שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ראיון עם הסוציולוג אולריך בק

למה אסונות גלובליים נותנים לנו תקווה

דורון חלוץ
מינכן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דורון חלוץ
מינכן

הביוגרפיה של אולריך בק משמשת אותו להבהרת כמה מהתובנות התיאורטיות המרכזיות שתרם למדע. זה לא סתם ניסיון לתבל רעיונות מורכבים באנקדוטות אישיות - היא מהווה אמצעי רטורי שבאמצעותו מסביר בק את תיאוריית האינדיבידואליזציה שלו, העוסקת בתהליך הפיכת האינדיבידואל, ולא קבוצה כלשהי, ליחידה הבסיסית של החברה. לפי בק, "בעבר, הביוגרפיה של הפרט היתה מעמדית, אתנית, מיעוט, אשה". כיום, בתקופה שהוא מכנה "המודרניות הרפלקסיבית", כל פרט "מקבל החלטות ביחס לביוגרפיה שלו, גם אם אין לו באמת בחירה חופשית, זה תהליך שמוסדות החברה המערבית דחפו אליו. ואולי זה גם לא מקרי שהמצאתי את תיאוריית האינדיבידואליזציה, כי לא תוכל למצוא דוגמה טובה ממני לכך. אבא שלי היה פשיסט, ודחיתי נחרצות את הרקע המשפחתי שלי. יכולתי לשרוד רק באמצעות בריחה מכך".

בק, שבחודש הבא ימלאו לו 70, נולד בשלהי מלחמת העולם השנייה. כשאנו נפגשים במינכן, הוא אומר "פשיסט", כי לא נעים לומר נאצי. "כן, הוא היה קצין בחיל הים וגם חבר מפלגה. אמא שלי באה מרקע אצילי, אשה מאוד יפה וגאה, אבל היא לא היתה אופוזיציה לאבא. היא עבדה כאחות וגידלה את הילדים".

אולריך בק. עתיד האיחוד האירופי בוער בדמו במיוחד

לרבים מבני דורך בגרמניה יש רקע משפחתי דומה. זו אינדיבידואליזציה קולקטיבית.

"אבל בלי תודעה קולקטיבית, וזה גם חלק מהסיבה שהסוציולוגיה מאבדת אחיזה ציבורית. היא עוסקת בקבוצות ובזהויות קולקטיביות, שאנשים כבר לא מזדהים כחלק מהן, כמו מעמד".

התמודדות החברה בגרמניה עם עברה, כמו גם הגדרת צירים חדשים של אי־שוויון חברתי, מככבים גם ב"Das Deutsche Europa" (אירופה הגרמנית), ספרו המרתק של בק שהופיע בגרמנית לפני שנתיים (הוצאת Suhrkamp), באנגלית אשתקד ("German Europe", הוצאת Polity) ותורגם לתשע שפות נוספות. בק מנתח בספר את תהליך הפיכתה של גרמניה - כן, שוב - למעצמה החזקה באירופה. אלא שהפעם לא נשענת עליונותה על עוצמה צבאית, כי אם כלכלית, ובמידה מסוימת, טוען בק, זו בכלל תאונה. גרמניה לא ביקשה לשוב ולכבוש את היבשת ו"לא חיפשה את עמדת ההנהגה, אלא נדחקה אליה". ובכל זאת, על רקע משבר החוב בגוש היורו התבססה הקנצלרית אנגלה מרקל כ"מלכה הלא רשמית של אירופה", ותחת שרביטה מסוגלת כיום גרמניה, כפי שרומז שם הספר, לעצב את היבשת בצלמה.

"גרמניה היא המעצמה הכלכלית הכי חזקה באירופה. זו עובדה", אומר בק. "הביקורת שלי היא על הדרך שבה היא שולטת בפוליטיקה, אותה היא מגדירה במסגרת האינטרס הלאומי הגרמני, ולא במסגרת טובת הכלל של אירופה. היא גם לא עושה זאת בדרך ישירה. גרמניה לא לוקחת אחריות, אלא מכריזה שמדינות אחרות יקבלו כסף אם יהיו אחראיות למדיניות בעצמן".

זה לא "הרייך הרביעי", מסייג בק חזור וסייג. ובכל זאת, עם פרסומו התברר הספר כבעל פוטנציאל נפיצות גבוה - אולי בגלל החצים הישירים שבק מכוון למרקל, אותה הוא מכנה "מרקיאוולי" בהתייחס למדינאי וההוגה האיטלקי בן המאה ה–15, ניקולו מקיאוולי, ששמו מזוהה עם תועלתנות פוליטית, שלא לומר מניפולטיביות חסרת מנוח; אולי כי עצם הטענה שגרמניה שבה להיות מעצמה חזקה מחטטת בפצע ישן, שהגרמנים מנסים לשכוח. בעקבות הפולמוס סביב הספר, שהתפרסם כשמשבר היורו עוד היה בשיאו, התעצמה נוכחותו של בק בדיון הציבורי בגרמניה. כל זה שנים ספורות בלבד אחרי שפרש לפנסיה ב–2009, ויכול היה להתפנות לשלווה שמתאפשרת בתום קריירה אקדמית סוערת בת 40 שנה, במהלכה כתב וערך 35 ספרים שתורגמו ל–45 שפות לצד שפע מאמרים ("לא יודע כמה") בכתבי־עת אקדמיים.

