רלבנט

איך הפך החיג'אב המסורתי לפריט לבוש אופנתי?

האם החיגַ'אבּ, אותו כיסוי ראש נשי מסורתי שנעשה פופולרי בעולם הערבי בכלל ובמצרים בפרט, הוא בהכרח סמל לדיכוי? המציאות, כמו הדגמים השונים והאופנתיים, היא ממש לא שחור ולבן

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
איל שגיא ביזאוי

בין הביקור הראשון שלי בקהיר לזה השני עברו קצת יותר מעשר שנים. זכרתי את העיר כפי שהיתה, על המולת הרחוב שלה, המרכז הסואן עם הארכיטקטורה בסגנון אירופי, הצפיפות באזור השוק, המדרכות הגבוהות, המסגדים, הכנסיות הקופטיות, המסעדות ובתי הקפה. שינוי אחד בלט מאוד לעין, ולא היה אפשר להתעלם ממנו. בקהיר של שנות ה-80 אפשר היה למצוא לא מעט נשים שהולכות במרכז העיר לא רק כשראשן חשוף, אלא גם בשרוולים קצרים. בשנות ה-90, לעומת זאת, התארכו השרוולים ורבו כיסויי הראש, ובשנים שאחרי הלכו והתרבו עוד יותר.

היום דומה שמרבית נשות מצרים עטויות בכיסוי הראש המסורתי, החיגַ'אבּ. אין בכך חדש, ולא גיליתי את אמריקה. כל חוקר מוסמך (או שלא מוסמך) יוכל לדבר על ההתחזקות הדתית בחברה הערבית בכלל ובזו המצרית בפרט. כל נוסע שנהג לבקר בקהיר מדי פעם במהלך השנים הללו יכול היה להצביע בקלות על השינוי בהרגלי הלבוש של הנשים המצריות, ועל התפשטותו של החיגַ'אבּ, ואפילו של הניקַאבּ (הרעלה, שמכסה גם את הפנים או חלק מהם).

כמו מרבית התיירים הזרים המבקרים בארצות ערביות־מוסלמיות אבל לא חיים בהן, גם אני הבטתי בתופעה בעצב, ופתרתי אותה בהסבר הפשוט של מצוקה הולכת וגוברת, התקרבות לדת, וחזרתה של האשה אל תפקידה המסורתי בחברה הפטריארכלית. החיג'אב היה בעבורי סמל למעמדן הנמוך של הנשים בחברה המצרית, ובעיקר סמל לשיעבוד ולדיכוי הנשים.

פה ושם צצו להם כמה דיסוננסים שלא לגמרי התיישבו עם התיאוריה הכה מבוססת שלי, אבל מובן שלא נתתי לדיסוננסים האלה להטריד את ידענותי הכל כך בטוחה בעצמה. רשת החנויות "אַל־-מוּתַחַגִבַּה" (העטויה), למשל, הציגה בחלונות הראווה שלה מגוון רחב של רעלות וכיסויי ראש בצבעים שונים ולצדם אוסף מרשים של לאנז'רי לנשים, שכלל בין היתר כותנות פתוחות, בייבי דולס סקסיים, תחתוני עור שחורים עם ניטים כסופים, גרביוני רשת מחוברים לביריות, מחוכים, ואפילו חיג'אב מבד שקוף שמחובר לכותונת לילה שקופה גם כן. ובכן, איך הפריטים הללו משתלבים? שאלתי את עצמי וגם עניתי: במרחב הפרטי, לעיני בעלה בלבד, מותר לה לאשה ואף רצוי שתופיע בבגדים סקסיים ופתייניים. במרחב הציבורי, בכל אופן, עדיין מעדיפה החברה המצרית שהאשה תכסה את עצמה, תראה (לפעמים רק דרך בד רשת) אבל בשום פנים שלא תיראה. וכמובן, דיכוי הוא דיכוי הוא דיכוי.

גם כשראיתי נערות מצריות עטויות ראש מבלות עם חבריהן הבנים אחרי הלימודים בסירה על הנילוס, כשהן רוקדות אתם ולעיניהם לצלילי המוזיקה שמופקת מהטייפ שהביאו אתן, לא חשבתי שיש בכך משהו מוזר שלא לגמרי מתיישב עם הדעה שלי בנוגע לחיג'אב. גם לא כשראיתי אותן במקומות העבודה השונים, בספריית האוניברסיטה, על מסך הטלוויזיה או במקומות הבילוי, לבושות ג'ינס וחולצה צמודים, מאופרות בכבדות, לרגליהן נעלי עקב גבוהות ולראשן חיג'אב. גם לא כשראיתי בחורות עטויות הולכות ברחוב בחברת הוריהן, כשאמהותיהן עצמן גלויות ראש ושיערן פזור.

