האב הבלתי מעורער של השפה והספרות האיטלקית - עיון - הארץ

האב הבלתי מעורער של השפה והספרות האיטלקית

דנטה כתב את "הקומדיה האלוהית" כגולה פוליטי ובניסיונו ליצור את היצירה השירית האולטימטיבית שבר את המוסכמות הסגנוניות של תקופתו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גור זק

הקומדיה האלוהית: תופת, מאת דנטה אליגיירי, תירגם מאיטלקית יואב רינון, בצירוף כרך פירוש מאת לואיזה פרטי קואומו ויואב רינון, הוצאת כרמל, 2014, 425 ו-766 עמודים

השפעה עצומה היתה ל"קומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי על תרבות המערב. עקבות מסעו הדמיוני של דנטה ברחבי העולם הבא נמצאות, כך נדמה, בכל מקום: בשפה האנגלית בלבד קיימים, על פי הערכות, למעלה ממאה תרגומים של ה"קומדיה". באיטליה, שם דנטה הוא האב הבלתי מעורער של השפה והספרות האיטלקית, מקיים הקומיקאי רוברטו בניני מדי קיץ קריאות פומביות של ה"קומדיה" לעיני אלפים. מותחנים ספרותיים וקולנועיים המבוססים על היצירה, כדוגמת "שבעה חטאים" של דייוויד פינצ'ר, רואים אור כל העת. אפילו בסדרות טלוויזיה כ"מד מן", דנטה זוכה לנוכחות משמעותית. את העונה השישית והקודרת של הסדרה פתחו יוצריה בסצנה בה דון דרייפר קורא את ה"תופת" על חוף הים.

לא תמיד זה היה כך. הביקורת הניאו־קלאסית של המאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה, עם העדפתה לצורות ספרותיות ברורות ומוגדרות, דחתה במידה רבה את דנטה והיצירה הבלתי ניתנת לסיווג שלו. היו אלה יוצרי ומבקרי הרומנטיקה של המאה התשע־עשרה - מוויליאם בלייק וג'אקומו ליאופרדי ועד דנטה גבריאל רוזטי ואוגוסט רודן - שגילו מחדש את ה"קומדיה" והעניקו לה את המעמד הקאנוני שממנו היא נהנית היום. אם לצטט את המשורר ת"ס אליוט, מהמשפיעים במשוררי המאה הקודמת: "דנטה ושייקספיר חולקים ביניהם את העולם המודרני. אין להם שלישי".

בהתאם להעדפות הרומנטיקה, יוצרי המאה התשע־עשרה נטו להדגיש בעיקר את המסתורין, האימה והרגשות העזים המאפיינים את מסעו של דנטה ברחבי העולם הבא, ובעיקר ב"תופת", הכרך הראשון מבין השלושה המרכיבים את ה"קומדיה". מזמורים עתירי רגש ואימה כדוגמת המזמור החמישי, המתאר את מפגשו של דנטה בגיהנום עם צמד האוהבים פאולו ופרנצ'סקה, או המזמור השלושים ושלושה, שבו משוחח דנטה עם רוחו של הרוזן אוגולינו, הנידון לכרסם לנצח בפראות את גולגולתו של הארכיבישוף רוג'רי, זכו למירב תשומת הלב של יוצרי הרומנטיקה ונהפכו למזוהים ביותר עם היצירה.

מחבר הקומדיה האלוהית וברקע הכניסה לגיהנום בציור של דומניקו דה מיצ'לינו

ובאמת, קשה להישאר אדישים לנוכח המזמורים הללו. קריאת התיגר של פרנצ'סקה על הצדק האלוהי, או הסיפור המאופק, האכזרי וקורע הלב של אוגולינו על האופן שבו נכלא במגדל עם ילדיו ללא מזון עד שאלו הציעו לו לאכול מבשרם, כל אלה אוחזים בחוזקה בקורא ומסרבים להרפות גם היום.

ואולם ה"קומדיה" היא בראש ובראשונה יצירה של זמנה - ראשית המאה הארבע־עשרה - העוסקת במשבר רוחני ובחיפוש אחר גאולה. היא כתובה כנרטיב היזכרות בגוף ראשון, עמוס בסמליות ובתיאורים אלגוריים, ובתבנית שירית שדנטה פיתח במיוחד לצורך כתיבת היצירה. בראשית נרטיב ההיזכרות, דנטה מספר כיצד מצא את עצמו באמצע חייו - גיל 35 לפי המסורת הימי־ביניימית - אבוד ביער אפל: "באמצע הנתיב של חיינו / מצאתי את עצמי ביער רווי אפלה / כי דרך הישר אבד ואיננו" (בתרגומו החדש והיפה של יואב רינון).

