הישראלי שליוה את מאבקו של שבט ההוארני באקואדור נגד חברות הנפט וחזר עם סרט - סוף שבוע - הארץ

הישראלי שליוה את מאבקו של שבט ההוארני באקואדור נגד חברות הנפט וחזר עם סרט

המאבק הסביבתי הגדול ביותר נגד חברות הנפט, הנוגע לאדמותיהם של בני שבט ההוארני באקואדור, מתרחש כבר עשרות שנים בג'ונגלים ובבתי משפט. הצלם והבמאי הישראלי יורם פורת ליווה את המאבק הזה וחזר עם סרט. לאחר התפתחות לא צפויה בעלילה וכעבור שבע שנים, מוקרן סרטו בישראל

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"בזמנים הקדומים, כשהרוח הגדול ברא את העולם, הוא מילא את ידיו בבוץ ויצר את האדם הראשון - אנקרי. בהתחלה לא היו לו אף, עיניים ופה, והוא לא ראה או הריח. הרוח הגדול יצר עבורו עיניים ופה. אנקרי לא ראה חיות ועצים, ולא הבחין בין מתוק למלוח. הרוח הגדול יצר את העצים הראשונים, ואנקרי ראה מהו זוחל למטה על גזע העץ. הוא מצא פרי מוזר ופתח אותו, ובתוכו ראה נמלים זוחלות והחליט לטעם אותן. הנמלים היו מלוחות ואנקרי הבין שיש טעמים בעולם. שיש צבעים ויש צורות. הוא נרדם, ובחלומו יצר זנים שונים של חיות ועצים, גן שלם והרמוני של יצורים חיים, זה היער שאנחנו חיים בו היום. אז חשב אנקרי, 'אין מספיק מזון לאדם ולחיה'... בחלומו הוא יצר פרחים, גנים שלמים, שבהם יכול אדם לגדל ולאסוף פירות. אנקרי חי שנים רבות, אבל היה בודד. הוא אסף את אורם של המאורות הגדולים, השמש והירח, ויצר סערה עצומה בכוחה. בעזרת ברקים היכה אנקרי באדמה, ובכל מקום שבו פגע הברק, אדם - האו בשפת ההוארני - נוצר. לכן ההוארני קוראים לעצמם ילדי השמש והירח".

ציד בשטחי שבט ההוארני. שטחי המחיה הצטמצמו ב-99%. צילום: Karoline Rosehip

את המיתוס הזה מספר אחד מזקני שבט ההוארני (Huaorani), החיים ביערות הגשם של האמזונס שבאזור יאסוני באקואדור, מקום המפגש של נהר האמזונס עם רכס האנדים וקו המשווה, ואחד האזורים העשירים בעולם מבחינה ביולוגית. מדובר בגן עדן של ממש, שהוכרז על ידי אונסק"ו כאתר שימור ביולוגי בינלאומי. בכל עשרה דונמים של אזור יאסוני קיימים יותר זנים של צמחים ועצים מאשר בכל יבשת צפון אמריקה, וחיים בו הכי הרבה סוגי חרקים ובעלי חיים מימיים (אמפיביים) בעולם.

במשך אלפי שנים שמרו אנשי ההוארני, הנחשבים ללוחמים עזי נפש, בקנאות על שטח המחיה שלהם. הם לחמו באנשי האינקה ובכובשים הספרדים, אבל ב–40 השנים האחרונות מצאו את עצמם במלחמה שבה החניתות ורובי הנשיפה שלהם הם כלי נשק שאין בהם ערך. מלחמה שבה מנצחים הכסף, השחיתות והאינטרסים. מלחמה שבגללה נמצא גן העדן שלהם, ואחת הריאות הירוקות החשובות בעולם, בסכנה של ממש.

פרט לצמחים ולבעלי חיים, עשיר אזור היאסוני גם בנפט. המרבצים הראשונים של "הזהב השחור" התגלו בשנת 67', על ידי חברת הנפט האמריקנית "טקסקו" (Texaco). כדי ליצור קשר עם אנשי ההוארני, יצרו חברות הנפט שיתוף פעולה עם מיסיונרים נוצרים מארצות הברית שפעלו באזור. ההוארני, שזו היתה להם פגישה ראשונה עם האדם הלבן, גילו בתחילה חשדנות כלפי הזרים. המפגש הראשון, שבו הראו המיסיונרים לאנשי השבט תמונה מעיתון מקומי שבו הופיעה אשה מבנות השבט שנחטפה קודם לכן באותה שנה על ידי שבט אחר שקיים קשרים עם העולם החיצוני, נגמר באופן טראגי. אנשי ההוארני ראו את התמונה בעיתון, הבינו ממנה כי האנשים המוזרים שנחתו עם הציפור הגדולה "גנבו" את נשמתה של האשה, ושיפדו חמישה מהם בעזרת חניתות. הרעש הגדול שנוצר בעקבות המקרה זירז את הגעתם של זרים נוספים אל תוך שטח המחיה של ההוארני, ואת מקדחת הנפט הזו כבר לא היה ניתן לעצור.

