שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
"הארץ" מארח // שאלות ותשובות
"הארץ" מארח // שאלות ותשובות

יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של "הארץ", התארח בצהריים (שלישי), במפגש ה-12 בסדרה בה אתם מוזמנים להפנות לעיתונאים ודמויות ציבוריות נוספות שאלות על כל מה שרציתם לדעת ולא העזתם או יכולתם לשאול. ורטר נשאל בין היתר על יחסו לנשים שנתפש כמזלזל, הביקורת הרבה על יאיר לפיד, האנשים שעשויים לאיים על ההגמוניה של נתניהו, יחסיו עם מקורות, הסתייגותו מהופעות בטלוויזיה, "דפי המסרים" של "הארץ" ועוד. כל השאלות והתשובות - כאן.

לכל הטורים של יוסי ורטר

נאור שואל: כמעט בכל טור שבועי שלך נקראת מבעד לשורות שנאה מובהקת ללפיד ובוז למפלגתו. האם אתה מודע לפער האדיר בין האהדה ללפיד, למפלגתו ולצעדיהם בקרב הציבור - לבין העמדה הקיצונית אותה אתה ועיתונך מייצגים? האם זה נכון שיש בלבך על לפיד ומפלגתו? והאם אתה יכול להגיד עם יד על הלב שהיית הוגן כלפיו בכתיבתך בשנה האחרונה? למרות כל האמור לעיל, אני אוהב מאוד את הטור שלך וסבור שהוא אחד הטורים הטובים בארץ. תודה רבה.

יוסי ורטר: נאור היקר שלום לך. אין בי שנאה ללפיד ולמפלגתו. שנאה זה בזבוז אנרגיה. עם זאת אני נמצא בתחום הזה מספיק זמן כדי לא להתפעל ממפלגות אווירה דוגמת יש עתיד שצצות ועולות אחת לכמה שנים, וקמלות ונעלמות קדנציה או שתיים אחרי. אגב, נדמה לי שהביקורת שלי כלפי הליכוד של היום היא נוקבת הרבה יותר מאשר זו שבאה לידי ביטוי בדברים שאני כותב על יש עתיד.

אני מודע לאהדת הציבור כלפי לפיד ויש עתיד – לא במקרה הם זכו ל-19 מנדטים בבחירות, והיום כמדומני, הם סביב ה-13-14 מנדטים בסקרים - אבל תפקידי בעיתון אינו לאהוד את מה שהציבור אוהד. יש לי עמדות משלי ודעות משלי וסולם ערכים משלי ואני שופט פוליטיקאים ומפלגות בכלים ובדרכים שונים מאלה שיש בידי הציבור.

לכל העיתונאים ואישי הציבור שהתארחו ב"הארץ"

אני מניח שלפיד יחשוב שלא הייתי הוגן כלפיו. עם זאת הביקורת שלי כולה מבוססת על עובדות. ייתכן שהפרשנות היא לעתים מעט קיצונית, אבל בזה מותר הפרשן על הכתב, אחרת יהיה משעמם. גם לפיד היה פעם בעל טור וכתב, בכישרון רב, את דעותיו האישיות על כל דבר שזז. אגב, הוא המשיך להגיש את אולפן שישי בערוץ 2, עמדה תקשורתית רבת עוצמה, גם כשהוא עמל על הקמת מפלגתו. במשך כשנתיים הוא היה גם פוליטיקאי בארון וגם מגיש בחלון. זו הייתה התנהלות פסולה, לא אתית, לא הגונה, שהקשר בינה לבין יושרה אישית הוא כמו בין הדרך הדיקטטורית שבה לפיד מנהל את מפלגתו, ל"פוליטיקה חדשה". יש לי בעיה עם אנשים שמטיפים מוסר לכולם, משימים עצמם לקדושים וטהורים, ובעצמם טובלים ושרץ בידם.

איור: עמוס בידרמן

יש והיו בכנסת עיתונאים נוספים שנהגו אחרת: שלי יחימוביץ קיבלה הצעה מעמיר פרץ בנובמבר 2005 חשבה עליה כמה ימים ועזבה את חדשות ערוץ 2. בין לבין היא המשיכה לעבוד ולערוך ראיונות פוליטיים ועל כך היא ספגה בדיעבד ביקורת רבה, בצדק. אבל תקופת החפיפה שלה נמשכה חמישה-שישה ימים, לא שנתיים. עופר שלח עזב את תוכנית המקור בערוץ 10, שנה וחצי לפני הבחירות, והוא ידע למה. דניאל בן סימון פרש מעבודתו בעיתון הארץ שנה וחצי לפני בחירות 2006, חי על חסכונות וחרש את הארץ. לפיד עזב את כס המגיש בינואר 2012, כשנדמה היה שאו-טו-טו הולכים לבחירות, וגם הוא עשה זאת בלחצו של מנכ"ל חדשות ערוץ 2, אבי וייס. לסיכום – לפיד ישרוד את הביקורת שלי, כפי שאני אשרוד אותו ואת מפלגתו. תודה לך, אני אסיר תודה על המחמאה. 