בחיפושיו אחר מוצא מן היער הגיע המשורר למרגלות הר גבוה שעל פסגתו נגלו קרני אור השמש, אולם אז חסמו את דרכו שלוש חיות מאיימות: שונרה, אריה וזאבה (המסמלות, על פי המסורת הנוצרית, את המידות הרעות של תאוות הבשרים, היוהרה ותאוות הבצע). כאשר היה על סף ייאוש, הופיעה לעיניו דמות מסתורית והוא קרא לה לעזרה. הדמות הציגה את עצמה כרוחו של המשורר הרומי ורגיליוס, מחבר ה"איניאס", האפוס הקלאסי הגדול על מייסדה המיתי של רומא.

לאחר חילופי דברים קצרים, ורגיליוס מצהיר באוזני דנטה שכדי להינצל מהמצוקה שהוא שרוי בה ולעקוף את החיות המאיימות, הוא ייאלץ לצאת בעקבותיו למסע ברחבי העולם הבא. המסע יתחיל במדורי הגיהנום, שם ייחשף דנטה למנגנוני הענישה המתוחכמים של הצדק האלוהי, יימשך בכרך השני של היצירה במרחבי הטיהור של כור המצרף, ויסתיים בכרך השלישי, בספירות השמיימיות של העדן.

דרך ההיחשפות למנגנוני הצדק האלוהי ובהדרכתם והנחייתם של מלוויו לאורך המסע (את ורגיליוס מחליפה על סף העדן אהובתו של דנטה, ביאטריצ'ה), עובר דנטה הצליין תהליך של למידה וצמיחה אינטלקטואלית, רגשית ורוחנית, עד שהגיע לשיא שמעבר לכל ייצוג והבנה אנושית - החיזיון המיסטי של האל. בסופו של החיזיון, על פי הבדיה שטווה דנטה, הוא חוזר מהמסע כדי לספר, וכותב את הטקסט שהוא ה"קומדיה".

כמקובל במסורת ימי הביניים, לכתיבה של סיפור ההיזכרות האישי יש מטרה אתית־דידקטית מובהקת. בדומה למודלים הספרותיים שמהם הוא שואב, כדוגמת ה"ווידויים" של אוגוסטינוס או "נחמת הפילוסופיה" של בואתיוס, דנטה מעוניין לספק לקורא דרך סיפורו האישי מודל רטורי להתמודדות עם חיים של חטא ולחיפוש אחר גאולה. דנטה הצליין, במובן זה, הוא דמות אלגורית, "כל־אדם", עובדה המשתמעת כבר מהשימוש בלשון הרבים בשורה הפותחת את היצירה - "באמצע הנתיב של חיינו".

על פי דנטה, המשבר שחווה הוא משבר שכל אחד סובל ממנו, ודרך הכתיבה של סיפור הגאולה הפרטי שלו, של דנטה המשורר, מתעתד לספק תרופה לאנושות כולה.

ואולם, המשבר הניצב בבסיס ה"קומדיה" הוא לא רק משבר קיומי־רוחני אלא גם פוליטי. כפי שמבהירה היטב לואיזה פרטי־קואומו במבוא שלה לפירוש ל"תופת", לצד היותו משורר בעל־שם ותלמיד נלהב של הפילוסופיה הסכולסטית, דנטה גם היה אדם פוליטי מאוד, שנשא בשורה של תפקידי מפתח בהנהגת עירו פירנצה בתקופה סוערת ומסוכנת. בראשית המאה הארבע־עשרה היתה פירנצה קרועה במאבקים פנימיים בין מפלגת "השחורים", תומכי המעורבות האפיפיורית בעיר, לבין "הלבנים", שדגלו בשמירה על אוטונומיה מהכס האפיפיורי. בשנת 1301 נשלח דנטה במשלחת מטעם ה"לבנים" לדון בפשרה אפשרית עם האפיפיור בוניפציוס השמיני, אולם בזמן העדרותו מפירנצה, צבאות האפיפיור השתלטו על העיר ודנטה, יחד עם שורה של "לבנים" בעלי השפעה, נשפט שלא בפניו לגלות מהעיר - גלות שממנה כבר לא שב.