בשנים שחלפו מאז הצטמצם שטח המחיה של השבט ב–99%. מ–240 מיליוני דונמים, לשמורה של 60 אלף דונמים בלבד. עשרות חברות נפט וחברות מתעשיית העץ, מקומיות וזרות, נכנסו למעמקי יערות הגשם והשאירו אחריהן כבישי ענק, עצים כרותים, מים מזוהמים ופסולת תעשייתית בכמות נכבדת. בשנים שבהן הפעילה חברת טקסקו את קו הנפט הטראנס־אקואדורי, דלפו ליערות הגשם של האמזונס כ–19 מיליון גלונים של נפט גולמי. אך אלו לא היו טיפות הנפט האחרונה שנקברו ביערות הגשם. בשנת 92' הועברה השליטה בשטח לחברת הנפט הלאומית של אקואדור "פטרו־אקואדור", וממנה לחברות נוספות, שהתנערו מאחריות לזיהומים הקיימים והמשיכו לזהם בעצמם.

מניו יורק לאקואדור

לתוך קלחת הנפט הזו (עוד על המאבק המשפטי של שבט ההוארני ניתן לקרוא בכתבה "המפלצת השחורה של אקואדור", מוסף "הארץ", 28.2.14), הגיע בשנת 2005 יוצר הסרטים הישראלי יורם פורת, בן 42, כשמאחוריו שנים כצלם וכתב "נאשיונל ג'אוגרפיק" הישראלי. פורת חי בקרב שבט ההוארני במשך שנתיים, תיעד את מלחמתם בפלישת חברות הנפט ויצר את הסרט "שומרי גן עדן", שמוקרן בימים אלו בסינמטקים ברחבי הארץ. "שלושה ראשי חץ הובילו אותי לחקור את שבט ההוארני", מספר פורת. "אחרי השירות הצבאי טיילתי בדרום אמריקה, הגעתי לאזורים נידחים של יערות האמזונס והתאהבתי בהם. כמה שנים מאוחר יותר, פגשתי חבר ספרדי שבדיוק חזר מיערות הגשם באקואדור. הוא היה נרעש מאד מהמפגש עם ההוארני והראה לי תמונות של אנשי השבט שחלו בסרטן וסבלו מפצעים וזיהומים נוראיים בשל המגע עם המים המזוהמים בשפכי נפט. החלטנו יחד שנצא לשם ונעשה סרט שיביא לעולם את המראות הללו. כדי לממש את התוכנית התחלתי ללמוד קולנוע בניו יורק, ובשיעור התחקיר הראשון נכנסה המורה עם ספר בשם 'וידויו של רוצח כלכלי' (confession of an economic hitman) מאת ג'ון פרקינס. בספר כותב פרקינס כיצד הגיע לאזורים נחשלים, בשליחות ממשלות וחברות ענק שונות, ובעזרת שימון הגלגלים הנכונים ניסה לשכנע את המדינה לבצע השקעות כלכליות עצומות שאין בהן כל צורך, וכך 'לשעבד' אותה. באקואדור, למשל, נבנה סכר עצום העומד היום ללא שימוש. אחרי סמסטר אחד בלימודי הקולנוע הרגשתי שעשיית הסרט בוערת בי. התחלתי בתחקיר וגיליתי שאנשי ההוארני מתכננים הפגנה בעיר הבירה קיטו, על מנת לעצור חברת נפט מלהיכנס לשטחם, שנקרא בפי החברה 'בלוק 34'. חתכתי מהלימודים ונסעתי לאקואדור".

איך יצרת קשר ראשוני עם אנשי ההוארני?

