עונה רביעית ל"רמזור": תקועים בצומת מילר

"רמזור" צברה קילומטראז' שמעט מדי קומדיות מקומיות זכו לו והשתכללה בהדרגה. אבל עדיין יש בה הרבה בדיחות סטריאוטיפיות ומיזוגניות, והיא אינה יורדת לעומקם של הקונפליקטים הגבריים בני ימינו

ניב הדס
ניב הדס

המשבר שחווה הגבריות המודרנית מפרנס היטב את הטלוויזיה האמריקאית בעשור האחרון. ככל שנסדק ומתערער מעמדו כמין הדומיננטי על פני הבריאה כולה, כך אוהב הזכר הלבן לנבור בתלאותיו ולחפור בקרדומו שלו. וכשבאמנות עסקינן, התבוננות פנימית היא לא בהכרח תכונה שלילית. טוני סופרנו, דון דרייפר, מייקל בלות, פיל דאנפי, קני פאוארס, ראסט קול, לואי, ג'ק דונגי, וולטר וייט, פיטר גריפין, ביל הנריקסון, דניס ריינולדס, לארי דייוויד וג'ורג' כריסטופר הם דוגמאות מתוסרטות היטב של משברים גבריים מפוארים שנפרשו על המסך ותיארו – בשלל אמצעים, ז'אנרים, עלילות וטיפוסים – את קריסתה של הפטריאכליות כפי שהכרנו אותה. זכויות נשים, שחרור מיני, מהגרים ובני מיעוטים, התפתחות טכנולוגית מואצת, תקינות פוליטית, התפוררות מוסד המשפחה והמשבר הכלכלי הגדול הוציאו את הזכר הלבן מכליו, וזה פשוט תענוג לצפות בו קורס לתוך עצמו בזמן שהוא מנסה לאסוף את השברים.

גם בישראל יש לגבר הממוצע לא מעט סיבות להיות עצבני. הצצה מקרית בפייסבוק מלמדת – ברטוריקה אקדמית מדוקדקת ומפולפלת - שהוא הגורם הבלבדי שמעכב את התפתחותם של המדינה, המזרח התיכון והאנושות בכללותה ומעברם ממלחמות, עריצות, אפליה ועוני לשלום, שלווה, שוויון ורווחה. ובכל זאת, למעט דורון ג'מצ'י בפרסומת לחיתולי מבוגרים, קשה לחשוב על דוגמה מקומית טלוויזיונית עדכנית שנותנת ביטוי למצבו הנפשי, הפיזי והמעמדי העגום של הגבר הישראלי. מערכון מזדמן ב"ארץ נהדרת", רגעים בודדים משוננים ב"הפרלמנט" (נו, מה עם העונה השנייה?), הערה ספורדית מרירה ב"לונדון את קירשנבאום" ועלילת משנה (חזקה לכשעצמה) ב"פלפלים צהובים" הם מנת חלקו היחידה של הגבר הישראלי הקמל. אם כבר, הסדרה הישראלית שמשרטטת את אותה התפרקות לגורמים היא "עבודה ערבית", אבל היא לא דוגמה לכלום - ורק תגרום לי לסטות מהנושא - אז בואו נשים אותה בצד לעת עתה.

שחקני "רמזור" (מימין לשמאל): נירו לוי, אדיר מילר וליאור כלפון. סגנון מובהק צילום: פיני סילוק

ויש גם "רמזור" של אדיר מילר ורן שריג, סדרה קומית שמתמקדת בשלושה גברים בסוף שנות ה-30/ תחילת ה-40 לחייהם, והקשיים שמונעים מהם את הנגיעה באושר הנכסף. הגעתה של "רמזור" לעונה רביעית היא עניין משמח א־פריורית; בזכות שיעורי הצפייה שעלו מדי עונה ומיצבו אותה כלהיט גדול וחוצה קהלים היא האריכה חיים וצברה קילומטראז' שמעט מדי קומדיות מקומיות אספו בחייהן.

הניסיון ניכר במיומנות הכתיבה המשתכללת של שריג ומילר והתגברות קצב הפאנצ'ים שהם מנפקים מעונה לעונה. הרי מילר, בין שאתם מאוהדיו ובין שמשונאיו, יודע להגיש בדיחה. קחו לדוגמה את הפרק הראשון של העונה החדשה, שבו טלי (ליאת הר לב, ה-MVP של "ארץ נהדרת" לעונת 2014), אשתו של אמיר (מילר), מעמיסה עליו את מטלטליה והוא יורה לעברה: "מה אני, דודי שמחה?"; או ההליכה הגמלונית שלו בהמשך אותו פרק כשפאוץ' – אביזר קומי ממעלה ראשונה – קשור למותניו; או הסצינה בעונה שעברה, שבה טלי יושבת על האסלה, אמיר אומר לה "אני שונא שאת משתינה עם דלת פתוחה", והיא עונה לו "אני לא משתינה", בפרק שעסק באובדן האינטימיות של זוגות נשואים (ואת אותה בדיחה בדיוק באותו הקשר בדיוק ראיתי בפרק הלפני האחרון של "איך פגשתי את אמא", ההתגלמות של המיומנות התסריטאית הקומית בתעשייה האמריקאית). אליהם מצטרפות בדיחות שעד היום היו נדירות בסדרה - ניואנסיות, ממזריות, פרטיות כמעט, שמי שמבחין בהן יוצא נשכר ומשלימות את טמפו ההצחקות של "רמזור".