גלעד ולאה שואלים: האם אתה מזהה מישהו שיכול להוות משקל נגד במערכת הפוליטית. האם הרצוג או דמות אחרת בעבודה הוא מספיק "בחיר" כדי לאיים עליו? ומה דעתך על אופציית יובל דיסקין/כחלון?

יוסי ורטר: גלעד ולאה היקרים שלום רב. כרגע איני מזהה דמות פוליטית או מחוץ לפוליטיקה שמסוגלת להציב איום פוליטי ממשי על נתניהו כמועמד לראש ממשלה. קוראים לזה: משבר מנהיגות. זוהי ללא ספק תופעה יוצאת דופן. תמיד היו לנו קוראי תיגר, מועמדים רציניים ובעלי משקל שאיימו על מנהיגים מכהנים: לביבי היה את אריאל שרון ומנגד, את אהוד ברק. וההיפך. לבגין היה את פרס ולהיפך. לשמיר היה רבין וההיפך, וכו.. בשנים האחרונות, זה לא קיים.

הרצוג הוא אדם מאוד מנוסה, שר ותיק שכיהן בתפקידים רבים וישב שנים רבות בקבינט המדיני ביטחוני וצבר שם ניסיון. הוא גם בעל רגישות חברתית. יש לו תכונות וכישורי בסיס טובים להיות ראש ממשלה, אבל המותג שהוא עומד בראשו, מפלגת העבודה, סובל בעשורים האחרונים מירידה מתמדת ושיטתית בכוחו וקשה כרגע לראות מצב שבו הרצוג בראשות העבודה משיג את כמות המנדטים הדרושה כדי להקים קואליציה יציבה.

משה כחלון בהחלט יכול להיות ה-סיפור של מערכת הבחירות הבאה. על עברו והרקורד שלו אין צורך להרחיב את הדיבור. הוא "מדבר" לאנשים רבים, למגזרים רבים באוכלוסייה, לשכבות חלשות וגם של מעמד הביניים. הוא עדיין לא בליגה של ראשי ממשלה. עם זאת, מפלגה בראשותו יכולה להשיג מספר דו ספרתי של מנדטים בבחירות הבאות, ולהוות שובר שוויון בין הגושים. כל זה נכון לעכשיו, כמובן. במובן מסוים, ובנסיבות מסוימות, כחלון יכול למצוא עצמו בתפקיד ממליכו של ראש הממשלה הבא. אבל עוד חזון למועד.

רון שואל: מקריאה בטורך השבועי עולה שאתה לא מעריך ואף מתעב את נפתלי בנט ומפלגתו אף יותר מהליכוד מדוע

יוסי ורטר: רון היקר שלום רב. איני מתעב אותו כלל. אני אפילו מחבב אותו. אבל מהלכים מסוימים שלו הצדיקו, לדעתי, ביקורת נוקבת. אגב, אני חייב לציין לזכותו, שהוא מאותם פוליטיקאים שיודעים בהחלט לקבל ביקורת, להפנים אותה, לספוג אותה וגם אם הוא אינו מסכים אתה, הוא אינו מידרדר לאקטים ילדותיים של חרמות וברוגזים. הוא מבין שככה זה בחיים הפוליטיים. (אגב, בסוף השבוע האחרון דווקא שיבחתי את בנט על התנהלות אחראית ושקטה בימים שקדמו לפיצוץ המשא ומתן).

מאיר שואל: האם לדעתך קואליציה חלופית של יש עתיד - העבודה - התנועה - קדימה - חרדים - סה"כ 66 ח"כים -היא אפשרית ? האם החרדים יסכימו להמליך את לפיד לראש ממשלה, או שבוז'י יהיה ראש הממשלה בחלופה כזאת? ואולי בכלל אפשרות כזאת הזויה ומנותקת מהמציאות?

יוסי ורטר: קודם כול סך כל חברי הכנסת מהסיעות שציינת הוא 60. אני מניח ששכחת לציין את מרצ, שמשלימה ל-66 ח"כים. קואליציה כזו אפשרית על הנייר, ובחלומותיו הרטובים של יצחק הרצוג. היא נטולת היתכנות פוליטית, משום שלפיד לא יישב עם החרדים, ומשום שהוא לא יסכים להמליך את הרצוג לראש ממשלה. לפיד ראש ממשלה?? אתה באמת חושב שהוא מסוגל לכך? אפילו הוא כבר אינו אומר זאת.

אכן יש באחרונה רחש מסוים סביב אופציה זו שמקורו בקריאותיו החוזרות ונשנות של הרצוג ללפיד וללבני לנטוש את הקואליציה ולחבור אליו. אני יודע שנתניהו ער, וערני, ודרוך, ובמידת מה אפילו מודאג מהתממשותו של תסריט שבו מוקמת לו קואליציה חלופית בכנסת הנוכחית, אך לדעתי, הוא דואג לשווא.