את ה"קומדיה" דנטה מתחיל לכתוב בעת גלותו מפירנצה (הוא המשיך לכתוב אותה עד מותו ב-1321), ולחוויית הגלות הפוליטית יש ללא ספק תפקיד מכריע בעיצובה של היצירה. שלא במקרה, הגיהנום של דנטה מאוכלס בהרבה דמויות פוליטיות מהממסד הכנסייתי והאזרחי של זמנו, הנענשות על האופן שבו השחיתו לדידו את הסדר החברתי־פוליטי של ערי איטליה בימיו. במזמור י"ט, דנטה פוגש באפיפיורים הסימוניטים, שמכרו משרות כנסייתיות בעבור בצע כסף והשפעה פוליטית, וכעת הם תקועים בגיהנום במעין נקיקי סלע כשראשם כלפי פנים ורק רגליהם הבוערות באש מבצבצות החוצה. במזמור כ"א הוא חוזה בנשמותיהם של המועלים בענייני ציבור, הנטבלים על־ידי שדים בזפת רותחת.

דנטה לא מסתפק רק בשליחת האחראים על האי־סדר הפוליטי לגיהנום ובתיאור מפורט של עונשיהם. לא פעם לאורך ה"קומדיה" הוא עוצר את שטף הסיפור, ותוך אימוץ טון נבואי מקראי, הוא מוכיח את ערי איטליה על השחיתות הפושה בהן ומנבא את חורבנן הקרוב. את עיקר תשומת הלב הנבואית הוא משקיע בעירו האהובה שבגדה בו, פירנצה. כך, לאחר שפגש בנשמותיהן של חמישה גנבים רמי דרג בני העיר, דנטה פותח את מזמור כ"ו בהצהרה:

צהלי, פירנצה, הן כה גדולה הנך,
עד כי תכי בכנפייך על פני יבשה
וים, ועל פני התופת מתפשט שמך.

בין הגנבים מצאתי חמישה
כאלה, שמהם את לא תעלי לכבוד
גדול, ולי היו הם למקור בושה.

אך אם חולמים דברי אמת סמוך לבוא
הבוקר, את תחושי את מה שפראטו –
קל וחומר אחרות – בעבורך מקוות.

נבואת הזעם נפתחת באירוניה נוקבת על התהילה המפוקפקת שזוכה לה פירנצה במרחבי התופת, ומסתיימת בתחזית קודרת על חורבנה הקרוב של העיר (פראטו היתה אחת הערים שעליהן השתלטה פירנצה באותה תקופה, ומכאן שהיא מקווה למפלתה הקרובה). כלומר, מסעו של דנטה בעולם הבא הוא גם אמצעי לביקורת על חוליי העולם הזה ולקריאה ליצירתו של סדר פוליטי חדש.

דנטה ייחס אם כן לכתיבת ה"קומדיה" תפקידים רוחניים ופוליטיים מרחיקי לכת. השירה היא כלי לשינוי סדרי עולם, הן ברובד האישי והן הציבורי. במובן זה, לצד הצגתו העצמית כצליין וכ"כל־אדם", או כחוטא בתהליך של לימוד וחניכה, הרי שכמשורר תבע לעצמו דנטה לאורך ה"קומדיה" סמכויות נרחבות ביותר של מורה רוחני ומעין נביא מודרני. אחד מהאלמנטים המרתקים והמורכבים ב"קומדיה" טמון בכך שבמקביל לקידום מטרותיו הרוחניות והפוליטיות עוסק דנטה כל העת בביסוס סמכותו וסמכותה של יצירתו למלא את התפקידים המהפכניים שהוא מייעד לה. זה נעשה בעיקר באמצעות הדיאלוג המתמיד שה"קומדיה" מנהלת עם המסורות הספרותיות שקדמו לה, ושאת פגמיהן, לפי דנטה, היא מתקנת ומשלימה.

פן זה בולט במיוחד באופן ייצוגו של המשורר הרומי ורגיליוס, המדריך שבחר דנטה לשני חלקיו הראשונים של המסע ושעל ה"אינאיס" שלו הוא מבסס את יצירתו. מצד אחד, בעצם הבחירה בוורגיליוס פירושה הענקת חשיבות עצומה לשירתו - ולשירה הקלאסית בכלל - בתהליך העיצוב הרוחני־המוסרי של האדם.

