירה של סיוע להאזנות סתר. זה היה לפני כ-13 שנה, ושטייף הואשמה אז כי העבירה מספר טלפון מוצפן לעמיתה יריב בן יהודה, לשעבר כתב גל"צ, שאיפשר לו להאזין לקווי טלפון מבצעיים של שוטרים ממרחב דן. החקירה התמקדה בין השאר בניסיון לאתר את זהות הקצין שהדליף לשטייף את המספר, אך היא סירבה להסגיר מקור, ובית המשפט גזר עליה מאה שעות עבודות שירות למען הקהילה. "בוא נבחן את הפרטים", היא מבקשת, אחרי שהעלתה את הנושא מיוזמתה, "אני עצמי מעולם לא האזנתי, לא היה לי שום חלק בזה. החוקרים, שהצמידו לי האזנות וביצעו דברים איומים בחוסר פרופורציה למה שיוחס לי, היו מוכנים לסגור את התיק אם אספק להם את שם הקצין שנתן לי את המספר, ואני אמרתי – קחו אותי לכלא, אין שום סיכוי. בבית משפט השלום לא הורשעתי, הטילו עלי עבודות שירות בלבד, אבל המדינה חשבה שזה לא מספיק ועירערה. במחוזי אכן הורשעתי ב'סיוע' במעמד של שלושה שופטים אבל העונש לא שונה, ומה שיותר חשוב זה שבהכרעת הדין קיבלתי את הקומפלימנט הכי גדול: 'מדובר בעיתונאית רודפת צדק'. המשפט הזה תלוי אצלי עד היום בחדר העבודה בבית".

זה באמת נשמע מאוד משכנע, השאלה אם גם לעמנואל רוזן ניתנה הזדמנות דומה להשמיע את הקול שלו, לתאר את הנסיבות, לנמק.

"מישהו הפריע לו? היו לו כל האופציות לעשות את זה. יותר מזה, אם הוא רק היה אומר 'אני מתנצל, יש לי בעיה ואני מטפל בה', אני מאמינה שכולם היו סולחים לו. לזכותו אני יכולה להגיד שהוא התנהל באופן מכובד ולא מתלהם. עורכי הדין שלו כינו אותי בכל מיני שמות אבל בסדר, זה תפקידם".

אולי הבעיה היא שהמקרים לא נבחנים רק ברמה המהותית, אלא גם ביחס לקידום שצפוי למושא התלונה. מ' ממשרד המדע אומרת בגלוי שהיא לא יכלה לסבול את האפשרות שסילבן יהיה נשיא, ואת אמרת שלא יכולת להעלות על הדעת שעמנואל רוזן יקבל את המשבצת היוקרתית של מגיש בשישי בערב. כאילו המוטיבציה האמיתית היא לטרפד להם.

"מה זה 'לטרפד'? אם אצלך, עיתונאי שמראיין נאנסות ואנסים, יצוצו שלדים בארון שקשורים בעבירות מין, לא תוכל להמשיך במקצוע. במקרה של עמנואל רוזן, העדויות פשוט התחילו לצוף מרגע שהוא עמד לקבל את המינוי החדש, אבל זה לא היה הטריגר, אלא רק הניע אותנו לפעול יותר מהר".

על הכרמל

לפני שהחלה את פרק ב' עם שפר, היתה נשואה במשך 20 שנה ליוסי שטייף, אבי ילדיה ("נשארנו חברים טובים, בליל הסדר נהיה ביחד"). החתונה עם שפר התקיימה לפני חמש שנים בחצר הבית בנוכחות משפחה מצומצמת, חברים קרובים ו-600 פרות, ובתפקיד הרב שימשה השופטת חיותה כוחן ("חברת נפש שלי"). לפני שלוש שנים הצטרפה למשפחה כרמל, סוסה אנרגטית שקנה לה שפר. שטייף מדווחת על קשר מצוין גם עם שלושת בניו של בעלה מנישואים קודמים ("ביחד יש לנו חמישה"), אבל בצד המשפחתיות החמימה, מקפידה לשמור לעצמה טריטוריה נפרדת ומגיעה לבאר טוביה רק במחצית השנייה של השבוע. בשאר הימים היא נמצאת בדירתה השכורה שליד נתניה ("העבודות שלנו נורא תובעניות, כך שעדיף שתהיה הפרדה"). לצד כל מיטה מונחים לה כמה ספרים, כרגע אלה "הפילגש האחרונה" של לזלי דאונר, "כמעיין המתגבר" של איין ראנד ו"חיי אהבה" של צרויה שלו ("בגלל הפרעות הקשב והריכוז שלי אני קוראת כמה במקביל ולוקח לי שנה לסיים ספר מרגע שהתחלתי") ומדי שבת סיגלה לעצמה מנהג לצפות בסרט ("זאת התרפיה שלי, אני מכורה לקולנוע"). אבל נטיית הלב האמיתית שלה היא לאמנות, בעיקר ציור ופיסול, ושני בתיה הם סוג של מוזיאון ליצירות שלה. בחדר השינה היא מראה לי שתי עבודות שציירה לאחרונה, לאחת מהן היא קוראת "לידה" ("כי איך שאני רואה את זה, אני נולדת כל יום מחדש") ולשנייה "סולם יעקב" ("אני משוגעת על סיפורי התנ"ך"). ביחס לציורים קודמים שלה שפזורים בחלל היא אומרת ש"יש בהם המון בדידות".

שטייף מבקשת לדבר על דמות נוספת בחייה, בעלה של בתה לירי, חגי רזניק, שהיום משמש מנכ"ל המועצה האזורית רמת נגב. "זה ילד שמגיע מבית הרוס, שעזב משפחה לא מתפקדת, הורים בעייתיים, שכילד ישן ברחובות, אכל מפחים, ופשוט הרים את עצמו מהקרשים. אני אוהבת אותו אהבת נפש ויש בי צורך ענק, בלתי נשלט, לפצות אותו על כל מה שהוא עבר". האלגוריה ברורה מאליה אבל שטייף מתנדבת לתרגם: "הוא ממלא אצלי בור מאוד גדול. אני מבינה אותו, חווה אותו. בדיוק כמו שכל הנשים המוטרדות פונות אלי, להדס הטיפולית, ויש לי את הכוח לעזור להן כי גם אני הוטרדתי. בדיוק כמו שפינת הפלילים המתיילדת, המשחקית, עונה לי על הצורך להיות ילדה. כל אלה ממלאים אצלי את החלל, שבעצם לא יתמלא לעולם".

-----------------------------------------------------------------------------

"עדי מאירי עוד צריכה לעבור הרבה ולעשות הרבה"

"שטייף לא תודה בכך, אבל העובדה שהסיפור נפל כפרי בשל דווקא לידיה של מאירי צורבת במיוחד. בקליקת כתבי הפלילים ידועות השתיים כמתחרות מרות שנוטות להתמקם משני צדי המתרס ביחס לכל פרשה או מסוקר." להמשך הכתבה לחצו כאן

-----------------------------------------------------------------------------

לתא העיתונאיות חשוב לא להיות מזוהות עם פרשת סילבן שלום

"בשבועות האחרונים מקיימות נציגות התא סדרת פגישות עם עורכים ראשיים בטלוויזיה ובעיתונים, בין היתר בניסיון לנסח קוד אתי מחייב בדיווח על מקרים של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית." להמשך הכתבה לחצו כאן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