"חלק מהם כבר קיימו קשרים עם הציוויליזציה, והיו גם ארגוני איכות סביבה שסייעו להם בארגון ההפגנה בקיטו. הכניסה לשטח יערות הגשם היתה מסובכת, כי למרבה האבסורד הייתי חייב לקבל אישור מחברות הנפט שעובדות באזור. סיפרתי להם סיפורי סבתא והצלחתי לקבל את האישור, ואז יצאתי לשיט בן שבוע בקאנו, כדי להגיע לאסיפת ההוארני בג'ונגל. לאסיפה הזו הגעתי עם שני אנשי הצוות שלי, שהיו לצדי בכל עשיית הסרט, עוזר ההפקה, המתורגמן והאיש־לכל־משימה מיגל דה לה איגלסיה מספרד, ואיש הסאונד האמריקאי טייקו וולקמב. באסיפת השבט ראינו כעס נורא, בעיקר אצל הזקנים. הם צעקו על הצעירים שחברו לתרבות החיצונית ואיפשרו את כניסתן של חברות הנפט. 'מאז שוויתרנו לכם על ההנהגה יש לנו רק צרות', אמרו זקני השבט. 'חברות הנפט גירשו אותנו משטחנו והפכו אותנו לעבדים, הן הבטיחו לנו בתי חולים ובתי ספר, לא קיימו דבר והביאו עלינו רק מחלות. התרבות שלנו אבדה, הילדים לא יודעים לצוד ולא מכירים את הסיפורים העתיקים שלנו'".

האמנת לכל זה?

"בהתחלה לא, אבל אחרי שהסתובבתי בשטח וראיתי בעיניי את המים המזוהמים, את בריכות הנפט שהשאירו אחריהן החברות ואת בני השבט הנגועים במחלות, לא פיקפקתי יותר".

מה קרה אחרי אותה אסיפה?

"כ–200 מאנשי השבט, יחד עם אנשי הארגונים הסביבתיים שתמכו בהם וסייעו להם בענייני המנהלה, הגיעו לקיטו ופלשו לבניין הפרלמנט. למרבה ההפתעה המחאה השקטה הזו הצליחה, ושרת איכות הסביבה של אקואדור לא חתמה על האישור שמאפשר לחברת הנפט להיכנס ולקדוח בשטח. בין אסיפת השבט להפגנה בקיטו עבר חודש, כי מסובך מאוד להביא בני אדם ממעבה הג'ונגל לעיר הבירה. בחודש הזה ליוויתי אותם והצלחתי ליצור את קשרים שסייעו לי להמשיך לחיות במחיצתם ולתעד את חייהם".

אחרי ההפגנה בקיטו יצא פורת למסע אל עמקי יער הגשם, כדי לפגוש בקהילה הרחוקה ביותר של ההוארני. "שטנו לשם שיט ארוך בקאנו, יחד עם מדריך מהשבט ובנו הבכור", הוא מספר, "אחרי שלושה ימים של שיט, הבן שנהג בסירה לא השגיח על המנוע, שנפל למים. היינו, פשוטו כמשמעו, תקועים לחלוטין באמצע שום מקום. למזלנו הצטרף לנסיעה חוקר ביולוגי שהיה לו טלפון לווייני. הוא הזעיק עזרה ואחרי 24 שעות הגיע אלינו סירה שחילצה אותנו. החלפנו קאנו, המשכנו במסע והגענו לקהילת השבט הרחוקה".

איך נראים חיי קהילה כזו?

"הדמות הדומיננטית במשפחה הוארנית היא הגבר. הוא אחראי להביא את הציד ולספק את המזון. בשנים האחרונות, כששטחי הציד מתמעטים והגברים הולכים לעבוד בחברות הנפט ונמצאים פחות בבית, התעוררו גם נשות השבט והקימו קבוצה פוליטית עצמאית הנלחמת בחברות הנפט ודואגת לשימור התרבות והמסורת בקרב הילדים. מבחינה אנושית ההוארני הם אנשים פשוטים ומאושרים. הם מסתובבים עירומים, והגברים קושרים את איבר המין שלהם בחוט, כדי שיוכלו ללכת ולרוץ בנוחות בשעת הציד. אנשי ההוארני חיים בהרמוניה מופלאה עם היער, שה'רוח הגדולה' שלו היא האל שלהם. יש להם ידע עצום בכל מה שקשור לצמחים שסביבם, והם יודעים בדיוק איזה מהם יכולים לרפא, ואיזה פירות ראויים למאכל. השאמאנים שלהם, שהם המרפאים, מחזיקים ידע עצום שהולך ונעלם. ההוארני לוקחים מהיער רק את מה שהם צריכים, אפילו לא גרם מעבר לזה, ונודדים בשטח בהתאם לכמות הציד והאוכל, כדי לא לשחוק את היער המספק להם פרנסה. במשך השהייה עם הקהילה הזו עלה בראשי שם הסרט שומרי גן עדן".