בק, מצדו, אומר שממילא לא התכוון לנוח על זרי הדפנה. בשנתיים האחרונות הספיק לפרסם שלושה ספרים: "Fernliebe" (אהבה ממרחק), שכתב יחד עם אשתו, פרופ' אליזבת בק־גרנסהיים, עוסק בתצורות חדשות של יחסי זוגיות וחיי משפחה בעידן הגלובליזציה, הופיע בגרמנית לפני כשנתיים ובאנגלית בראשית השנה ("Distant Love"); "אולריך בק: חלוץ סוציולוגיה קוסמופוליטית וחברת־סיכון", בו טקסטים ישנים וחדשים של בק לצד מאמרים שנכתבו אודות עבודותיו והשפעתן, יראה אור באנגלית כספר אלקטרוני בסוף החודש; וכאמור, "אירופה הגרמנית".

במקביל המשיך בק לערוך את כתב־העת הגרמני לסוציולוגיה "Soziale Welt" (עולם חברתי) ולחפש באופן שוטף מימון למחקר חדש שביקש לערוך על ההשלכות הפוליטיות והחברתיות של שינוי האקלים. לפני שנתיים קטף את פירות המאמץ, כשגרף 2.5 מיליון יורו ממועצת המחקר האירופית (ERC). כיוון שהמימון מוענק לפרופסורים מכהנים בלבד, "האוניברסיטה היתה צריכה להחזיר לי את התקן", ובק נדרש לשוב לעבוד במשרה מלאה. הוא עשה זאת בשמחה. המחקר, עליו הוא שוקד כעת ושממצאיו יסוכמו בספר שצפוי להתפרסם בשנה הבאה, מהווה "סוג של מהפכה מדעית", לדבריו. אם הצהרת הכוונות תתממש, לא תהיה זו הפעם הראשונה שבק משנה את צורת החשיבה הרווחת בסוציולוגיה.

"לדעתי", אומר פרופ' נתן שניידר, מהמכללה האקדמית תל אביב–יפו שכתב עם בק כמה מאמרים, "בק הוא הסוציולוג החשוב ביותר באירופה. הוא הצליח במו ידיו להפוך את הסוציולוגיה האירופית, שהיתה סגורה באקדמיה ועסקה בנושאים לא מעניינים, לרלוונטית. תרומתו העיקרית היא בכך ששיחרר את הסוציולוגיה מהמבט הלאומי, לפיו גבולות החברה הם גבולות האומה. בק בנה מבט שונה, שחותר מתחת ומעל לאומה, ושבלעדיו אי אפשר היה להבין פוליטיקה של זכויות אדם ושל תנועות חברתיות, תופעות כמו קיומם של יותר ויותר אנשים שאכפת להם כשמכאיבים לבני אדם זרים או דפוסים שונים של צריכת תרבות ואמנות".

המושג שלך מת, תמשיך הלאה

בק רואה בסוציולוגיה תחום מיושן, שקפא על שמריו בשעה שהדינמיקה החברתית השתנתה וחמקה מבין אצבעותיו. את העניין האינטלקטואלי המרכזי שלו הוא מגדיר לפיכך כ"שחרור מדעי החברה מהלאומיוּת המתודולוגית", כלומר מהחשיבה בקטגוריות ובמושגים מבוססי־לאום, שמובילה להתבוננות בחברות כיחידות מבודדות זו מזו. "בעקבות התמוססות ההפרדה בין יבשות, תרבויות ולאומים המושגים אינם מתאימים למציאות, שהיא קוסמופוליטית ומתאפיינת בקישוּריוּת־הדדית בין חברות", אומר בק. "אולם אם אנחנו חווים שיבוש בסיסי בהיסטוריה, מי יתווך מתודות וקונספטים, שיעזרו להבין אותו? יש צורך בהארה מדעית. מעטים מהקולגות מסוגלים לחשוב מחדש על ההנחות שמארגנות את הבנתנו את העולם. על זה משלמים להם והם לא עושים את זה".

את השינוי הפונדמנטלי במציאות החברתית מייחס בק להאצת הקפיטליזם ולתופעות לוואי שלה. "החל במחצית השנייה של המאה ה–20, ובעיקר מאז תחילת המאה ה–21, מופיעים טכנולוגיות וחידושים מסוגים שונים, בתחומים כמו מחשבים וגנטיקה, שיש להם שני אלמנטים משותפים: הם מייצרים פתרונות שאנשים לא היו מסוגלים להעלות על הדעת, לצד איומים שלא ניתן היה להעלות על הדעת". מכך נגזר גם דפוס חדש של יחסים חברתיים. "לדוגמה, שינוי האקלים. הוא נגרם על ידי האדם, משנה את הסדר העולמי ויוצר קישוּריוּת־הדדית, שמחייבת שיתוף פעולה. אתה יכול לשנוא אחרים ולא לרצות לדבר איתם, אבל אז לא תמצא פתרון לבעיה. כתוצאה מכך, היחסים בין הפוליטיקה לחברה צריכים להשתנות - ומשתנים. אם ישראלים ופלסטינים - זה מאוד פיקטיבי - יאמינו ששינוי האקלים מהווה איום משמעותי יותר על העולם מאשר הקונפליקט האזורי, יהיה להם אתגר משותף, שלאורו הם יצטרכו להגדיר מחדש את האינטרס הלאומי שלהם, אחרת שניהם יפסידו. לסיכון גלובלי יש לוגיקה שונה מאשר למלחמה, שעשויה להוביל לפתרון סכסוכי מלחמה. זה שינוי היסטורי. הציפייה לאסון, שעלול להיגרם מכוח הטכנולוגיה החדשה, יוצרת מצב שבו צריך להגדיר אינטרסים לאומיים מחדש".