דב שואל: אשמח אם תסביר את טענתך שאולמרט היה "ראש ממשלה טוב". או במלים אחרות: איך אדם שהשחית את המערכת הפוליטית יכול להיות ראש ממשלה טוב? האם השחתת המדינה היא לא הפקטור החשוב ביותר?

יוסי ורטר: דב היקר שלום. אין חולק באשר לשחיתות של אולמרט. גם אני לא המעטתי במשקלה השלילי בטור שכתבתי לאחר הכרעת הדין ואין צורך לציין שאיני רואה בו אדם שיוכל למלא בעתיד תפקיד בחיים הציבוריים. עם זאת איני סבור ש"הוא השחית את המערכת הפוליטית", ואני מציע להירגע מעט עם התיאורים הקטסטרופליים. רוב גורף של הפוליטיקאים הם ישרים והגונים (או פחדנים מכדי לשלוח ידם במעל). 

המשפט "ראש ממשלה טוב", התייחס, כפי שפירטתי במאמר, להתנהלותו המדינית (מו"מ אמיתי, נועז, רציני ועמוק עם אבו מאזן בניסיון להגיע להסדר), ליחסים יוצאי הדופן שרקם עם מנהיגים זרים, להחלטות ביטחוניות שקיבל, עליהן אפשר לקרוא בספריהם של ג'ורג' בוש וקונדוליזה רייס, לאופן ניהולו את הקואליציה הקשה, ליחסים האישיים וליחסי האמון הנדירים שהיו לו עם ראשי מערכת הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, וראש המוסד, ועוד ועוד. עד היום כמעט כל השרים ששרתו בממשלתו, טוענים שהוא היה ראש הממשלה הטוב ביותר תחתיו שירתו. הם מכוונים ליחסו אליהם, לישיבות עבודה יעילות, לקבלת החלטות, לניהול ולניווט המערכת. מלחמת לבנון השנייה אליה יצא אולמרט בתחילת כהונתו אכן הייתה נמהרת והיה עליה להסתיים אחרי 48 – 72 שעות. דווקא היא ביגרה והרגיעה אותו מעט, במורד דרכו.

אצלנו, כשמישהו נופל, הנטייה הטבעית, העדרית, היא להתנפל עליו ולקרוע נתחים מבשרו בעודו חי תוך הפרחת סיסמאות אפוקליפטיות לחלל האוויר. סברתי, ואני עדיין סבור, שכשראש ממשלה לשעבר מגיע לנקודת שפל כזו, ומורשע בשוחד, אפשר לציין גם פן חיובי ברקורד שלו.

מיכל שואלת: מה דעתך על הביקורת שהופנתה כלפי הכתבה שלך כשהתפרסמו
תוצאות הבחירות? כשכתבת שמרב מיכאלי וסתיו שפיר הן "הילדות הרעות" של הכנסת? 
מושיקו שואל בנושא: האם לא חטאת בהתנשאות שוביניסטית ביחסך לסתיו שפיר ומירב מיכאלי? ומה דעתך על תפקודן עד כה בכנסת? 

יוסי ורטר: מיכל יקרה שלום גם לך. אכן, המדינה סערה לנוכח הביטוי הזה. במחשבה לאחור, הוא היה בלתי מוצלח ומן הסתם פגע ברגשות של פמיניסטים ופמיניסטיות. אבל האמיני לא שלא היתה לי שום כוונה לפגוע לא במרב ולא בסתיו ובוודאי לא בנשים ככלל.

יחד עם זאת אני מתרשם שיש שם בחוץ, בעובי היער, איזו משטרת מחשבות צקצקנית וצייקנית, חמורת סבר ונטולת חוש הומור (שמורכב גם מגברים וגם מנשים) שמתנפלת בחמת זעם על כל סימן קל שבקלים לאיזושהי אי תקינות פוליטית לכאורה שביצע מאן דהוא ודורשת לערוף את ראשו לאלתר. הנה דוגמה משעשעת: לפני כמה שבועות, לקראת תום עבודתה של ועדת אילת שקד (לנושא חוק הגיוס) שוחחתי עמה, כמתבקש, לצורך כתיבת הטור. בין היתר כתבתי שהיא כבר רוצה לסיים את העבודה הקשה והתובענית כדי שתוכל לחזור הביתה בשעות סבירות "ולראות את ילדיה הקטנים". כתבתי זאת מאחר והיא זו שאמרה לי בשיחתנו: "בשבועות האחרונים אני בקושי רואה את הילדים", או משהו בסגנון. ללא מחשבה יתרה, שילבתי את האמירה שלה, כאבחנה אוהדת שלי. כמובן שהרשת החברתית (שאיני ממנה בשום צורה, דרך או אופן) געשה. ידידה שלי שלחה לי צילום של שני פוסטים. באחד הואשמתי במיזוגניות (שנאת נשים) ובשנייה, המתונה יותר, רק בשוביניזם. האם אפשר להיות יותר מגוחך מזה? יותר פתטי מזה? הרי אם הייתי מדבר עם ח"כ גבר, והוא היה אומר לי שהוא כבר מת לחזור הביתה ולראות את ילדיו הקטנים כשהם ערים, מן הסתם הייתי כותב אותו דבר. 