ואיך תיקשרת איתם?

פורת (משמאל) עם אנשי הצוות ואנשי השבט. צילום: Karoline Rosehip

"חלקם מדברים ספרדית, ואני למדתי כמה מילות מפתח בשפת ההוארני, שאיפשרו לי לקיים איתם שיחות אל תוך הלילה. המילה החשובה ביותר בשפתם היא 'ואפוני', המשמשת גם כאמירת שלום, גם כ'מה נשמע?' וגם כביטוי שיש לו משמעות חיובית. עוד ביטוי חשוב הוא 'דוראני ביי', שמשמעותו 'כמו אבות אבותינו'. אם אני יוצא לציד או מטפס על עץ, אני דוראני ביי. ביטוי חשוב נוסף הוא 'נאני', שפירושו הרבה, ובהתאם 'נאני־נאני'... ההוארני נוהגים לספור רק עד 10, כמספר אצבעותיהם, וכל מספר מעבר לזה הוא נאני או נאני־נאני. כמה קילומטרים יש מכאן ועד לעיר? 'נאני', וכמה חיות יש ביער? נאני־נאני"...

יצאת גם למסעות ציד?

"כן. הם קמים בחמש לפנות בוקר, יוצאים למעבה הג'ונגל, וצדים עם חניתות ורובי נשיפה שבהם יורים חצים מורעלים. הכנת החצים ורקיחת הרעל הן אומנות עתיקה, העוברת מאב לבן. בוקר אחד יצאנו לציד עם גבר ואשתו. עשינו המון רעש והברחנו את החיות, והוא התעצבן וניסה כל הזמן לנער אותנו ממנו, אבל אחרי הליכה של שעה אל תוך היער, כשאנחנו תלויים בו לחלוטין, לא היה סיכוי שניתן לו לברוח ונישאר שם אבודים. בשלב מסוים הוא אמר לנו לעמוד והמשיך ללכת. כמובן שהלכנו אחריו, והוא התעצבן והורה לנו שוב, בצעקות, לעמוד. אחרי כמה פעמים כאלו הוא פשוט הראה לנו בתנועות ידיים שהוא רוצה לחרבן, ושנחכה כמה רגעים... בסוף אותו מסע הצליח הגבר לצוד מין של חזיר בר הנקרא פקארי, שאשתו החזקה סחבה על גבה כל הדרך הביתה כחלק מחלוקת העבודה המסורתית במשפחה. ציד מוצלח כזה הוא הוכחה לגבריות וגאווה גדולה, והגבר יכול לספר עליו אחר כך שלושה לילות ברציפות".

יש להם היום מספיק שטחי ציד?

"בגלל כניסת חברות הנפט, השטחים הצטמצמו מאוד, וזו בעיה רצינית. במקור, למרות שהם חיים בסביבה של נהרות גדולים, היו ההוארני נוודים שהצטיינו במסעות רגליים ארוכים. הם מסוגלים ללכת 140 קילומטרים ביום, ועומדים במסעות הללו בעזרת פרי מיוחד שבלועזית נקרא קסאווה, שאותו הם מגדלים בגנים מיוחדים הקרויים בשפתם צ'קרה. מהפרי, שנראה כמו בטטה מוארכת, הם מכינים משקה אלכוהולי שנקרא צ'יצה. את המשקה הם מכינים בשיטה ייחודית - זקנות השבט לועסות אותו ויורקות מפיהן לתוך סיר. העיסה שהן יורקות תוססת באמצעות הרוק והופכת לאלכוהולית, והם שותים אותה במסעות ובחגיגות. טעמתי את זה, מגעיל ביותר. היות ואין להם מלח או סוכר הם משתמשים בזן של נמלים שנקרא נמלי לימון שטעמו חמוץ מלוח, זה דווקא לא רע בכלל".