מצד שני, כבר המזמור הראשון מדגיש את מגבלותיו של ורגיליוס כמדריך. כפי שהוא אומר לדנטה בראשית פגישתם: על ספו של העדן הם ייאלצו להיפרד ונשמה נעלה יותר - נשמת אהובתו של דנטה, ביאטריצ'ה - תבוא להדריכו אל ספירת המבורכים. כמשורר פגאני שלא ידע את ישו, ורגיליוס אינו רשאי להיכנס לעדן.

ההשלכות הרוחניות והפואטיות של עובדה זו ברורות: השירה הקלאסית הכרחית לפי דנטה בתהליך החיפוש אחר האושר והגאולה האישית. אך היא יכולה להנחות את האדם רק עד גבול מסוים. כדי להגיע אל השלמות האמיתית יש צורך באמונה ובדוקטרינה הנוצרית - ומי שמעניקים לאמונה זו את ביטויה השירי, ובכך משלימים את מגבלותיה של השירה הקלאסית, הם כמובן דנטה וה"קומדיה" שלו. התלמיד, בסופו של תהליך, יתעלה על מורו; ה"קומדיה" תשלים את "האינאיס".

לאורך ה"קומדיה" מתעמת דנטה לא רק עם המסורת הקלאסית, אלא גם עם המסורות הספרותיות של ימי הביניים, בהן רומנסות האבירים ושירת האהבה החצרונית, שהוא עצמו היה בעבר בין משורריה המובילים. דיאלוג זה מקבל ביטוי מרכזי במפגש של דנטה עם פרנצ'סקה דה רימיני במזמור החמישי, שבו מתוארים עונשיהם של החוטאים בחטא התאווה.

בהתאם לעקרון ה"קונטרפאסו" - ה"מידה כנגד מידה" - המושל בתיאורי העונשים הניתנים בתופת (עיקרון שלפיו העונש מקביל באופן כלשהו, במעין צדק פואטי אלוהי, לחטא), כך אלו שנתנו בחייהם לסערת התשוקה להשתלט עליהם נידונים להיסחף לעד בסערה תופתית אכזרית. במחצית הראשונה של המזמור, דנטה מתבונן בשורה ארוכה של חוטאים מיתולוגיים הנסחפים ברוח - סמירמיס, דידו, קליאופטרה, אכילס, פאריס - עד שהוא נתקל בצמד אוהבים העפים כשהם צמודים זה לזה. דנטה מבקש ממדריכו רשות לשוחח עמם והשניים מתקרבים אליו. עם הגיעם פותחת האשה, פרנצ'סקה, בנאום שבו היא חושפת את זהותה ואת זהות אהובה, פאולו, ומספרת כיצד הגיעו לגיהנום.

בניגוד לדמויות המיתולוגיות שבהן עסק המזמור עד עתה, פאולו ופרנצ'סקה הן דמויות היסטוריות בנות זמנו של דנטה וסיפורן היה ידוע לקוראי התקופה: פרנצ'סקה, בתו של שליט פולנטה, היתה נשואה לג'אנצ'וטו מרימיני, וניהלה רומאן אסור עם גיסה, פאולו. הבעל תפס את השניים בקלקלתם ורצח אותם. בעוד שהבעל הרוצח נידון למעגל התשיעי בתופת, שבו נענשים אלו שבגדו בקרוביהם, פאולו ופרנצ'סקה נשלחו למעגל הראשון של החוטאים בחטא התאווה. חטאם, במובן זה, הוא לפי דנטה הכי פחות חמור מבין אלו שדינם אבדון.

מרתק במיוחד להבחין שסיפורה של פרנצ'סקה הוא מעין העתק של שירת האהבה החצרונית, שהיתה נפוצה באיטליה של שלהי המאה השלוש עשרה, ושדנטה הצעיר היה בין משורריה. כפי שמציינים פרטי־קואומו ורינון בפרשנותם, השורה הפותחת את נאומה "אמור, הנתפס במי שלב אציל לו", היא ציטוט של שורה מתוך שיר מוקדם של דנטה עצמו. הדיאלוג של דנטה עם פרנצ'סקה נהפך, במובן זה, לדיאלוג בין דנטה מחבר "הקומדיה" לבין גירסה מוקדמת יותר שלו עצמו ותפישת האהבה הארצית שעליה היה אמון בחלק מיצירתו.

