דנטה עושה אהבה בעברית - עיון - הארץ

דנטה עושה אהבה בעברית

הבעיות העומדות לפני מתרגם "הקומדיה האלוהית" הן עצומות. יואב רינון מציע פתרון מלומד, שנאמן לטקסט המקורי אולי יותר מהתרגומים הקודמים ליצירה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי ש' כהן

הקומדיה האלוהית: תופת, מאת דנטה אליגיירי, תירגם מאיטלקית יואב רינון, בצירוף כרך פירוש מאת לואיזה פרטי קואומו ויואב רינון, הוצאת כרמל, 2014, 425 ו-766 עמודים

ב"קומדיה האלוהית" של דנטה יש משהו מה"מהברטה" ההודית; יצירה עצומה וסבוכה שבעצם אי אפשר, ואולי אף לא רצוי, לסיים. לקרוא את דנטה זה סוג של פרויקט חיים, אין סוף לפנים המתגלים בה. יואב רינון מצטרף לרשימה מכובדת של מתרגמים שביקשו להביא לקורא העברי את היצירה המופלאה הזאת. הרשימה הכוללת את הרופא מטרייסט שאול פורמג'יני (1869), ואת עמנואל אולסבנגר, האחראי בין השאר לצירופם של יהודי קוצ'ין לתופת המזרח תיכונית. זו משימה שיש בה מידה של טירוף, משום שהשלמות הצורנית של דנטה, הטרצינות, החריזה והמשקל, אינם ניתנים כמעט לשחזור בשום שפה ובמיוחד לא בעברית.

אפשר כמובן להתווכח עם הפרטים, אבל אין בכך טעם. התרגום שלפנינו, ביחד עם הפירוש של לואיזה קואומו והמתרגם, מספקים דנטה שמעולם לא היה בעברית. האחדות המבהילה של דנטה כפי שכינה אותה פאזוליני, הצלילות האפלה שלו, נוכחים בתרגום הזה בעיקר דרך האחדות בין התרגום לפירוש. זו קריאה תובענית בשני ספרים יחד, אבל היא מאפשרת לתפוס לא מעט מהעומק הרעיוני ההיסטורי והפואטי של כל טרצינה, וזה לעולם שזור באותה ארציות מוחשית, שעליה דיבר חוקר התרבות אריך אאורבך במסה היפה, "דנטה והעולם הארצי". המוסיקליות של התרגום אמנם מבקשת באמצעות המבנה של הטרצינות ביחס ליחידה התחבירית ובאמצעות השמירה על החריזה המסורגת, לשחזר משהו מהמקור, אך שכרה יוצא בתחביר מאתגר.

כפי שרוברטו בניני אוהב לומר, "הקומדיה האלוהית" היא פואמה על אהבה. העולם שלה מונע על ידי האהבה של האל, ואת דנטה מניעות לא פחות משלוש נשים שמיימיות, השולחות את וירגיליוס לאסוף אותו כשהוא הולך לאיבוד באמצע מהלך חייו. כמו דברים רבים ב"קומדיה", טבעה של האהבה כפול: האהבה השמיימית והאהבה הארצית. דנטה עצמו נכפל לשניים: דנטה המשורר ודנטה התר את התופת. ככל שהמסע מעמיק כך נכפלות הכפילויות עד שמי שמים, עד שהמסע אל האל והמסע אל האהובה נמזגים זה בזה.

דנטה וורגיליוס יורדים אל התופת, ציורו של אז'ן דלקרואה

סיפור האהבה של פרנצ'סקה דה רימיני ופאולו, המופיע בקנטו החמישי, מאפשר להאיר דרך האהבה משהו בתרגום וביצירה. דנטה נמצא בראשית המסע, זהו המעגל השני של התופת ובו נענשים אלה שתאוותם גברה עליהם. לאחר רפרוף על פני דמויות אחדות מבקש דנטה לשוחח עם בני זוג שנראים לו קלילים, ואלה נחלצים מהסופה הגיהנומית וניגשים אליו. פרנצ'סקה היא המדברת ופאולו מקשיב.