סכסוכים פנימיים

הפגנה של אנשי הוארני בבירה קיטו. הנשים דומיננטיות במאבק. צילום: P. Asimbaya & L.velasquez

לא כל קהילות ההוארני הן פרימיטיביות, ולא כולן מקיימות את אותה הרמוניה מופלאה עם היער. במשך השנים עשו חברות הנפט "הפרד ומשול" בין הקהילות, הבטיחו להן הבטחות שונות ויצרו תלות כלכלית בינן לתאגידי הנפט. השחיתות פשתה גם בקרב ההוארני, ונשיאים שונים של השבט חתמו עם חברות הנפט על הסכמים שלפיהם יימכרו משאבי הטבע של היער לחברות ל–30 שנים. כמה מן הנשיאים הללו מופיעים בסרט, ומגמגמים תשובות רפויות על מהות ההסכמים, כמו למשל הבטחות מחברות הנפט לבניית בתי ספר ובתי חולים, שלא קוימו. בקרב אנשי ההוארני קיים כעס גדול על חלק מאותם נשיאים, והם מתחלפים בתדירות גבוהה יחסית, אך כל אחד מהם עומד תחת לחץ מאסיבי מצד המדינה וחברות הנפט, שהן למעשה השליטות באזור.

"פגשנו גם כאלה שלא היו כל כך נחמדים, למדו כבר מה זה כסף והושחתו על ידי חברות הנפט", נזכר פורת. "כשרציתי לעבור מהקהילה ההיא למקום שבו נמצא זיהום של חברת נפט, הייתי צריך לעבור דרך קהילה מסוימת. הגענו לשם, והם ביקשו מאתנו סכום כסף מטורף. אמרנו שאנחנו לא מוכנים, והם כעסו ואמרו שהם הולכים להשחיז את החנית. כמובן שלבסוף שילמנו כמה שהם ביקשו".

המקומות המזוהמים נמצאים עמוק בתוך היער?

"חלק נמצאים ליד מקומות מגורים, כמו למשל היישוב סן קרלוס המופיע בסרט. יישוב הממוקם בשטח תעשיית הנפט, ושיעור הסרטן בו גבוה באופן מובהק מעיר הבירה קיטו. ליד היישוב הזה נמצאות בריכות עם פסולת תעשייתית שנקברה לפני עשרים שנים על ידי חברות הנפט. הן פשוט שפכו את הפסולת לבריכה וכיסו אותה בעפר. אחרי 25 שנים הנפט עלה והיום כל האזור מזוהם. גם הגז הנפלט כחלק מתהליך הפקת הנפט הוא מקור מזהם, והגשם החומצי הנושא אותו מכיל רעלים בכמות בלתי נתפסת. האנשים שחיים שם פשוט נמוגים לאטם מסרטן ומזיהומים. יש להם פריחות ופצעים איומים על העור, והם גוססים ומתים. יש הרבה מקומות מזוהמים שחברות הנפט מנסות להסתיר. כדי להגיע למקומות הללו צריך ללכת שבוע שלם ברגל, ושם אתה מוצא צינורות ששופכים את הפסולת היישר למי הנהר, מהם שותים התושבים".

מה אומרים על כך אנשי חברות הנפט?

פרפר בנחל מזוהם. צילום: Karoline Rosehip, יורם פורת

"הם טוענים, גם בסרט, שיש כאלה שמחבלים בכוונה בצינורות שלהם, כדי שיצטרכו לשלם עבור התיקונים. מצב הצנרת שבה זורם הנפט הוא בכי רע, ויש דליפות רבות שאנשי התחזוקה לא מצליחים לתקן. בנוסף מספרים אנשי החברות שהם מטהרים את הפסולת בעזרת טכנולוגיות מתקדמות, ומחזירים לנהר מים ממוחזרים שהם במצב טוב יותר מזה שהיו לפני כן. היום עובדת במקום חברת הנפט הספרדית 'רפסול' (Repsol). כשרצינו לצאת משטח היער היינו צריכים לעבור דרך אתר החברה ומנהל העבודה שם אמר לנו שהמים לא מזוהמים, שהכל שקרים ושהוא עצמו מוכן לשתות מהמים הללו. היה לי בתיק בקבוק עם דגימת מים מזוהמים, וכמעט התפתיתי להציע לו לגימה, אבל למזלי אחד מהחברים שהיו לידי סתם לי את הפה".

במסע הצילומים הזה, שנמשך כשנתיים, פגשו פורת ואנשי צוותו גם אויבים ותיקים יותר של שבט ההוארני. "בדרך לצילום נקודת מים מזוהמת, הלכנו בתוך פלג קטן", מספר פורת. "אני הלכתי בתוך המים, וטייקו הלך על הגדה והקליט את הצלילים. לפתע הוא קלט משהו דמוי ענף ששט אחרי בזרם, והתברר כנחש שהתרומם להכיש אותי. בשנייה האחרונה הוא משך אותי למעלה. קראנו למדריך שלנו והוא הרג את הנחש בעזרת מקל דמוי מזלג. כשבדקנו אותו, התברר שמדובר בנחש מסוג אכיס, ששתי שיניו הקדמיות היו מלאות ארס. זהו נחש מסוכן ביותר, שהכשתו גורמת למוות בתוך 45 שניות, והוא גם האויב הגדול ביותר של ההוארני".