בהמשך הדו־שיח בין השניים, דנטה שואל את פרנצ'סקה מה גרם לה ולפאולו לממש את תשוקתם האסורה. פרנצ'סקה מתארת כיצד היתה זו הקריאה ברומאן האבירים "לנסלוט", המתאר את אהבתם האסורה של האביר לנסלוט והמלכה גוויניבר, שהובילה אותם להיכנע לתשוקה: "כשקראנו שהחיוך הנחשק / זכה ממאהב כה גדול לנשיקה, / הלה, שלנצח ממני לא יבותק / נשק לי בפי ברעדה עמוקה". הגורם למימוש התשוקה ולאובדן היה אם כן הספרות - הקריאה ברומאן האבירים ותיאורי האהבה שלו. תיאור מפורש זה של הסכנה המוסרית שבספרות האהבה הארצית גם משליך על שירת האהבה החצרונית שעליה, כפי שראינו, מבוסס נאומה הקודם של פרנצ'סקה. בזמן שפרנצ'סקה מספרת על הנשיקה הגורלית, פאולו בוכה חרישית ודנטה, המהופנט מדבריה, מתמלא חמלה ומתעלף. בנקודה זו המזמור מסתיים.

חילופי הדברים הטעונים בין דנטה הצליין לפרנצ'סקה מכילים בתוכם דיאלוג מטא־ספרותי מרתק, שבו מודגשים פגמיהן המוסריים וסכנותיהן של מסורות הרומנסה ושירת האהבה החצרונית. בהשאירו את פרנצ'סקה והספרות שהיא מייצגת מאחור, דנטה מציב את ה"קומדיה" שבתוכה מתנהל הדיאלוג כאלטרנטיבה מפורשת, כשירת אהבה המוקדשת כל כולה ובאופן שאינו משתמע לשני פנים לאהבה הנכונה, המרפאת - אהבת האל. בדומה לדיאלוג המתנהל בין ה"קומדיה" ל"אינאיס" דרך דמותו של ורגיליוס, כך גם בדיאלוג זה עם פרנצ'סקה מעצב המשורר את סמכותה של ה"קומדיה" כשירה האתית המושלמת - מוטיב שימשיך ויתפתח לכל אורך מסעו ב"תופת".

ניסיונו של דנטה ליצור את היצירה השירית האולטימטיבית בא לידי ביטוי גם ברבדים הסגנוניים שלה. בכתיבתה שבר דנטה את הקונבנציות הסגנוניות של תקופתו מתוך כוונה מודעת ליצור סגנון חדש וייחודי: הוא בחר לכתוב את היצירה בשפת הוורנקולר, האיטלקית, בתקופה שבה ספרות גבוהה נכתבה בעיקרה בלטינית. בניגוד לנטייה המקובלת בספרות ימי הביניים להבחין בין סגנון "גבוה", "בינוני" ו"נמוך" (הגבוה מזוהה עם הטרגדיה והאפוס, הבינוני עם הקומי והפרודי, הנמוך עם האלגי), דנטה מערבב במודע בין הסגנונות. ככל שמעמיקים במדורי התופת, הסגנון נהפך בהדרגה לפארודי וגרוטסקי יותר, עם שפה מלאה בגסויות ולשון רחוב. כך, למשל, בתיאור תהלוכת השדים במזמור כ"א: "לאורך גדת שמאל פנו, אך קודם לכן / כל אחד את לשונו המשתלחת / בשיניו תפס, לעבר מנהיגם (אכן / סימן), והוא – חצוצרה עשה מהתחת".

לצד הרב־קוליות הסגנונית פיתח דנטה גם סגנון חריזה חדש ביצירה - ה"טרצה רימה" או החרוז המשולש, המבוסס על בתים קצרים בני שלוש שורות, שבהן השורה הראשונה והשלישית נחרזות. במקביל, השורה השנייה בכל בית נחרזת עם הראשונה בבית העוקב (או בתבנית גרפית: א־ב־א, ב־ג־ב, ג־ד־ג וכו'). התוצאה הווירטואוזית היא שרשור אינסופי שבבסיסו ניצבת הספרה שלוש על שלל משמעויותיה בתיאולוגיה הנוצרית.

תבנית חריזה מוקפדת מעין זו קרובה ברוחה הרבה יותר למסורת השירה הלירית של ימי הביניים מאשר למסורת האפית הקלאסית שעמה מתכתבת ה"קומדיה", ובכך תורמת לעירוב הסגנונות ביצירה. שילוב זה בין האפי ללירי, בין נרטיב מורכב ומפותח - המועבר לעתים קרובות באופן דחוס ומתומצת מאוד - לתבנית חריזה נוקשה, הוא האחראי לאחד מהאתגרים המרכזיים הניצבים בפני מתרגמי ה"קומדיה".