מושיקו היקר שלום לך. שתיהן חברות כנסת מעולות!! לגבי היתר, אנא ראה תשובות קודמות.

גולש שואל: האם לדעתך/לידיעתך יובל דיסקין עתיד להיכנס למערכת הפוליטית בבחירות הבאות. אם לא,למה? אם כן, על איזה בסיס מפלגתי ואיך אתה מעריך את הסיכויים שלו

יוסי ורטר: יובל דיסקין בהחלט עושה קולות, או נותן להבין שהוא בדרכו למערכת הפוליטית בבחירות הבאות. עמדותיו ברורות, נוקבות, לעתים הוא מבטא אותן בצורה ישירה מאוד, וממקמות אותו בלב מה שקרוי "מחנה השמאל" בישראל. לכאורה, האפשרויות שלו אינן רבות מדי: מפלגת העבודה, או מרצ, או מפלגה חדשה, אולי בראשות משה כחלון (שאינו איש שמאל, אבל בהחלט התמתן מבחינה מדינית בשנה שנתיים האחרונות). איני מכיר אותו אישית. אומרים עליו שהיה ראש שב"כ מצוין, מה שלא מבטיח בהכרח קריירה פוליטית מוצלחת. ראינו את קודמיו עמי אילון, וראינו את אבי דיכטר, וראינו עוד גנרלים ואנשי ביטחון מצטיינים ורבי תהילה (אמנון ליפקין שחק, דני יתום) שלא הותירו חותם מי יודע כמה על חיינו הציבוריים. אני לא מתעלף מהתרגשות לנוכח האפשרות שדיסקין יהפוך גם הוא לפוליטיקאי יום אחד. מה שהולך בשרות הביטחון הכללי, לא בהכרח עובד בחיים הפוליטיים.

מנויה ותיקה שואלת: האם בישיבות מערכת מחליטים על אג'נדה ומעבירים דף מסרים פחות או יותר. לכתבים המובילים. לעיתים נוצר רושם כזה ולא בכדי.

יוסי ורטר: מנויה ותיקה ויקרה, שלום לך. לא ידוע לי על קיומו של דף מסרים שמופץ לכתבים בתום ישיבות המערכת. אולי תתקשי להאמין, אבל ב-18 השנים של עבודתי ב"הארץ", מעולם לא התבקשתי, נרמזתי, או נקרצתי, לכתוב משהו שאינו על דעתי הבלבדית והעצמאית. המאמר היחיד שמבטא את "עמדת המערכת" הוא מאמר המערכת, שהוא בסך הכול, כפי שאמר פעם בן גוריון או בגין, "מאמר לא חתום".

רונית שואלת: מקריאה שבועית בטוריך מסתמנות ההשערות הבאות: 1. אתה מתעב פוליטיקאיות, ואת ציפי לבני בפרט. יחסך לזהבה גלאון מעורב, אבל הטוב ביותר שניתן לצפות ממך הוא התעלמות. 2. אתה מתעב את העידן הנוכחי שבו נשים מתלוננות על גברים, וכדי להדגיש זאת אתה נוהג פעמים רבות להשתמש במילה "אונס" בהקשר פוליטי (גבר אל גבר) ו"הטרדה" או "תלונה" בהקשר אינטימי (גבר אל אשה). 3. אתה מעריץ את גדעון סער. האם תוכל לאשר/להפריך את ההשערות האלה

יוסי ורטר: רונית היקרה שלום לך.

1. איני מתעב פוליטיקאיות. יחסי העבודה שלי עם ציפי לבני מצוינים. כך גם עם זהבה גלאון ואיילת שקד ושלי יחימוביץ וסתיו שפיר. אני גם לא "מתעלם" מהן. יש מעט נשים בפוליטיקה לכן באופן יחסי אני כותב פחות על נשים מאשר על גברים.

2. לא מיני ולא מקצתי. אין לי מושג למה את מתכוונת. אני מקווה שהאבחנות המוזרות הללו אינן נובעות מכך שאת מתעבת אותי.

3. איני מעריץ אף פוליטיקאי.

ע שואל: השאלה שלי היא איך אתה מגיע למידע הכל כך פנימי הזה שעליו אתה כותב בטורים שלך ועד כמה מהמידע הזה הוא מהימן, וכמה הוא שמועות? כמו כן מה אתה עונה למי שטוענים שזה לא יותר מרכילות פוליטית? האם יש כאן משמעות אמיתית לכיוון הכללי של הדברים מעבר לפיקנטריה הפוליטית?