ג'אנפרנקו קונטיני, מגדולי חוקרי דנטה, כבר עמד על כך שפרנצ'סקה היא מעין מאדאם בובארי ימי ביניימית. שפתה היא ספרותית וקשורה בספרות פופולרית ורומנטית של התקופה. את שניהם רצח בעלה, אחיו של פאולו, ג'אני הצולע, שליט רימיני. וכך היא מתארת את נפילתה:

אָמוֹר, הַנִּתְפָּס בְּמִי שֶׁלֵּב אָצִיל לוֹ,
לָכַד אֶת זֶה עַל מַרְאִי הַנָּאֶה, שֶׁנִּטַּל
מִמֶּנִּי; וְהַצּוּרָה - עֲדַיִן בִּי תַּהֲלֹם.
אָמוֹר, שֶׁעַל אַף אוֹהֵב - מֵאָהוּב לֹא חָמַל,
אָחַז בִּי, עַל יָפְיוֹ שֶׁל זֶה, בְּאֹפֶן כֹּה אַלִּים,
אֲשֶׁר, הֵן תִּרְאֶה, מִשְּׁהוֹת עִמִּי לֹא חָדַל.
אָמוֹר, הוּא שֶׁאוֹתָנוּ לְמָוֶת אֶחָד הוֹבִיל.

Amor, ch'a nullo amato amar perdona
mi prese del costui piacer sì forte
che, come vedi, ancor non m'abbandona

השורות האלה יפות להפליא ושייכות לאותן אימרות בלתי נשכחות שהקומדיה מלאה בהן. הבעיות העומדות לפני המתרגם הן עצומות; על מנת להתמודד עם הקושי לייצר צורות מאהבה בעברית, רינון פונה ל"אמור", אל האהבה הלטיני, והוא שאינו מוחל. הפנייה הזו לקופידון הלטיני מבריקה. אמנם איננו מורגלים בו, אבל הוא מאפשר לשמור את האנאפורה, את צפיפות השימוש בתיבה אהבה ואת האמביוולנטיות שלה. אמור הוא אל, אך גם אהבה כפשוטה, והוא אף שומר את מה שמתרגמים אחרים שמטו - הקישור בין אהבה לחמלה.

עד כמה מיוחד הפתרון הזה מעידים התרגומים האחרים. פורמג'יני מתרגם: "החשק, המדחה נאהב לאהוב אוהבו", בתרגום שנשען על אבחנה שבמקור אינה קיימת, בין אהבה לתשוקה. אולסבנגר גם הוא נשען על אבחנה זו, אם כי באמצעות פרקי אבות, ומגיע לתחדיש לשוני: "האׂהַב, כל אהוב אהוֹב מכריח". אילו רק ידענו מהו האׂהַב הזה. ז'בוטינסקי הופך את העניין לציווי: "חֹק אַהֲבָה לַאֲהוּבִים: "אֱהֹבוּ".

כפי שקל לראות, אין מתרגם שמצליח גם לשמור על החמלה וגם על השימוש המשולש באהבה. הפתרון של רינון הוא פתרון מלומד, משחקי, ובכך הוא נאמן לטקסט המקורי אולי יותר משאר התרגומים גם אם הם טכנית שלמים יותר. הצירוף של האהבה עם החמלה, מצליח באופן כמעט פלאי להכניס אל העברית את החסד הנוצרי שהוא התולדה של המפגש ביניהם ושבלעדיו הקומדיה היא טרגדיה אבסורדית.

דברים אלה אינם מספקים את דנטה. הוא מבקש לדעת עוד, ובמיוחד לעמוד על המסתורין הגדולים של רגע ההתחלה:

אַך אִמְרִי: בְּעֵת הָאֲנָחוֹת הָעֲרֵבוֹת
לָמָּה, וְאֵיך, הִתִּירָה הָאַהֲבָה
שֶׁתֵּדְעוּ תְּשׁוּקוֹת שֶׁבְּצֵל סָפֵק הָיוּ נֶחֱווֹת?

התשובה של פרנצ'סקה קורעת לב, משום שהיא מתחילה בכאב של ההיזכרות, השזור בעונג, שהוא בין השאר בלשון, ומגיעה, במין חוסר מודעות חינני לכך שהקריאה בספר היא האשמה בניאוף. יום אחד הם קראו על הנשיקה של הגבירה ללנסלוט. בנקודה זו לפירוש יש מה לומר על פרנצ'סקה כפרשנית ספרותית, אך ניכר שהזוג היה עסוק פחות בספרות ויותר בסיפור.