צ'רנוביל כמשל

בעוד בק הוגה בעולם, התפוצץ הכור האטומי בצ'רנוביל. וברית המועצות נפלה. וחומת ברלין גם. ומטוסים נכנסו במגדלי התאומים. ופוקושימה. ומשבר החוב באירופה. "אלה אירועים שהגיעו בהפתעה, שאיש לא העלה על דעתו טרם התרחשותם, כי הם לא התאימו לחשיבה הרווחת של הפוליטיקאים ושל מדעני החברה. ויש להם שני מאפיינים משותפים נוספים: הם גלובליים בממדיהם, והם שינו את הנוף הפוליטי בן־לילה". לפיכך רואה בהם בק "אינדיקטורים אמפיריים לכך שאנחנו חיים בתקופה של טרנספורמציה של הסדר החברתי, ולא של שעתוקו (reproduction). חל שינוי ברעיון הסדר עצמו". המערכת נקלעה לתוהו. מצבי קיצון הפכו לנורמה. וכך נולדה "המודרניות השנייה", שכדי לאפיינה טבע את המושג "חברת־סיכון" בספרו מ–86', הנושא שם זה, שהפך לאחת מאבני היסוד בקאנון הסוציולוגי. "רציתי", הוא אומר, "לכתוב ספר שימציא את השפה הסוציולוגית מחדש".

"סיכון", מסביר בק, מציין מצב של אי־ודאות כ"השלכה אפשרית של החלטה מעשה־אדם", שניתן להתמודד עמו באמצעים כמו חישוב סיכויים ומודלים הסתברותיים. הסיכונים הפכו לאחד ממאפייני העידן המודרני, אולם הם לא מעידים על כישלון המודרניות, "אלא על הצלחתה". חידושים מדעיים וטכנולוגיים סייעו לפתור, לפחות חלקית, בעיות שהטרידו את האנושות בעת המצאתם. אנטיביוטיקה סייעה במיגור מחלות, חקלאות תעשייתית - בצמצום הרעב. אולם פתרונות אלה עשויים גם להוליד סיכונים חדשים, למשל התרבות חיידקים עמידים לתרופות או השמנת־יתר. לאלה עשויים להימצא פתרונות חדשים, שעלולים להיות להם השלכות בלתי צפויות בדמות סיכונים חדשים. "המודרניות המציאה דברים נפלאים", אומר בק, "אלא שאנחנו לא מסוגלים לשלוט בהשלכותיהם". לעתים אף לא ברור במה יש לנסות לשלוט, ואיך, ואם יש צורך בכך, בשל היעדר מידע או ניסיונות למסכו מצד גופים חברתיים בעלי עניין.

כאן מציע בק להבחין בין תאונה, "שמתרחשת במקום ובזמן מסוימים, ומשפיעה על מעגל חברתי מסוים", ובין אסון (catastrophe), שממדיו נרחבים בהרבה. "צ'רנוביל, למשל, היה אסון, ולכן כשהשתמשו בקטגוריות הישנות של תאונה אי אפשר היה להבין מה קרה. מקום ספציפי אמנם יש - צ'רנוביל. אבל לגבי הזמן - אי אפשר אפילו לומר שכל קורבנות האסון כבר נולדו, כי לקרינה יש השפעות ארוכות טווח, ואולי הגנים של ההורים שנחשפו אליה ישפיעו כך גם על הילדים שלהם. גם את המעגל החברתי שהושפע מהאסון קשה להגדיר באופן נחרץ. אולי הוא כולל גם אנשים באירופה, שנחשפו למזון שזוהם מהקרינה?"

במצב עניינים זה מתייחס בק לסיכון כאל "ציפייה בהווה לאסון עתידי, במטרה למנוע אותו". הִתרבות הסיכונים הגלובליים, לצד "ממדי השלכותיהם, שמעבר לשליטתנו", יוצרים לשיטתו "סוג חדש של ציבור, שהוא טרנס־לאומי ואולי גלובלי". התלות ההדדית מגדירה מצב חברתי חדש, שמחייב שיתוף פעולה.

אסון צ'רנוביל, אולי ההמחשה הקולעת ביותר לטיעוניו, התרחש אחרי שסיים לכתוב את הספר. הוא הספיק להוסיף התייחסות אליו בהקדמה. האסון גם חידד אצלו את התובנה, ש"סיכונים הופכים את העולם לגלובלי". בגרמניה, רבים נתקפו בהלה שמא רוחות מערביות יישאו לעברם נשורת גרעינית מאוקראינה, "וחיפשו הסברים למה שקרה", אומר העמית שניידר. "הרוחות הגרעיניות של צ'רנוביל היו מטאפורה לחברת־סיכון, שבה הגבול הפיזי נטול משמעות".

עיתוי הופעתו תרם לכך ש"חברת־סיכון" נמכר היטב בגרמניה, בוודאי יחסית לחיבור אקדמי. דווקא עמיתיו הפרופסורים הגרמנים, אומר בק, הפגינו סקפטיות חמצמצה. "זה לא התאים לדרך החשיבה פה. הם חשבו שיוכלו להסתדר עם המושגים הישנים, ואולי גם קינאו בי בגלל שהספר הצליח ופתאום נהייתי מפורסם. בגרמניה אני עדיין שנוי במחלוקת, בחוץ אני מקבל הכרה".

להמציא את המודרניות מחדש

בספריו ובמאמריו הבאים המשיך בק לפתח, לשכלל ולעדן את התזה, ועיגן אותה בדוגמאות ממגוון תחומי חיים - מכלכלה, דרך חיי אהבה ומשפחה, ועד לאיום על חופש המידע הדיגיטלי באחרונה. בק נעזר בה גם ב"אירופה הגרמנית" בניסיון להשחיז את תובנותיו אודות המשבר הפיננסי באירופה.