רק כשעמדתי בתור לכניסה למועדון לילה ידוע בקהיר, ולפני עמדה בחורה עם חיג'אב, הרשיתי לראשונה לדיסוננס לחלחל אל תוך מחשבותי ולהטריד את תפישותי. "את לא יכולה להיכנס כך למועדון", אמר השומר בכניסה לבחורה העטויה. "זו ח'מארה" (מקום שמגישים בו אלכוהול), הוא הסביר לה, "ולא הגיוני שתיכנסי לכאן עם חיג'אב". הבחורה לא היססה לרגע. היא הסירה את הסיכה שתפס את כיסוי הראש שלה, שחררה את מטפחת הבד וקשרה אותה מאחורי העורף, כאילו היתה כיסוי ראש אופנתי או אפילו איזו בנדנה להסרת השיער מהפנים.

תצוגה בשבוע האופנה האיסלאמית בג'קארטה, אינדונזיה, ביוני 2013צילום: © Agung Rahmadiansyah/Demotix/C

העובדה שמבחינה הלכתית אסור היה לה כלל להימצא באותו מועדון לא נראה שקילקלה כלל את תוכניותיה לאותו ערב. היא נכנסה למועדון, ובפנים פגשה חברות נוספות. חלקן עם כיסוי ראש וחלקן לא. חלקן שותות אלכוהול וחלקן לא. והריקודים? איש אמנם לא הוריד חולצה כמו שנהוג בחלק מן המועדונים במחוזותינו, אבל גברים ונשים רקדו שם יחד עד השעות הקטנות של הלילה.

הצעקה האחרונה

בביקורים הבאים כבר יצא לי להכיר פה ושם נשים פמיניסטיות שבעצמן עטו חיג'אב לראשן. החיג'אב, כך מתברר, נהפך עבור נשים רבות לא רק לפריט לבוש שמעיד על נטייה דתית כזו או אחרת, אלא גם ובעיקר לכזה שמגדיר זהות. והזהות היא הרבה פעמים לעומתית: מקומית לעומת גלובלית, "מזרחית" לעומת "מערבית". לאמור: אתן, הנשים במערב, רוצות לחשוף את גופכן? אנחנו דווקא מבקשות לכסות! האופנה שלכן מוכתבת על ידי אמריקה? שלנו דווקא על ידי סעודיה! אבל יתרה מכך, החיג'אב גם נהפך בעבור נשים רבות לפריט לבוש המסמל דווקא את הפמיניזם האסלאמי. כלומר, הן הפכו את התכתיב הזה למקור להעצמה. "כשאתם חושבים על חיג'אב", אומרת העיתונאית נאדיה תקוליה, "אתם ודאי לא חושבים על משהו פוליטי, או על עצמאות, או על העצמה. בטח לא על פמיניזם. פמיניזם מתיישב טוב יותר עם חזיות שרופות ומצעדי שרמוטות (SlutWalk) מאשר עם כיסויי ראש".

תקוליה, שחיה בלונדון, רואה דווקא באשה בחברה המערבית כזו שהערך שלה מתרכז בעיקר ב"קסם המיני" שלה. "מפרסומות לבשמים ולבגדים ועד לבובות ילדים ולתוכניות גמר של X פקטור – לא צריך להרחיק לכת בחיפושים כדי לראות שהקישור בין אשה לסקס נמצא בכל מקום", היא כתבה בטור דעה שפירסמה לפני כשנתיים ב"גרדיאן" על אודות חיג'אב ופמיניזם. בעבורה, החיג'אב וכיסוי הגוף כולו היוו דווקא שחרור מכל אותם תכתיבי אופנה בלתי אפשריים שהופכים את האשה לפיון על לוח משחק היופי של החברה. בעבור נשים כמוה, אומרת תקוליה, הבחירה בחיג'אב היא דווקא בחירה פוליטית ואפילו עניין של אופנה.

אם כבר הזכרתי אופנה אז תכירו: "Hijab Fashion" הוא ירחון אופנה לנשים מוסלמיות אשר יוצא בלונדון ומופץ ברחבי העולם הערבי. כמו במגזיני נשים רבים בעולם, גם ב"חיג'אב פאשן", שנוסד בשנת 2004, יש מדורים שמוקדשים ליחסים שבינו לבינה, למשפחה, למוצרי קוסמטיקה וטיפוח ולמתכוני תבשילים, אבל גם לקריירה ולמאמרי דעה שמציגים לא פעם דעות פמיניסטיות שלא היו מביישות גם תנועות פמיניסטיות רדיקליות מהעולם המערבי. אבל מה שמעניין יותר הוא המגוון הרחב של סגנונות כיסויי ראש ולבוש המתאימים לנשים המוסלמיות שאפשר למצוא בירחון. כך למשל, המגזין מציג את הטרנד החדש של קפטנים שהגיע ממרוקו, את ליין העבאיות לנשים שיצא זה מכבר מנסיכויות המפרץ, או את הצעקה האחרונה של החיג'אב שהגיעה מסעודיה. וחיג'אבים, כך מתברר, יש בשפע. בשפע של צבעים, בשפע של סגנונות ולמגוון מטרות: אחד לערב, ואחד לבוקר, וזה של היומיום, וזה לאירועים, ויש את זה שנקשר ללא סיכה, ויש את זה שנסגר עם סיכה בצד, ואת זה שנסגר עם סיכה מתחת לסנטר, ומה לא.