עוצמתו של דנטה ניכרת בין השאר בדברים האלה, במוחשיות של הרגע הזה שבו הם קוראים על הנשיקה, מרימים עינים מהספר, רואים את מה שרואים ויודעים את מה שיודעים. ידיעה שהיא כבר הד לידיעה שלנו:

כְּשֶׁקָּרָאנוּ שֶׁהַחִיּוּך הַנֶּחְשָׁק
זָכָה מִמְּאַהֵב כֹּה גָּדוֹל לִנְשִׁיקָה,
הַלָּה, שֶׁלָּנֶצַח מִמֶּנִּי לֹא יְבֻתַּק

Quando leggemmo il disïato riso
esser basciato da cotanto amante
questi, che mai da me non fia diviso

נָשַׁק לִי בְּפִי בִּרְעָדָה עֲמֻקָּה.
הֵן הַסֵּפֶר הֵן כּוֹתְבוֹ הָיוּ כְּגַלַהַאד.
אוֹתוֹ יוֹם לֹא הִמְשַׁכְנוּ, קְרִיאָתֵנוּ פָּסְקָה.

la bocca mi basciò tutto tremante
Galeotto fu 'l libro e chi lo scrisse
quel giorno più non vi leggemmo avante

אלה מהטרצינות היפות והמרגשות בקומדיה, והתרגום יכול להן. התיאור של הנשיקה, באיטלקית של דנטה, הוא מלא תשוקה. העברית מצליחה ליצור מגע דומה בין השין לקוף, שכמובן מצוי גם במלה נשיקה. הנשיקה העברית היא מעט קפוצה, האיטלקית רכה יותר, ובאמת אין פלא שאותו היום הם לא המשיכו לקרוא.

הסיפור נוגע ללב, חומר לדרמה תקופתית, אהבה אסורה בארמון השליט, האח הצולע והגס ואחיו העדין; אוהב הספר שפוגש את אהבת חייו מעל דפי הספר. בנקודה זו כבר צריך להיות ברור שביצירה כל כך מודעת לעצמה דנטה מדבר בין השאר על התפקיד של הספר הזה, כלומר הספר שאנחנו מחזיקים בידיים, זה שאותו דנטה כותב, הקומדיה. הקנטו מסתיים בתיאור מלא חמלה, פאולו בוכה ודנטה מתעלף, במצלול נפלא שיש לו הדים בעברית:

בִּזְמַן שֶׁאֶת זֹאת אָמַר רוּחַ אֶחָד,
הַשֵּׁנִי בָּכָה; וְאָנֹכִי, מֵחֶמְלַת אֱמֶת
הִתְעַלַּפְתִּי כָּך, כְּאִלּוּ מַתִּי בְּאַחַת,
וְנָפַלְתִּי כִּנְפִילַת הַגּוּף הַמֵּת.

E caddi come corpo morto cade

התעלפותו של דנטה בנקודה זו דורשת התייחסות. מדוע, עם כל הזוועות שאפשר לראות בתופת, דווקא סיפור האהבה הזה הוא שמסעיר אותו עד כדי אובדן הכרה ומלים? התשובה, לפי הפירוש, היא ש"דנטה הֿדמות מאבד את הכרתו, מאחר שהוא נדרש לעמוד פנים מול פנים הן מול ערך האהבה האנושית שיכול להיות חיובי באופן מוחלט, הן מול האבדון שאליו משליכה האהבה את אלה שהפקידו עצמם לידיה בעיניים עצומות" (הפירוש, עמ' 150).

זו פרשנות מקובלת והיא נסמכת על מסורת ארוכה. אלא שזה גם המקום שבו יכול הקורא לחבור אל התרגום ולהניח לפירוש. אחרי ככלות הכל, זהו ביקור בתופת, וקשה לקבל שדבר כל כך מובן מאליו מעלף את דנטה. הבחירה שלי לפחות, היא לקרוא את דנטה כבן זמננו מעולם אחר. ודאי יש טעם ללמוד על עולמו, אך לא כל המשמעות של היצירה תלויה בכך. מפרספקטיבה כזאת, מה שמעלף את דנטה הוא לא ההכרה בדואליות של האהבה, אלא הכרה מהותית, פוסט־מודרנית אולי, באי שליטה של הכותב בטקסט. דנטה יודע שפאולה ופרנצ'סקו קוראים לא נכון, אבל הוא גם מכיר בכך שאין טקסט שאפשר לשלוט במשמעות שלו. שאפילו הוא, דנטה שמדבר עם הומרוס ואובידיוס כשווה, אינו יכול לשלוט בטקסט ובמשמעות שלו. גם הטקסט של דנטה יכול להוביל באותה מידה אל התופת או אל העדן, ולכן הוא נופל כנפול המת, משאיר בידנו את התרגום הזה לעשות בו מה שרוחנו משיגה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