יוסי ורטר: ע' היקר/ה שלום. השגת המידע הפנימי כרוכה בהרבה מאוד עבודה, פגישות, שיחות טלפון ומן הסתם גם ותק וניסיון ויחסי אמון בין מה שמכונה בלשון המקצועית "עיתונאי-מקור". אני מבטיחך שהמידע הוא מהימן, ואם לעתים (נדירות, אני מקווה) אני טועה, בלחץ הזמן או הנסיבות, אני תמיד אתקן בטור שאחרי.

ברל רפטור שואל: יוסי, אתה עוסק בפוליטיקה הישראלית שני עשורים לפחות. לא נמאס לך? האם אין לך רצון להחליף תחום ולו כדי לבוא במגע עם אנשים פחות עלובים ונקלים מאלה שהפוליטיקה הישראלית גדושה בהם? ושאלה נוספת: רבים מהעוסקים בפוליטיקה בארה"ב הם אנשים משכילים, שלמדו במיטב האוניברסיטאות. האם תוכל לערוך השוואה בין הפוליטיקאי האמריקאי והפוליטקאי הישראלי?

יוסי ורטר: ברל רפטור שלום, טוב לשמוע ממך אחרי כל השנים הללו

1. אני אכן מסקר את הפוליטיקה כמעט שני עשורים, אבוי. עדיין לא נמאס לי ממנה כי היא מרתקת וסוערת ויצרית ואפלה ומגוחכת ופתטית ובלתי צפויה ומאוד צפויה בעת ובעונה אחת. יש לא מעט פוליטיקאים שנמאס לי מהם והייתי שמח אם לא הייתי צריך להחליף איתם עוד מילה אחת בחיי (ייתכן שזה הדדי). ועם כל הקשיים לא הייתי מחליף את הכתיבה הפוליטית בשום תחום אחר. כשיימאס לי מהנוכחי, אני מניח שאפרוש מעיתונות.

2. איני מכיר מקרוב את הפוליטיקה האמריקאית. נכון שבארה"ב לא ניתן למצוא חבר קונגרס או סנאט שאינו בוגר אוניברסיטה, יוקרתית במידה זו אחרת, אבל נדמה לי שאתה מחמיר מעט עם נבחרינו. רבים מהם בעלי תארים אקדמאיים. אחרים, ששירתו במערכות הביטחון, באים לכנסת עם דרגת האלוף או התת אלוף במיל' שזה סוג של תואר אלטרנטיבי.

קורא שואל: האם אתה יכול/מוכן לתת דוגמאות של מעשים של פוליטיקאים, שהתעלו מעל לשיקולים פוליטיים/תועלת עצמית, למען מטרה גדולה יותר? פוליטיקאי שבאמת שילם מחיר למען משהו יקר לו, ושזכה להערכתך? קשה לדעת היום איפה הציניות הפוליטית נגמרת

יוסי ורטר: שלום רב לקורא השואל. אתן שתי דוגמאות ברשותך:

1. יוסי שריד. בשנת 1984 הוא פרש מהמערך, מפלגת העבודה דאז, ועבר לרצ הקטנה בראשות שולמית אלוני, בגלל התנגדותו לכניסת המערך בראשות שמעון פרס לממשלת שמיר. שריד נחשב אז, לפני 30 שנה, כמי שנועד לגדולות ודובר בו כיו"ר עתידי של מפלגת העבודה, מה שאמר בהכרח גם ראש ממשלה. הוא העדיף לוותר בהכרה מלאה ובדעה צלולה על עתיד פוליטי מזהיר ולנטוע את ביתו במפלגת שמאל אופוזיציונית, כי לא רצה לוותר על ערכיו. שלוש שנים לפני כן, הוא היה חבר הכנסת היחיד שהתנגד למלחמת לבנון הראשונה מיומה הראשון, והוא שילם על כך מחיר יקר בדעת הקהל.

2. בני בגין. בממשלה הקודמת, בהיותו חבר ליכוד. הוא הניף את נס שלטון החוק בשטחים, ביודעו כי חברי הליכוד יתנקמו בו על כך. בכל צומת שבה נדרשה הכרעה בין האידאולוגיה הימנית בה הוא דוגל משחר נעוריו, לעליונות שלטון החוק - בחירתו היתה אוטומטית. בשל כך הוא זכה בפיהם של רבים מחברי מפלגתו לכינוי הגנאי "שמאלן", ובפריימריז של בחירות 2013, הוא הוקע, כצפוי, מהרשימה וסיים את הקריירה הפוליטית שלו

גולש שואל: מה דעתך על סלבס, פוליטיקאים ועיתונאים שמשתמשים בסמים "קלים"? ועל חוקים נגד שימוש בסמים

יוסי ורטר: שלום רב לגולש. דעתי היא שזה בסדר גמור. אני פחות מבין אדם כמו יאיר לפיד שמתעקש להכחיש דבר שידוע שהוא נכון, אבל זה עניינו. באשר לחוקים נגד שימוש בסמים: איני בקיא בספר החוקים. נדמה לי שכיום לא נהוג להגיש כתבי אישום נגד משתמשים בסמים קלים וטוב שכך.