אירוע נוסף שתורם רבות לתחום הוא שבוע אופנת החיג'אב שמתקיים אחת לשנה בלונדון. באירוע זה נפגשים בלוגרים ובלוגריות של אופנה, סטייליסטים ומעצבי "אופנה צנועה" מרחבי העולם, אשר מציגים את עבודותיהם החדשות, הן מתוך מטרה למכור את העיצובים שלהם לרשתות החנויות השונות, אבל לא פחות מכך גם כדי להפוך את פריט הלבוש הזה לאופנתי ולגיטימי, ולנסות לשנות את הדעה השלילית הרווחת בעולם המערבי, הרואה בו סמל לשיעבוד ולדיכוי נשים.

מעניין לציין כי גם במגזין "חיג'אב פאשן", גם בתצוגות האופנה של כיסויי הראש והלבוש המסורתי, וגם באתרים ובבלוגים השונים המוקדשים לנושא, לא תמיד מוצאים הקשר מידי לחוקי ההלכה המוסלמית ולמניעים דתיים (אם כי גם כאלה יש). אדרבא, רבים מן הבדים המשמשים לכיסויי ראש הם בצבעים נועזים, חלקם אף צעקניים, וחלק נכבד מן הבגדים המעוצבים שמתלווים לחיג'אב כוללים מכנסיים צמודים, חולצות צמודות, או שמלות שמבליטות דווקא את קווי המתאר של גוף האשה. שני אלה עומדים בסתירה מוחלטת להלכה המוסלמית, לפיה האשה נדרשת ללבוש בגדים שמסתירים את קווי הגוף שלה ובצבעים שאינם בולטים לעין מדי (רוב השמלות המסורתיות הן בצבעים שחור, חום, אפור וכיו"ב).

פער הדורות

אז מה זה בעצם אומר, כל הדבר הזה? שחיג'אב זה בעצם כיף ושכל הנשים המוסלמיות מבסוטיות עד השמים כי מעמדן כה מעולה? ממש לא. בוודאי לא הרוב. צעירות רבות במצרים מדברות על הלחץ החברתי שמביא אותן לכסות את ראשן, בעיקר בגלל המבטים של אנשים ונשים מסביב – במשפחה, בשכונה, בלימודים או בעבודה. יש כאלה שאף מתפתחות אצלן דלקות בעור הפנים בגלל שפשוף הבד. ישנם לא מעט גברים שמתנים את נישואיהם לאשה בכך שהיא תכסה את ראשה לאחר החתונה, וישנם הורים שדתיים שמגדלים כך את בנותיהם, מבלי שתינתן להן ההזדמנות כלל לחשוב אם הן רוצות בכך או לא.

אבל מצד שני, ממש כשם שיש סגנונות שונים של כיסויי ראש (כפי שניתן לראות במגזינים ובאתרי האינטרנט השונים), וממש כשם שיש דרכים שונות לקשור את החיג'אב, כך גם לכל חיג'אב יש סיפור משלו, ולכל אשה עטויה יש סיפור משלה. בסרטו של הבמאי המצרי יוסרי נצראללה "ספרי לי שחרזאד" (2009) אפשר למצוא למשל דמות של אשה עצמאית שבן זוגה מתנה את נישואיהם בכך שתעטה כיסוי ראש והיא מסרבת. כמו כן, אפשר למצוא שם דמות של מוכרת בחנות פרפומריה יוקרתית שמעידה על עצמה שהיא "חצויה לשניים": כשהיא עובדת היא גלוית ראש ורק כשהיא חוזרת לאזור המגורים שלה היא שוב עוטה על עצמה את החיג'אב. ומנגד, דמות שלישית של בחורה שמרנית, עטויה בחיג'אב, שגם שותה בירה (והרי האלכוהול אסור על פי האסלאם).

בסרט הדוקומנטרי "פטפוטי נשים", של הבמאית האלה גלאל (2006), מוצגים ארבעה דורות של נשים: הסבתא רבא, אשה חילונית שבצעירותה הקימה עסק לרסטורציה של רהיטים והיתה בעצמה מתקנת ומשפצת רהיטים ישנים, הסבתא שהיא חילונית שאוהבת מדי פעם לשתות אלכוהול וללכת למועדונים עם מוזיקה רועשת, שתי הבנות שעטויות בחיג'אב ונמנעות מללכת למקומות בילוי רועשים שמוכרים בהם אלכוהול, והנכדה, שבחרה גם היא "להתחג'ב", ואף בכיסוי ראש מסורתי יותר מזה של אמה. שתי האחיות בכל אופן, עטו על עצמן כיסוי ראש לא רק בניגוד לרצונה של אמן (הסבתא) אלא גם בניגוד מוחלט לרצון הבעלים שלהן. "אם הייתי רוצה להתחתן עם מישהי מותחגבה", התלונן אחד הבעלים בפני אשתו, "הייתי בוחר מישהי כזאת מראש". אבל היא התעקשה. ואמן, שעדיין לא מרוצה מבחירתן של בנותיה משלימה ואומרת: "אני חשבתי שזה ללא שיק. היום זה כבר נהיה שיק".

לכל חיג'אב יש סיפור משלוצילום: © Paul Hudson/fstop/Corbis

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