בעקבות המשבר, טוען בק, השתנה הבסיס שעליו מושתתים היחסים בין מדינות היבשת מאידיאל של יחסי שלום ושכנות טובה לחשש מאסון בדמות התפרקותה של אירופה. לא רק יחסי הכוח הפוליטיים השתנו, אלא גם כללי המשחק. "הבנקים, למשל, נמצאים במצב מיוחד: העסק הוא גלובלי, אבל במקרה של כישלון, הכישלון הוא לאומי, והמדינה צריכה לכסות עליו. הציפייה לאסון עתידי הובילה פוליטיקאים להשקיע בהקמת מוסדות פוליטיים מסוג חדש באירופה". גם את משבר היורו לא ניתן להבין כהלכה אם מתבוננים בו במשקפיים לאומיים, "כי נוצרה חלוקה מחודשת של סיכונים, עושר ומשאבים. מדינות מקבלות כסף ממדינות אחרות", דמוקרטיה אחת מחליטה עבור דמוקרטיה אחרת. "הסדר הישן התפוגג", מסכם בק.

"בתחילת המשבר", הוא מוסיף, "מרקל אמרה שזה משבר יווני. ואז היא למדה שאם יוון נופלת, זה מסכן את היורו עצמו. ואם היורו בסכנה, גם האיחוד בסכנה. היא עקבה איכשהו אחרי מה שאני מכנה 'הציווי הקוסמופוליטי' - שתף פעולה או היכשל - כך שגם אם אינה מודעת לכך, היא יישמה את טיעון הסיכון: כדי למנוע את התמוטטות היורו והאיחוד, נדרשת פעולה".

אלא שמרקל, טוען בק, "לא אומרת 'כן' ולא אומרת 'לא', אלא אומרת בו־בזמן כן ולא. היסוס ודחיינות בקבלת החלטות - זה הרעיון הבסיסי של מרקיאוויליזם, והוא נידון לכישלון, בגרמניה ובאירופה, כי מה שצריך זה לחשוב איך להמציא מחדש ולהחיות את הרעיון של אירופה". בק, שבנעוריו שאף להיות משורר, שולף דימוי בניסיון להבהיר: "נניח שמפעל ייצר סדרה של מכוניות נטולות בלמים. הוא צריך לפיכך לאסוף את כל המכוניות הפגומות חזרה למפעל, ולעצב את הדגם מחדש. זה בדיוק מה שאירופה צריכה ויכולה לעשות: להמציא את המודרניות מחדש".

אנגלה מרקל. בק אומר שהיא דוחה קבלת החלטות ומכנה אותה "מרקיאוולי"צילום: אי־פי

הביקורת של בק אינה רק על אופייה המהוסס של הפעולה. היחסים בין גרמניה לשכנותיה ליבשת התעצבו לאור מודל היציבות הכלכלית של הראשונה, שהפך לרעיון המנחה של אירופה כולה. מודל זה, של התנגדות להוצאות החורגות משמעותית ממגבלת התקציב, קשור ל"אתיקה הפרוטסטנטית" שהסוציולוג הגרמני מקס ובר היטיב לתאר את הקשר בינה לקפיטליזם, ובבסיסו, מוסיף בק, האמונה ש"הסבל מזכך". אלא שהרובד הערכי/אידיאולוגי נסתר מעיני הגרמנים. הם ראו בכך מסקנה הכרחית מאימוץ חשיבה כלכלית רציונליות, ולא דרך אפשרית אחת, דרך גרמנית, לפתור את המשבר. במובן מסוים, סיפק המשבר לגרמנים אפשרות לגאווה לאומית המבוססת על הישגיהם הכלכליים. לאחר שנים של טאבו סביב הנושא, בשל האופן שבו התפתחה העלילה בפעם האחרונה שגאווה לאומית גאתה בגרמניה, יכלו הגרמנים להחליף את נטל ההיסטוריה בנטל ההוראה וללמד את המדינות הנזקקות כיצד לנהל את כלכלותיהן בהצלחה. למעט העניין הקטן הזה שבחלק מהמדינות הללו זה לא בדיוק עזר, ואזרחיהן הזועמים יצאו להפגין נגד מה שנתפס בעיניהם כרודנות גרמנית חדשה. חלקם גם השוו לעתים את מרקל לקנצלר אחר של גרמניה, ההוא עם השפם. מה שמוביל את בק, בפרק שחותם את הספר, לבכות את אובדן הסולידריות באיחוד. כדי שאירופה תשרוד, הוא גורס, נדרש "חזון חיובי של בנייה מחודשת של אירופה מלמטה־למעלה", שיוביל ליצירת "אירופה של האזרח".

יכול להיות שהרקע שלך תרם לעיצוב הביקורת שלך על גרמניה? שאם זו היתה צרפת, הביקורת היתה יותר עדינה? שרגשות האשם הקולקטיביים והמרד באבא עדיין תורמים לרתיעה שלך מדומיננטיות של גרמניה?

"אולי זה ברקע, בבחינת רצון ליצור פתיחות לעולם. אבל כרגע יש משבר קיומי, לגרמניה יש את הכוח למצוא לו תשובה - אבל היא לא עושה את זה".

המשבר לא הסתיים כבר?

"לא, אבל כרגע הוא לא מזין את הפוליטיקה האירופית, כי בעקבות המשבר בקרים והאיום מרוסיה, הקונפליקט בין מזרח למערב נהיה חשוב יותר, וסדר העדיפויות השתנה. זה פרדוקסלי, כי בעקבות האגרסיה הרוסית בקרים אנשים חשים שהאיחוד האירופי עשוי להיות חשוב לחייהם, כך שבמידה מסוימת פוטין מאחד את אירופה, הוא מציל את הסולידריות של האיחוד. הנראטיב של עשיית שלום, הפיכתם של אויבים לשכנים, הוא מסיפורי ההצלחה של האיחוד האירופי. עד לפני כמה חודשים אנשים חשבו שאיום צבאי הוא משהו שלא ניתן להעלות על הדעת. כעת המדינות הפוסט־קומוניסטיות שוב חוות אותו, ולפיכך הבחירות למוסדות האירופיים במאי הן כבר לא רק על משבר היורו, אלא גם על עשיית שלום באירופה".