הצרה היא שכל אלה הן עדיין מיעוט נרדף לעומת הרוב הדומיננטי של הפאנצ'ים שנשרכים עם "רמזור" מאז ראשית ימיה: סטריאוטיפיים (עד פוגעניים – הרי ברור שהמאפיונר שמגדל חמוס הוא רוסי ושכל ההומואים מתנהגים כאילו הרגע הגיעו במכונת זמן מתחילת הניינטיז); מיזוגניים (לבוגרת החוג למגדר שתכתוב את התזה שלה על הדמויות הנשיות ב"רמזור" מובטח תואר מצטיינת דקאן); מופרכים (קיר ההנצחה לכלבה ירדנה, הופעה של קרן פלס שכולם רוקדים בה); חסרי טעם (המחית שאוכלת התינוקת של המותג "אייל גולן מועך לך", שממשיך את הראנינג גג של הספרים שאמיר קורא); ובעיקר כאלה שאפשר לראות מטפסים על הגדר, מנווטים בשדה המוקשים ומסתערים באטיות של זומבי על אוקסיקודון על הצופה, כמו בסצינת הסיום של הפרק: חפר, שמנסה להתקרב לחברתו הגבוהה, הולך על עקבים, פוגש את אמיר, שמנסה להתחמק מלסחוב לטלי את הפקלאות ולובש לשם כך מכנסי לטקס צמודים נטולי כיסים. באותה שנייה חבורת הומואים שטעו באבחון נטיותיו המיניות נתקלת בהם וחבריה מקבלים אשרור לחשדם. אמיר וחפר מתנערים מהטענות תוך שהם משתדלים שלא להעליב, אך לשווא.

מזכיר לכם משהו? ברור – את הפרק ה-17 בעונה הרביעית של "סיינפלד", "ההוצאה מהארון". כתבת מושכת שמראיינת את ג'רי לעיתון הקולג' שלה מסיקה שהוא וג'ורג' הם זוג גייז. השניים מנסים לכל אורך הפרק להכחיש – בעיקר משום שג'רי חם על העיתונאית - תוך שהם מקפידים לומר "לא שיש בזה משהו רע", אולם בכל פעם יד המקרה מובילה אותה למסקנה החותכת. אין לכם מושג כמה זה היה מצחיק ב-1993, כשהפרק הזה שודר לראשונה (וגם בכל המחוות/העתקות שהגיעו אחריו ב"חברים", "פרייז'ר", "דרו קארי" ו"וויל וגרייס"), אבל ב-2014 בדיחה שמסתכמת בזה שמישהו חושב בטעות שמישהו הוא הומו, היא קצת כמו עלילת מתח שמתרחשת בימינו ללא היכולת לחפש בגוגל. כלומר, תתקדמו.

מה שחמור יותר הוא שזהו עומק הקונפליקטים שאתם מתמודדים הגברים של "רמזור": אשה גבוהה מדי, גרושה שתלטנית מדי וסטרייט שחושבים שהוא גיי. האם זו העננה שמתקדרת מעל לראשו של הגבר הישראלי? דווקא עכשיו, כששלושת הגיבורים הראשיים מאופיינים (לעתים עד כדי קווי מתאר נטולי אישיות אמיתית), כשהסגנון מובהק וכשהקהל שבוי (זה לא שיש לו יותר מדי קומדיות ישראליות להזדהות אתן), אפשר היה לקחת את "רמזור" צעד נוסף קדימה ולצקת לתוך המסגרת שלה מורכבות שרלבנטית יותר לחיינו. הרי חלק מהאפיל מעורר האמפתיה של "רמזור" הוא קונץ ה"באמא שלי, זה קרה גם לי", אז למה לא לכרוך אותו חזק יותר סביב המציאות הישראלית העכשווית?

ואולי הבעיה היא בכלל שלי, שנורא רוצה לאהוב את "רמזור", כופה עליה תיאוריה ולא מוצא במה להיאחז. החברים שלי במשרד, לשם המחשה, לא יכלו להמתין מהפרומו הראשון שבישר על העונה הרביעית ועד עלייתה. והם ממש לא לבד. זה מזכיר לי שכשראיתי בגיא פינס אייטם על השקת העונה החדשה נשאלה ליאת הר לב מה היתה אומרת ליהי האשטג, דמות ההיפסטרית שלה מ"ארץ נהדרת", על "רמזור", וזו ענתה, בטון ההאשטגי המוכר, "מה??? זו כאילו סדרה סאחית הכי פח". לכל הרוחות, אולי אני בעצם ליהי האשטג. 

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