קארי מאד שואל: זה קרוב לעשור שאיני מפספס אף טור פוליטי שלך. הכתיבה השנונה, הניתוחים המבריקים והסקופים שנחשפים באגביות, הם עונג שבועי שאיני מוותר עליו. ומכאן לכמה שאלות: א. מדוע ההסתתרות הזו? נדמה שכמעט אין תמונות ממך מכל רחבי האינטרנט - בשונה מעמיתיך בכל העיתונים שהפכו כוכבים מחמת עצמם, ורבים מהם גם אוחזים במיקרופון ומגישים תוכניות בטלויזיה.

ב. את הדעה האישית שלך על נתניהו כמו שאר חבריו במחנה הימין, לא צריך לנחש והיא מובעת די בבירור. ועם זאת יש הפרדה מאוד ברורה ועקבית בין דעותיך האישיות לפרשנותך הפוליטית המדויקת (והאמיצה לעיתים תכופות). מדוע לדעתך עקרון פשוט זה שאמור להנחות כל עיתונאי מתחיל, נזנח כמעט לחלוטין בידי רוב הפרשנים הפוליטיים שכל מגמתם בשנים האחרונות היא הובלת אג'נדה

יוסי ורטר: קארי היקר שלום וברכה והרבה תודה.

1. דאגתך נוגעת לליבי. איני מסתתר מאיש. פשוט, אין לי שום עניין "להופיע בטלוויזיה" כמו רבים מעמיתיי. בוא נאמר שהם שליחים שלי. כל מה שיש לי לומר, אני כותב בעיתון, ובכך דייני. המדיום הטלוויזיוני שנוא עליי באופן אישי, כמו גם החשיפה האישית ומה שנחשב בעיניי רבים מחבריי למשאת נפש, הוא לדידי, עונש וסבל.

2. אני מקווה שאני מצדיק את דעתך הטובה עליי. תרשה לי לא להביע דעה על הקולגות.

יובל שואל: אני נהנה מאוד לקרוא את הטורים שלך, אבל פעמים רבות מתאכזב לקרוא בהן התייחסויות בעלות גוון מיזוגני. לדוגמא כאשר התייחסת למראה החיצוני של ח"כ שפיר, או כאשר התייחסת בלעג לאג'נדה הפמיניסטית של ח"כ מיכאלי. אולי שווה לקרוא את הטור, לפני פרסומו, ולשים לב שאין שם הערות כאלו?

יוסי ורטר: יובל היקר שלום לך. אקח לתשומת ליבי את עצתך, ואתחיל לקרוא את הטור לפני פרסומו. אבל ברצינות, אין בי שום מיזוגניות. יש בי בהחלט עוקצנות בריאה וסרקזם שלא ניתן, לדעתי, לסקר את המערכת הפוליטית בלעדיהם. באשר לסתיו שפיר: נדמה לי שאתה מתייחס למאמר שלי שפורסם בעקבות הפריימריז בעבודה, ערב בחירות 2013, שבו השתמשתי במילה "ג'ינג'ית" ביחס לח"כ שפיר. לא היתה בהתייחסות הזו שום אלמנט שלילי. להיפך - מאחר והיא זו שהבליטה את ה"ג'ינג'ייות" שלה בקמפיין הבחירות שלה, נראה היה לי טבעי שהמוטיב האדמוני יופיע גם כהערת אגב, בכתבתי עלייה, לאור התברגותה במקום מכובד ברשימת העבודה. מדוע זו מיזוגניות לדעתך?

דן שואל: האם יש לך חברים פוליטיקאים, למי הצבעת והאם אתה מתחרט על כך?

יוסי ורטר: דן היקר שלום רב לך. אין לי אף חבר פוליטיקאי. איני מבלה עם פוליטיקאים בבתי עינוגים. איני מגיע לשמחותיהם ואיני מזמין אותם לשלי. כמובן שבמרוצת השנים יש פוליטיקאים שעימם, בדרך הטבע, נוצרים קשרים הדוקים וטובים יותר, קשרי אמון הדדי, קשרי עיתונאי-מקור ואפילו חיבה קלה וכו. אבל חברות במובן המקובל - לא ולא. איני מתחרט על הצבעתי בבחירות האחרונות.