אבל זה גם מראה שלמרות התלות ההדדית עדיין גואים באירופה רגשות לאומיים ועוד מוקדם להספידם. גם שווייץ, אגב, החליטה באחרונה, בעקבות משאל עם, להגביל הגירה.

"אנחנו חיים בעולם קוסמופוליטי, שמתאפיין ברמה גבוהה של תלות הדדית בנושאים שונים. גם רוסיה היא חלק מהשוק הגלובלי ותלויה בהשקעות בינלאומיות. אבל חוויית התלות ההדדית יוצרת גם סנטימנט אנטי־קוסמופוליטי. בריטניה ודנמרק, למשל, מתנגדות לאיחוד האירופי, ההבנה העצמית שלהן היא אנטי־אירופית. בו בזמן, חיי היום־יום שם מתאפיינים ברמה גבוהה של אירופיזציה וקוסמופוליטיזציה. זו סיטואציה דיאלקטית".

הפנים של הגלובליזציה

ולדימיר פוטין. התוקפנות הרוסית באוקראינה מצילה את הסולידריות של האיחודצילום: רויטרס

קוסמופוליטיות היא לדידו של בק מאפיין מרכזי נוסף של המודרניות השנייה. גם תובנותיו ביחס לנושא זה, הוא משער, התגבשו על רקע ניסיון חייו: "העברתי את עצמי תהליך קוסמופוליטיזציה". זה קרה אחרי שהכיר את גרנסהיים, אשתו לעתיד, במהלך לימודיהם במינכן. "כדי לברוח מהרקע שלי, מאבא שלי, מהפשיזם, הייתי חייב להאמין באופן מוחלט שכל בני האדם שווים. התנגדתי לכל סוג של גזענות והאמנתי באוניברסליזם. לא רציתי ליפול לקטגוריות (החשיבה) שלו, ולכן כשאליזבת סיפרה לי שהיא יהודייה, שאלתי למה היא מתכוונת. היו לנו דיונים מעניינים על כך, מהם הבנתי שאוניברסליזם הוא המצאה חשובה, שיש לה צד חשוך ומסוכן, כי היא מדכאת זהויות ספציפיות ומפחיתה מערכה של ייחודיות. הקונפליקט עם אליזבת ביחס לכך הוביל אותי לחשוב על מושג שיעריך בו בזמן את הכללי ואת הייחודי, ותרם לפיתוח החשיבה שלי על קוסמופוליטיות".

המושג הזה אינו חדש, אך בק מסביר כי שינה את אופן השימוש בו, וכך יצק לתוכו משמעות חדשה. הוא עשה זאת בין היתר באמצעות הבחנה בין קוסמופוליטיות (cosmopolitanism) כ"self–reflected image", לקוסמופוליטיזציה (cosmopolitanization) כתהליך שהדיו ניכרים בחיי היום־יום ("אנשים משתמשים באינטרנט, שאיננו מוגבל למקום או ללאום מסוים; כך מאורגנים עסקים"), ויוצרים מצב של "קוסמופוליטיות בנאלית: אחוז גבוה של זרים, ריבוי צבעים ודתות, מסעדה יוונית עם עובדים טורקים ומסעדה אסייתית ומסעדה מקסיקאית זו ליד זו - שלא בהכרח נלווה לה cosmopolitan self. היא מתרחשת גם אם אנשים לא מתכננים אותה, או אפילו בלי שהם שמים לב לקיומה. המצב כעת הוא קוסמופוליטי, כיוון שאנחנו קשורים לשונים מאיתנו, גם אם אנחנו לא רוצים בכך או לא מודעים לכך".

ב"אהבה ממרחק" דנים בני הזוג בק בקוסמופוליטיות בתא המשפחתי, במשק הבית ובחיי האהבה, ובאופנים שבהם היא מעצבת ומשנה את התפיסות וההתנסויות של אנשים במסגרות אלה. "קוסמופוליטיזציה מעניקה לדיון בגלובליזציה פנים חברתיים. זו צורה של קישוריות בין שחקנים חברתיים, קבוצות, זהויות, תרבויות, שכלולים ומודרים בה בעת. אומנות (nannies), למשל, הן חלק ממשק הבית. הן נמצאות בבית, עובדות בבית. הן במדינה שלנו, הן כלולות גיאוגרפית. אבל רבות מהן אינן חוקיות, אז הן גם מודרות. אלה צורות שונות של הכלה והדרה שמתרחשות במקביל. לחלקן גם יש ילדים שגרים במדינה אחרת, מתהווה דפוס של אמהוּת טרנס־לאומית.

"ככל שההנחות שלנו על אהבה וחיי משפחה עשויות להיות פלורליסטיות, משותף להן העיקרון שאנשים חיים יחד, שהם בעלי אותו דרכון, שהאינטראקציה ביניהם היא פנים אל פנים ובאותה שפה. אבל זה כבר לא בהכרח המצב, בין היתר כחלק מהקפיטליזם הגלובלי, כמובן. אנשים ניידים יותר מבעבר. טכנולוגיות חדשות מאפשרות צורות תקשורת חדשות. לכל ילד שלישי בגרמניה יש הורה עם דרכון זר. התוצאה היא עוד ועוד 'משפחות חובקות עולם' (World Families). הדוד פה, הבת שם - צריך גלובוס כדי להראות היכן נמצאים בני המשפחה".