ההישג הגדול של התרגום החדש של רינון ל"תופת" טמון בכך שהוא מצליח לשמור באדיקות על תבנית החריזה הדנטסקית (וכן על תבנית המשקל המבוססת על כאחת עשרה הברות בשורה) ובמקביל להיצמד בקפדנות לתוכן השורות. התוצאה היא תרגום נאמן מאוד, הן למוסיקליות והן למשמעות המקורית, עד לפרטים הקטנים ביותר. אם נחזור רגע לשם הדגמה לשורות מתוך דבריה של פרנצ'סקה על הקריאה ב"לנסלוט" במזמור החמישי:

לא פעם העין הוסטה במהלכה
של הקריאה, ומפנינו הצבע ניתק.
אך אנו הכרענו ברגע מפנה אחד.

כשקראנו שהחיוך הנחשק
זכה ממאהב כה גדול לנשיקה,
הלה, שלנצח ממני לא יבותק

נשק לי בפי ברעדה עמוקה.
הן הספר הן כותבו היו כגלהאד.
אותו יום לא המשכנו, קריאתנו פסקה.

בשורות אלו, המקפידות על ה"טרצה רימה" הדנטסקית, המתרגם לא רק מצליח להעביר היטב את הטון האלגי והרגיש של שירתה של פרנצ'סקה, אלא גם שומר, באמצעות ההיצמדות הצורנית והתוכנית למקור, על התחבולות הצורניות הרות המשמעות של דנטה. כך, למשל, הטרצינה השנייה מסתיימת, בדיוק כמו במקור, במלים "לא יבותק" (המקור האיטלקי הוא non fia diviso). מלים אלו מדגישות את החיבור הנצחי בין פאולו לפרנצ'סקה בתופת והן ניצבות בניגוד בולט לפסיחה המתרחשת לאחר המלה "יבותק" אל הטרצינה הבאה, המתחילה בלי שהטרצינה הקודמת הגיעה לסיומה הדקדוקי. מטרת הפער בין הדגש התוכני על החיבוק הנצחי לקיטוע הצורני, היא להדגיש את האופן שבו חיבוק נצחי זה טומן בחובו ניתוק הרה גורל - הניתוק מאהבת האל. הנאמנות של המתרגם למקור מעבירה לעברית מתח זה בין צורה ותוכן בדיוק מרבי.

דנטה גם מרבה לעשות שימוש במלים המכילות צלילים דומים באופן המשמש לעיבוי ולהדגשת המשמעות. במקור, השורה "הלה, שלנצח ממני לא יבותק" נשמעת כך: "questi, che mai da me non fia diviso". המלים השלישית mai (לנצח) והחמישית me, קשורות ביניהן באליטרציה חזקה - החזרה על הצליל m בראשית שתי המלים - באופן המשמש להדגשת הקשר שלא ינותק בין האוהבים. הצירוף היפה שבו בחר המתרגם - "לנצח ממני" - מעביר אל העברית באמצעות החזרה על הנו"ן משהו מהמצלול המקורי.

התרגום החדש מלווה בכרך פירוש מפורט ועשיר מאת לואיזה פרטי־קואומו ויואב רינון. הסגנון התמציתי של דנטה, לצד האזכורים התכופים של דמויות מיתולוגיות והיסטוריות, הופכים לעתים קרובות את ההסתייעות בקומנטאר להכרחי. הפירוש, העומד בסטנדרטים הגבוהים ביותר של המסורת הפילולוגית האיטלקית, מספק מצפן יעיל להתמצאות במשעולי ה"תופת" לצד היכרות מעמיקה עם הדיונים הפרשניים הענפים בחקר ה"קומדיה", הן במסורת האיטלקית והן בזו האנגלו־אמריקאית. אין ספק שלא כל פרטי הדיון הפילולוגי והבלשני יהיו רלוונטיים לקהל הרחב, וטוב עשו המחברים בהקשר זה, כשהפרידו בין גודלי הגופן של הפירוש הבסיסי והדיונים הפרשניים המפורטים יותר. זהו, לסיכום, פרוייקט מרשים שמעמיד תרומה חשובה ביותר למדף ספרי המופת בעברית. נותר רק לקוות שהמחברים ימשיכו במלאכת התרגום והפירוש של שני הכרכים הנוספים של ה"קומדיה", ויאפשרו לקורא העברי להתלוות לדנטה גם בהמשך מסעו במחוזות הנצח.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