יניב שואל: אני מניח שנחשפת לסרטונים של אלדד יניב וטענותיו. האם לדעתך וידיעתך מדובר בטענות מופרכות או שלציבור כדאי להתייחס למה שהוא אומר ברצינות

יוסי ורטר: יניב היקר שלום רב. אכן צפיתי בסרטונים וקראתי ואני ממשיך לקרוא את טוריו של אלדד יניב. אני חייב לומר שמרבית המידע שם חדש לי, מעניין אותי, מרתק אותי, ולעתים שומט את לסתי בתדהמה. יניב מספר ומגלה דברים מתוך החדרים הכי אינטימיים, סגורים, נעולים ודיסקרטיים שיש. אין לי מושג מהי מידת האמינות של גילויי יניב. באמת שאין לי מושג, אבל ללי ספק, זה חומר הקריאה המעניין ביותר בסוף השבוע, ואני כולל בכך גם את טוריי.

נילי שואלת האם אתה אובססיבי ליאיר לפיד?

יוסי ורטר: נילי היקרה שלום שלום. אני אובססיבי רק לשוקולד מריר.

גולש שואל: האם גם אתה - כמו כמה מעמיתיך - סמוך על שולחנותיהם של רבנים כדוגמת פינטו ומה דעתך באופן כללי על התופעה?

יוסי ורטר: שלום רב לגולש השואל. תופעת העיתונאים הסמוכים על שולחנו של הרב פינטו, שגם מדבררים אותו ומיח"צנים אותו, היא בעיניי מגונה, דוחה, פסולה ומעלה שאלות אתיות מעיקות לגבי מניעיהם של אותם עיתונאים. איני נוהג להסתופף בחברת רבנים. לא פינטו, לא הרנטגן, לא האמ.אר.איי, ולא החלבן. כל מה שמתרחש בחצרות הללו דוחה ומרתיע אותי. אני חייב להודות כאן שגם אני, בעוונותיי, פגשתי את הרב פינטו פעם אחת ויחידה. לפני כשנתיים-שלוש, פנה אליי אחד מאנשיו וביקשני לבוא לפגוש את הרב. שאלתי מדוע. "הרב מאוד מעוניין לפגוש אותך", השיב המקורב. "באמת"? תהיתי, "הוא קורא אותי? כבוד!" "לא", אמר המקורב, "אבל הוא שמע עליך והוא רוצה לפגוש אותך. הוא מקור מצוין. מכיר את כל הפוליטיקאים ויש לו המון סיפורים, סקופים, כותרות ראשיות".

"נו", אמרתי, "אם כך אשמח לבוא". הגעתי בשעת לילה מאוחרת לטירה באשדוד. המתנתי שעתיים עד שנקראתי לשולחנו של הרב. הפגישה ארכה כחצי שעה, ומפאת כבודו של הרב לא אספר ואפרט את תוכנה. אומר רק זאת: זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה. התבקשתי עוד פעמים רבות לאחר מכן לבוא לפגישה ובכל פעם סירבתי בנימוקים ותואנות שונים ומשונים. מרגע שהבנתי עם מי יש לי עסק, הדרתי רגליי מהמקום וגם ייסרתי עצמי על שנעניתי בפעם הראשונה. טועים.

התוהה שואל: מה זמן אתה עובד בהארץ? האם אתה מרוצה? האם אתה רואה עצמך עובד בעיתון אחר?

יוסי ורטר: שלום רב תוהה יקר. אני עובד בהארץ 18 שנה. אני מרוצה (אבל אל תגלה למו"ל). כבר לא נותרו כל כך הרבה עיתונים למרבה הצער. יש עיתון אחד שאני בוודאות לעולם לא אעבוד בו, גם אם יישאר האחרון עלי אדמות: "ישראל היום". בשביל כתב פוליטי שמבקש לעשות עבודתו נאמנה ולסקר את המערכת הפוליטית ביושר ובהגינות, לעבוד בארגון מסוגו של "ישראל היום", זה דבר לא לגיטימי. כמעט פשע נגד העיתונות. אני לא מעלה בדעתי שאהיה שותף להטיה הבוטה, חסרת הבושה, המביכה לעתים קרובות, לטובת בנימין ושרה נתניהו. אם כבר, אעדיף לעבוד בלשכת ראש הממשלה, לנסח את דף המסרים היומי ולהעבירו לחינמון הלה, מאשר לעבוד בחינמון ולקבל לידי את הדף. (זו בדיחה כן? אני לא שוקל לעבוד בלשכת רה"מ).