לתיאור התא המשפחתי הפרטי של בק לא נדרש לגלובוס בדרך כלל. הוא כולל רק אותו ואת אשתו, שחיים רוב הזמן תחת אותה קורת גג. הם לא העמידו צאצאים, "בהתחלה רצינו לדחות את זה כדי להתמקד בקריירות, ובהמשך זה פשוט לא קרה". תובנותיהם בנושא נבעו בעיקר מהתבוננות חיצונית, "אבל אנחנו גם באים מעולמות שונים, כאמור אשתי יהודייה ולאבא שלי יש רקע פשיסטי, כך שגם ביחסים שלנו יש אלמנט כזה".

בק נולד בעיר שטולפ (כיום Słupsk בצפון פולין, אז חלק מגרמניה), בן זקונים אחרי ארבע אחיות, וגדל בהנובר. בק לא בלט בלימודים בתיכון, ואת יכולותיו האינטלקטואליות זיהה רק באוניברסיטה. לפני כן עוד הספיק לשרת שנתיים בחיל הים.

כמו אבא שלך? איך זה מתיישב עם ההתרסה המופגנת כלפיו?

"בניגוד לו, אני סירבתי לשרת בצבא הגרמני וניסיתי לחמוק מכך. כתבתי להם שאני רוצה להיות משורר - בשעתו אכן רציתי בכך - ושהצבא יפריע לתוכניותי. אבל לא שואלים אותך, והשירות בחיל הים היה התקופה האפלה בחיי. ערכתי עיתון לחיילים, מעין מרד קטן. זו היתה הדרך היחידה שלי לשרוד. הייתי על גבול החיים כשסיימתי את השירות. איבדתי את עצמי שם".

עם שחרורו ב–66' נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת פרייבורג, "חשבתי שאהיה סופר או מחזאי, ושאצטרך מקצוע שיכניס לי כסף כדי שאוכל להתפנות לכתיבה", אבל לא מצא את עצמו גם שם. "זה היה משעמם ולא עבד". הוא פרש מקץ סמסטר ועבר ללמוד פילוסופיה ומדע החברה באוניברסיטת מינכן. ב–72' השלים את הדוקטורט, "דיון הערכים בסוציולוגיה הגרמנית והאמריקאית".

בעשור שלאחר מכן סירבה הקריירה האקדמית של בק להמריא. ראשית עבד כעמית מחקר באוניברסיטת מינכן. הוא התמקד בסוציולוגיה תעסוקתית וערך מחקרים סטנדרטיים, עד שקיבל ב–79' תקן פרופסור במינסטר (Münster), וכעבור שנתיים בבמברג, שם כתב את "חברת־סיכון", המקפצה הראשונה שלו לתהילה. ב–92' הופיעה המהדורה האנגלית של הספר, שתורגם בינתיים ליותר מ-20 שפות נוספות (אך לא לעברית). הקריירה של בק זכתה לשדרוג נוסף באותה שנה, כשהוזמן לחזור, הפעם כפרופסור, לאוניברסיטת מינכן, בה הוא עובד מאז.

איך זה קרה, אגב, אם הקולגות מהאקדמיה היו כל כך סקפטיים כלפיך?

"היה לי מזל. תמיד היתה מחלוקת סביב העבודה שלי, אבל היו גם אנשים שתמכו בי".

בק אוהב את מינכן, "תענוג גדול, עיר נחמדה, יש הרים ואגמים ואפשר לשכוח מבעיות העולם, אבל היא לא באמת עיר קוסמופוליטית". לשם כך יש לו את לונדון, בה הוא מבלה כחודש בשנה מאז מונה ב–97' לפרופסור בבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE). חודש נוסף בשנה נוהג בק להעביר בפריז, שם הוא מכהן מאז 2011 כפרופסור ב–Foundation Maison des Sciences de l'Homme, "כך שאני פוגש הרבה אנשים מעניינים, מה שלא קורה מספיק בגרמניה.

"לונדון היא מקום קוסמופוליטי, ובחוג למדעי החברה שם עסקו בקוסמופוליטיות אחרי שבשנות ה-90 התחיל בבריטניה דיון בגלובליזציה. הייתי חלק מקבוצת חוקרים שאנתוני גידנס ריכז ב–LSE, והיינו החלוצים שהגדירו את החברה בעידן הגלובלי. קוסמופוליטיות היא גלובליזציה מבפנים. היא תוצר־לוואי של תהליכים - ביניהם הסיכונים הגלובליים - שמוביל לכך שגם אם אתה חי בבוואריה, אתה מבין שאתה מושפע מכך שיוון נופלת, כלומר שאתה תלוי בשחקנים מחוץ למעגל הפוליטיקה הגרמנית. אלה יחסים חברתיים, שנחווים בעיקר בהקשרים עולמיים כמו טרור, שאיננו קשור רק לאמריקה, אלא נהיה טרנס־לאומי".

מתקפת הטרור על מגדלי התאומים, מדגים בק, יצרה תחושת שותפות גורל אפילו בין "מדינות שהיחסים ביניהן מורכבים", כמו ארצות הברית וצרפת, "שבה קיימת אופוזיציה לאמריקאים. ב–12.9.2001, יום אחרי המתקפה, הכותרת של 'לה מונד' היתה 'כולנו אמריקאים'. לזה אני קורא 'רגע קוסמופוליטי'".

אבל המתקפה גם החזירה את הפוליטיקה הישנה, הצבאית, כשארצות הברית הכריזה מלחמה.

צילום: אי–פי

"השאלה היא איך מגיבים למצב החדש שצץ בעקבות המתקפה. ממשל בוש לא התייחס ברצינות למדינות אחרות ולא ניסה לבנות דרך חדשה לשיתוף פעולה. הוא אמר, 'נעשה את זה בדרכנו', והכריז מלחמה על הטרור. חשבתי שהוא מתכוון למלחמה כמטאפורה, אבל הוא התחיל מלחמה באמת. הטעות שלו היתה שהאתגר השתנה. הוא נעזר במוסדות הישנים כדי להתמודד עם בעיה חדשה".

