פרידת דיסק

מותן של חנויות הדיסקים

קשה להאמין, אבל בניו יורק נסגרו כל חנויות הדיסקים הקלאסיים, וגם בתל אביב זהו עולם הולך ונכחד - הלקוחות מעדיפים לקנות באינטרנט. וכן, גם הדיסק עצמו עתיד להיעלם. מאסטרו, רקוויאם

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נעם בן זאב

לפני זמן מה נכנסה מרצה למוזיקה לכיתה באחד המוסדות המוזיקלים להשכלה גבוהה, ובידה חבילת דיסקים להשמעה והדגמה בשיעור. הסטודנטים לא הסתירו את התפעלותם: "ואו, את ממש אולד סקול!", אמר אחד מהם. אולד סקול? דיסקים? ואם כך, מהו ה"ניו סקול"? עכשיו, מסתבר, כבר מעוררים התקליטורים - בשמם העברי - תחושת פליאה נוסטלגית, כמעט כמו בהיתקלות עם דיסקטים רבועים גדולים של מחשב אקס־טי שולחני עתיק, או בפנס קסם; ועולה ביתר שאת השאלה: איך אנשים מקשיבים היום למוזיקה שלהם?

האנקדוטה הזאת מקהה במקצת את התדהמה נוכח הסיפור שהתפרסם לאחרונה בכתבה בתחנת הרדיו הקלאסית הניו יורקית WQXR: לקוחות שבאו לחנות הדיסקים הקלאסית "ג'יי־אר מיוזיק אנד קומפיוטר וורלד" בניו יורק, ערב חג המולד וראש השנה האזרחית האחרונים, לא התקבלו כצפוי בכרזות על מבצעי מכירות לחגים - אלא בדלת נעולה, ועליה השלט "סגור לצורך שיפוצים". הדלת, מיותר להוסיף, לא נפתחה מאז. הבעיה היא שזאת אינה חנות סתמית, אחת מרבות בעיר הגדולה: זאת החנות היחידה שעדיין מכרה דיסקים קלאסיים בכל ניו יורק. החנות האחרונה, שנים אחרי שענקיות הדיסקים כמו וירג'ין וטאוור רקורדס התאיידו - ועכשיו גם היא איננה עוד.

חנות הדיסקים "התו השמיני" בנתב"ג (אין לחנות קשר לכתבה). מוקד עלייה לרגל שהולך ומתפוגגצילום: דניאל צ'צ'יק

כתב התחנה ניסה לדבריו לראיין את עובדי החנות - לשווא. הם סירבו. רק בודדים נידבו פירורי מידע: מקור הקשור לבעלים גילה לו שבחודשים האחרונים פוטרו עובדי המוזיקה בחנות בזה אחר זה; עובד־לשעבר הסכים לומר בעילום שם שהכתובת היתה על הקיר, כי מכירות הדיסקים והדי־וי־די ירדו; ונציג של חברת התקליטים הקלאסית "נקסוס" העיד שהחנות מזה זמן כבר לא קנתה ממנו דיסקים חדשים.

עם זאת, ראש המחלקה הקלאסית בענקית ההקלטות "וורנר קלאסיקס" בצפון אמריקה הגיב לכתבה במייל, באומרו שהוא הצטער לשמוע על סגירת החנות, אבל שבכל זאת יש עתיד מזהיר למכירות הקלאסיות באמצעים אחרים ממכירה אישית בחנויות, תקופה ש"לכולנו זיכרונות חמים ונוסטלגיים ממנה", לדבריו.

הסיפור, על אף היותו מהודק ואמין, נשמע קצת מוזר: בכל זאת, ניו יורק! האם אין אפילו חנות אחת בעיר הענקית הזאת שמוכרת דיסקים קלאסיים? פניתי אפוא לחבר, האדריכל הניו יורקי אנדרו למברט, בקי מופלג במוזיקה קלאסית ואספן נלהב שברשותו ספריית ענק בת אלפי תקליטים ודיסקים בהם הוא מכיר כל צליל מתוך אינטימיות וביקורתיות. כן, מעיד למברט, אין עוד חנויות כאלה בניו יורק. יש שתיים זעירות - בבית הספר הגבוה למוזיקה ג'וליארד, ובבית האופרה המטרופוליטן: באחרונה הייתי רק אתמול, מספר למברט, ובה המחירים מרקיעי שחקים והמבחר מדולדל - למשל, רק דיסק אחד של שוסטקוביץ היה שם על המדפים. וישנה, הוא הוסיף, גם המחלקה הקטנטנה למוזיקה קלאסית בחנות הספרים "בארנס אנד נובל".

האם אנשים מפסיקים לקנות, או מפסיקים להקשיב בכלל למוזיקה? האם זאת הסיבה?