בתיה שואלת: בשנים האחרונות נחשפנו לפרשיות מביכות רבות שנוגעות לפוליטיקאים. בחלק מהמקרים נטען כי שמועות וחצאי ידיעות הסתובבו במערכת זמן רב (במיוחד בנושא קצב ואולמרט). איך אתה מתייחס לשמועות כאלה כשאתה נתקל בהן? האם יש דברים שאתה יודע/חושד בהם שלא פרסמת והאם מועמד מסוים לנשיאות שהוא לא סילבן נמצא לדעתך בסיכון בעקבות התמודדותו

יוסי ורטר: בתיה היקרה שלום רב. שמועות הן חלק בלתי נפרד מהחיים הפוליטיים. הן מקיפות אותנו וסובבות אותנו (העיתונאים) וטורדות את מנוחתנו. ברוב המקרים הן אינן נכונות, בחלק קטן הן מתגלות כאמת. לגבי קצב ואולמרט - לא ידעתי בזמן אמת על הדברים שהתגלו אחר כך. כשאני שומע משהו מהסוג המושחת, הפלילי, או הנגוע בפלילי, אני משגר את החומר למערכת, שמעבירה אותו למחלקת התחקירים שלנו. 

הגולש X שואל: אתה מאד משעשע ומבריק בכתיבתך. מי משפיע עליה ומה אתה קורא בשעות הפנאי שמצחיק או משעשע אותך?

יוסי ורטר: שלום למיסטר איקס. מודה לך על המחמאה. אני קורא מה שכולם קוראים. סיפורת ועיון. יש לי כמה חברים טובים, מבריקים ושנונים, שמשוחחים איתי בין היתר על פוליטיקה ומאוד מפרים ומזינים אותי. לא פעם אני מפיק מעצמי, לטור, הברקות או חוכמות או תובנות שנולדו בשיחות הללו.

אורי שואל: כקורא קבוע של טוריך, זכורני, שמספר פעמים הצבעת על-כך שבנימין נתניהו עשוי לעשות מפץ פוליטי, כדוגמת מפלגת 'קדימה', היינו להקים מפלגת מרכז חדשה, הכוללת מפלגות נוספות בצרוף חלק ממפלגת 'הליכוד', בפועל, נאדה. האם היה בסיס כל-שהוא להערכות שאכן עלול להתרחש איזו רנסנס פוליטי, או היה שמא הדבר הינו פרי פרשנותך האישית, שלא התגשמה. ברשותך הרחיב את השאלה, כמה מהדברים שאתה, ופרשנים נוספים, מתבססים על מקורות מידע מהימנים, וכמה על פרי פרשנותכם האישית. תודה על הטורים הנפלאים מכל

יוסי ורטר: אורי היקר שלום רב. אכן, תסריט המפץ עלה כמה פעמים בטורים שלי, לא כעניין וודאי, אלא כאופציה שרחשה במערכת הפוליטית, בעיקר בליכוד וגם סביב נתניהו. התרחישים הללו הם לחם חוק של כל פוליטיקאי, ומכאן גולשים גם לעיתונות. אני חייב לציין שבכל פעם שנדרשתי לאפשרות כזו, ציינתי והבהרתי שהבסיס לכל פרישה, פילוג או מפץ, חייב להיות קודם כל התקדמות רבה בתהליך המדיני, והתקרבות ניכרת להסדר עם הפלסטינים. כל עוד התנאי הראשון לא הבשיל, ברור שאין סיבה ומניע וטעם למפץ. וכאן אנו עומדים גם היום.

איילת שואלת: מה דעתך על תפקודו של בנט. אני לא מדבר על עמדותיו אלא על מעשיו כשר הכלכלה

יוסי ורטר: איילת יקרה שלום לך. צר לי, אני בור מוחלט בכל הנוגע לתפקודו של נפתלי בנט כשר הכלכלה. זה לא תחום שאני מתמצא בו או עוסק בו. העניין שאני מגלה בבנט הוא פוליטי בלבד. מציע שתמתיני בסבלנות לשאלות ותשובות עם אחד מעמיתיי בדה מרקר.

ישי שואל: איך אתה יכול לשמור על קשר עם מקורות ובמקביל לבקר אותם בחריפות. או שמא אתה לא מבקר את המקורות שלך?

יוסי ורטר: שלום לך ישי יקירי. סוגיה לא קלה אתה מעלה. בעיקרון, אני מודה שקשה יותר לבקר בחריפות מקור שלך. נוח יותר לבקר את מי שאינו מקור שלך. מצד שני, לדעתי אין מנוס, ואז לא נותר לך, כעיתונאי, לקוות שהמבוקר יבין שלא היתה ברירה.

נעם שואל: אני נהנה מאוד לקרוא אותך ובעיקר מצטער שאתה לא כותב לעיתים תכופות יותר. בניגוד להרבה פרשנים אחרים בעיתונות הכתובה, לעולם לא ראיתי אותך מופיע בתוכניות טלוויזיה כגון "פגוש את העיתונות" ודומותיה. 

יוסי ורטר: נועם היקר שלום רב. תודה על הפרגון. אכן, לא ראית אותי בפגוש את העיתונות ובתכניות דומות - וגם לא תראה לעולם. המדיום הטלוויזיוני לא עושה לי את זה, בלשון המעטה. 

הציגו את שאלתכם/ן ליוסי ורטר
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