והדיון סביב התערבות צבאית אפשרית בסוריה, שבינתיים נשאר בגדר דיבורים?

"זה קונפליקט שעבר קוסמופוליטיזציה. לא קל לנתח את מה שקורה שם בקטגוריות הישנות, כי מעורבים בו שחקנים בעלי אינטרסים שונים, ולא ברור - זו מלחמה? התערבות צבאית? יש פה שינוי בגישה לצבא, וסוג חדש של אחריות ביחס לפשעים נגד האנושות. במקרה של התערבות צבאית בסוריה, זו התערבות בתוך מדינה בניסיון למנוע התרחשות של פשעים נגד האנושות. האם זו משטרה גלובלית שפועלת פה? האם זו מלחמה אנטי־מלחמתית? יש פה כל מיני פרדוקסים. זו התערבות על בסיס דמיוּן של אחריות קוסמופוליטית. הדיון ממוסגר כמלחמה בסיכון, אולי עתידי, כרצון למנוע אסון. כמו במקרה של טרור או שינוי אקלים".

אוטופיה? אולי

השפעתו של בק חורגת מסוציולוגיה. המחקרים שלו עוסקים באיכות הסביבה, נוגעים בפסיכולוגיה, מצוטטים על ידי מדעני מדינה ומזינים גם תיאוריות משפטיות. "בק מזהה את הפער שנוצר כשהמדינה מנסה להסדיר בצורה לאומית, תוך היאחזות בתפיסת הריבונות המיושנת, סוגיות בעלות אספקטים גלובליים, כמו הגירה, שוקי הון וסביבה", אומר פרופ' ישי בלנק מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. "כשמערכת חוק לאומית נאלצת להתמודד עם סוגיות כאלה, על המוגבלויות שנובעות מהן ושבק מתאר, זה רלוונטי כמובן לתחום המשפט. דיני משפחה, למשל, מוגדרים על בסיס לאומי בכל מדינה, ובישראל, עם חוק שיפוט בתי דין רבניים, על אחת כמה וכמה. אבל משפחות רבות מוסדרות כיום באמצעות רשתות בינלאומית - אבא מפה, אמא משם, פונדקאית ממקום אחר - שנדרשים להן הסדרים משפטיים רב־לאומיים".

נטייתו של בק לעסוק במחקריו בנושאים אקטואליים תורמת לפרופיל הציבורי הגבוה שלו, כמו גם העובדה שהוא נוהג לפרסם מאמרים בעיתונים כמו "די צייט" בגרמניה ו"גרדיאן" בבריטניה, ולא רק בכתבי־עת מקצועיים. הוא גם מהלך בעדינות על קו התפר שבין ביקורת חברתית אנליטית ומרוחקת לבחישה פוליטית. הוא מספר שמדי פעם מתקשרים אליו פוליטיקאים, "יותר בשביל סיעור מוחות" מאשר בשביל לבקש עצה. "גם מזמינים אותי לדיונים ציבוריים, אני בקשר עם נשיא המפלגה הסוציאל־דמוקרטית והיה לי חלק בעיצוב המעבר מאנרגיה גרעינית לאנרגיה חלופית בגרמניה, כשהצטרפתי לוועדה האתית לאנרגיה עתידית אחרי פוקושימה, בעקבות בקשה אישית של מרקל, כך שנפגשנו לעתים קרובות באותה תקופה".

עתיד האיחוד האירופי בוער בדמו במיוחד, והוביל אותו לפני כשנתיים לפרסם עם דניאל כהן־בנדיט, הוא "דני האדום", ממנהיגי מהומות הסטודנטים בצרפת ב–68', וכיום חבר בפרלמנט האירופי מטעם הירוקים, מניפסט שכותרתו "אנחנו אירופה". הם הכירו לפני כמה שנים "דרך הירוקים", מספר בק המזוהה עם המפלגה, ונעשו חברים. התשובה שלהם למשבר היורו, כפי שהם מפרטים במניפסט, היא ייסוד שנת התנדבות, שתהיה פתוחה לכל תושבי היבשת, בכל גיל ומכל משלח יד. אלה יוזמנו להשתתף בפעילות קהילתית מחוץ למדינות המוצא שלהם, במהלכה גם ילמדו את שפת מדינת היעד. שנת ההתנדבות תתרום לשיטתם לגיבוש "זהות אירופית" וחברה אזרחית "מלמטה־למעלה" (להבדיל מאירופה "של אליטות וטכנוקרטים"), וכך תסייע "לביסוס־מחדש של היצירתיות והלגיטימיות הפוליטית של אירופה" ו"תיצור את אירופה של המחר". אוטופיה? "כן, אולי זו פרספקטיבה אירופית", אומר בק.

לאורך השנים ספגה עבודתו של בק ביקורת מכמה כיוונים. יש הטוענים שאיננה מחמירה מספיק מבחינה מתודולוגית. כתיבתו הבהירה, החורגת לעתים מהנוקשות הז'רגוניסטית שגזרו על עצמם עמיתיו, מולידה לעתים האשמות בדבר פשטנות. "בק הוא מאסטר של השפה", מפרגן שניידר, "אפשר ללמוד ממנו שלא חייבים להסתתר מאחורי תסבוכות מילוליות כדי להיות עמוק. ואת זה הקולגות שלו בגרמניה לא אוהבים".