"הסיבה היא לדעתי כלכלית", אומר למברט, "למנוע את פער התיווך. אני וחבריי, שגם הם אספנים גדולים, קונים בעיקר דרך האינטרנט, ישירות מחברות ההקלטה. למשל, אני קונה ב'שוק אמזון' (Marketplace), שם המחירים סבירים - או בחנויות יד שנייה". בתחום הדיסקים המשומשים הוא מצביע על "אקדמי" בניו יורק, "פרינסטון" בניו ג'רזי, ו"אמבה" הענקית בהוליווד; ולמי שמבין בביצועים, הוא מציע רכישה אונליין ב"ברקשייר רקורד אאוטלט", שם לדבריו "מדהים למצוא אוצרות במחירים כל כך נמוכים. רק עכשיו קניתי חבילה גדולה של דיסקים מתוצרת יפן, ביניהם התשיעית של שוברט בנצוח קורט זנדרלינג, במחיר אפסי".

דוד בכר כמשל

יחד עם זאת, מתוודה למברט, גם הוא מתכנן עכשיו מהפך בספריית הדיסקים שלו: להעבירה כולה לדיסקים קשיחים, ומשם לאיחסון בענן. כמשתייך לזן הולך ונכחד אף הוא, מעיד המהפך הזה אולי יותר מכל על העולם החדש שבפתחו אנחנו עומדים. עולם שבו אין יותר איחסון פיזי של מוזיקה. עולם שבו המוזיקה היא כמו מים: פותחים ברז והיא נובעת מתוכו, ואיש אינו יודע, ולאיש גם לא איכפת, היכן היא מאוחסנת באמת. זה ה"ניו סקול", שבו הדיסקים, כמו התקליטים של פעם, יהיו חומר גלם לקישוטים ומוביילים.

לאור העידן שבפתח, מקבל מותו של גורו הדיסקים הקלאסיים, דוד בכר, האהוב על דורות של מכורים למוזיקה, ממדים סמליים. בכר היה מוכר התקליטים במחלקה הקלאסית של חנות "אלגרו" המופלאה בתל אביב, שהיתה בזמנה, לפני ארבעה עשורים, מוקד עלייה לרגל. צעירים נהרו אליה, נוסעים שעות בתחבורה ציבורית מהדרום והצפון ומירושלים, ומגלים - גם בזכות בכר הנלהב - עולמות מוזיקליים לא נודעים בין המדפים, תקליטים שנצצו כמו הזהב במערת הפלאים של אלדין. המעבר לדיסקים פיצל את מכירות המוזיקה הקלאסית ופתאום אפשר היה להיתקל, למרבה החרדה, בלהיטים קלאסיים בביצועים ירודים וזולים בכל מיני חנויות קטנות לספרים ומתנות ומציאות.

"אלגרו" נעלמה ואתה גם חנויות פאר ברמתה כמו "בית התקליט". שנות האלפיים הביאו על תל אביב - ועל ישראל בכלל - רשת של הפצת דיסקים, "צליל", ודוד בכר נשכר לעבוד בשורותיה. הוא המשיך לכוון צעירים ומבוגרים, בהתלהבותו ובאהבתו האינסופית למוזיקה, לביצועים שמתאימים להם. ב–2011 הוא מת, כמין נבואה על מותה של חנות הדיסקים כקונספט, כמקום מפגש והתעדכנות, מרכז שבו אפשר להתייעץ עם המוכרים והלקוחות המזדמנים ולצאת ממנו עם חור בכיס אבל מאושרים, עם מוזיקה חדשה שמבטיחה הרפתקאות בלי סוף.

בתל אביב היום עדיין ממשיך לפעול סניף "צליל" ברמת אביב, ופה ושם יש מוקדים קטנים בהם אפשר עוד לקנות דיסקים קלאסיים. החנות שהיא זכר לעולם העבר היא "דיסק סנטר" בדיזנגוף סנטר בתל אביב, שבין מדפיה נדחקים דיסקים במעברים ברוחב של אדם אחד. יש שם מבחר יפה יחסית לשממה מסביב, וגם דיסקים זולים - אם אינכם קפדנים מדי ולא מתעקשים על ההקלטות שנחשבות למשובחות ביותר ועל המבצעים הנודעים מפסגת העולם הקלאסי.

האם אנשים עוד קונים דיסקים קלאסיים, שאלתי את המוכר במקום. "ודאי - והרבה", הוא ענה, "נראה לך שהחנות היתה ממשיכה להתקיים כאן אילו לא מכרנו?" מצאתי מה שחיפשתי, קונצ'רטי לפסנתר של מוצרט בנגינת קלרה האסקיל כמתנת יום הולדת לחבר, זכר לתקליט ישן שנהגנו להקשיב לו ביחד. והקופאי בדלפק הכניסה, שם משלמים, קיבל את הדיסק לידיו והביט בו, משועשע, תוך כדי אריזתו בעטיפת מתנה: "בשבילי, מוזיקה קלאסית היא 'קאוור' אחד גדול", הוא אמר. יש בזה משהו.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