ביקורת אחרת מצביעה על כך שלמרות הקישוריות־ההדדית גם ליכולת ההכלה של הקוסמופוליטיות יש גבולות. היא מבוססת על סט ערכים מסוים, שאופייני לקבוצות מסוימות באירופה. לא בטוח, למשל, אם מהגרים מוסלמים הם חלק ממנה, כפי שאפשר היה אולי להיווכח בדיון על ברית המילה בגרמניה בקיץ שעבר.

"לקוסמופוליטיות יש מסורות תרבותיות שונות וגרסאות שונות במקומות שונים", אומר בק. "הבעיה בגרסה האירופית - זה חלק מהדיון, מקאנט ועד הברמאס - בכך שהיא עושה אוניברסיליזציה, מבלי לזהות את הרקע המסוים, האירופי־מערבי שלה".

ומכאן הדרך לטענות על אירופו־צנטריות קצרה.

"נכון".

מין ניאו־קולוניאליזם מרוכך וכאילו־נחמד?

"מי שמעבירים ביקורת כזו מתייחסים לקוסמופוליטיות הישנה, של הנאורות, מבלי להיות מודעים לכך שבעשור האחרון קיים סביב הקוסמופוליטיות דיון חדש. הקוסמופוליטיות המתודולוגית עוסקת בכך".

בישראל, שמקדשת את קטגוריית הלאום, "קוסמופוליטי" היא לפעמים מילת גנאי, מין אות קלון לאהבת זרים על חשבון אהבת המדינה. וזה קצת מוזר, שלא לומר טראגי־אירוני, לנוכח השימוש שנעשה במילה נגד יהודים בעבר.

"היהודים שהנאצים הרגו בשואה כונו קוסמופוליטיים בשל היותם נטולי שורשים, לא רוצים להיטמע ולא מתאימים להקשר הלאומי. אבל צריך להיות מאוד זהיר בהשוואה הזאת. הנאצים לא רק קראו ליהודים, לקומוניסטים ולהומואים קוסמופוליטיים, אלא גם הרגו אותם. (השימוש ב'קוסמופוליטי' כמילת גנאי) מעיד על סקפטיות ביחס לאידיאליזם קוסמופוליטי, אבל מי שמתבטא כך בישראל איבד את ההקשר היהודי של המסורת הקוסמופוליטית. הנקודה היא שאי אפשר להבין את ישראל תוך התמקדות רק בישראל. צריך להתבונן, למשל, גם בתפוצות כדי להבין את ההווה של ישראל. או לחשוב, כמה אתה תלוי באחרים, כולל בארצות הברית. בממשלה הישראלית יש חבר בלתי־נראה - הממשלה האמריקאית. זה מצב שעבר קוסמופוליטיזציה".

פרויקט המחקר הנוכחי של בק, "קוסמופוליטיות מתודולוגית: במעבדה של שינוי האקלים", מוסיף מבט סוציולוגי לדיון בנושא, שהתעלם עד עתה מ"העובדה ששינוי אקלים משנה באופן גלובלי, לאומי ומקומי את מרקם היחסים החברתיים, המבוססים על מעמד, אי־שוויון ומבני־כוח". אולי כיוון שהיה נחלתם הכמעט בלעדית של כלכלנים ומדעני טבע.

הציפייה לאסון הגלובלי ששינוי האקלים עשוי להמיט על האנושות אם לא יינקטו מבעוד מועד פעולות מתאימות מספקת לבק דוגמה נוספת לחברת הסיכון העולמית. תוך התמקדות בערים גלובליות (World Cities) במזרח אסיה ובאירופה, ובסיוע קבוצות חוקרים מקומיות, מבקש המחקר לבחון אם הציפייה לאסון מובילה להתגבשות "קהילות סיכון" חדשות. הבחירה בערים, ולא במדינות, כיחידת הניתוח אינה מקרית, כמובן. "מה שמרגש אותי במחקר הזה הוא הניסיון להתגבר על הפרספקטיבה הלאומית של מדעי החברה", מזכיר בק. "כתבתי כל כך הרבה ספרים שביקרו את הלאומיות המתודולוגית, ולפחות עשר שנים טענתי שזה מה שצריך לעשות, אבל לא הדגמתי. עכשיו יש לי אפשרות לראות איך זה עובד בפועל".

האופסימיסט

"אולריך הוא סוציולוג של תקווה", אומר שניידר, "הוא משאיר אופק חיובי גם כשהסוציולוגיה שלו עוסקת בנושאים כבדים. הסוציולוגיה הביקורתית, למשל, תפקידה להשחיר את העולם, ללמד אותנו כמה שרע. הוא לא נאיבי, אבל הוא רוצה להראות את הצד החיובי. הוא אדם שאוהב את העולם, והסוציולוגיה שלו היא סוציולוגיה של אהבת עולם".

בק, אתה סוציולוג של תקווה?

"יכול להיות, אבל התקווה והציפייה לאסון שלובות זו בזו. הפרספקטיבה שלי ריאליסטית".

אתה יותר רואה שחורות או יותר חולם אופטימי?

"התיאוריה שלי היא על הקשר בין ההתפלגויות של טוּבין ורעין (goods and bads). ה–bads הם תופעת לוואי של ייצור ה–goods, ואילו תופעות הלוואי של ה–bads מאלצות אותנו לשנות עמדות, לשתף פעולה עם אויבים, לפתוח מרחבים חדשים".

אז אתה יותר אופטימי או יותר פסימי?

"הפסימיסטים לא חושבים עד הסוף. גם במודרניות המוקדמת, כשנפל סדר עולמי שקיבל לגיטימציה מהדת ומאלוהים, שרר פסימיזם - אבל קם סדר עולמי חדש. לכן אני אומר: אם אתה פסימי, אתה חייב להיות אופטימי".

יצא לך פואטי.

"לא, לא. זה המצב המציאותי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