למה הם שונאים אותו?

"הנחש הזה הוא הגורם מספר אחת למוות טבעי בקרב השבט, ולכן יש להם קשר תרבותי עמוק כלפיו. אחד המיתוסים שלהם מספר על אותו נחש, שראה כמה תולעים הולכות על הקרקע ורדף אחריהן. אחת התולעים הזמינה אותו לביתה שעל העץ, והם אכלו יחד מפרי האצ'וטה. התולעים, שפחדו מהנחש, דיברו ביניהן ואמרו שהן חייבות להיות חזקות כמו האנשים, כדי שיוכלו להרוג אותו. התולעים הפכו את עצמן לאנשים בכוח המחשבה, ואז הפכו את הנחש לחץ. אחת מהן, שהיתה לאיש, הכניסה אותו לאשפת החצים שלה ויצאה לציד. היא ראתה קוף, הוציאה את חץ הנחש, והוא טס והרג את הקוף. אותו איש־תולעת הפך לצייד מפורסם, וחשב לעצמו שהוא חייב לשמור את הנחש בסוד, שלא ייצא ויכיש אנשים אחרים. כששאלו אותו חבריו כיצד הוא מצליח כל כך בציד, לא התאפק והשוויץ בנחש, שברח ליער והפך לאויב הגדול של ההוארני. זו אולי הוכחה נוספת שאזור היאסוני הוא אכן גן עדן, אבל בכל מקרה פגישה כזו עם נחש אינה מומלצת ואנשי ההוארני נוהגים להישאר בבתיהם ימים מספר אם הוא נקרה בדרכם. לנו הם המליצו לעזוב את היער, וזמן קצר אחר כך סיימנו את הצילומים ועזבנו".

אחרי הצילומים ביער הגיעו פורת וצוותו לעיירה פסטאסה שבג'ונגל, ותיעדו את ההתקוממות הגדולה ביותר של הציבור האקואדורי נגד תעשיית הנפט והממשלה שתומכת בה. כמובן שההוארני לקחו חלק בהתקוממות הזו שלמעשה הפילה את הממשלה. מטרת ההתקוממות היתה עצירת הפקת הנפט באחד מאתרי הקידוח. אנשי ההוארני יחד עם שבטים אחרים פרצו באלימות אל תוך משרדי החברה ושרפו ציוד משרדי ומסמכים. באחת הסצנות החזקות בסרט נראים מפגינים, חלקם עירומים, מתעמתים עם שוטרים וחיילים חבושי מסיכות גז. "בשלב מסוים הצבא השתלט על השטח ואנחנו היינו היחידים בעיירה עם מצלמה", נזכר פורת. "זה היה פחד אלוהים, הם ירו על העיתונאים שסיקרו את האירוע כדורי פלסטיק וגז מדמיע, כדור אחד כזה פגע בי".

המאבק נמשך

אשה הסובלת מזיהום בסן קרלוס. צילום: Karoline Rosehip, יורם פורת

לאחר סיום הצילומים חתם פורת, בעזרת עורך דין, חוזה מפורט עם חברת הפצה אמריקאית. הוא ערך את הסרט (אותו קיריינה השחקנית והלוחמת למען הסביבה ג'ואן וודוורד, שהיתה אשתו של פול ניומן) ועמד לצאת אתו להקרנות ברחבי העולם, אלא שאז חלה תפנית בעלילה, המלמדת משהו על רוח הקרב שלמד פורת מאנשי ההוארני. "הפרמיירה של הסרט נערכה ב–2007 בפסטיבל הקולנוע בוונקובר, קנדה. נבחרתי להשתתף בתחרות הסרטים התיעודיים שם, והתמודדתי מול סרטים שבהפקתם היו מעורבים רוברט רדפורד ולאונרדו דיקפריו. הסרט זכה להצלחה גדולה בפסטיבל, והוקרן במקביל גם בפסטיבלים בברזיל ובניו יורק. כשהייתי עם הסרט בוונקובר, נפרצה דירתי בניו יורק וכל ציוד הצילום והקלטות נגנבו ממנה, בעוד חפצים יקרי ערך אחרים לא נלקחו. כשחזרתי לשם וגיליתי את הפריצה, ניסיתי ליצור קשר עם חברת ההפצה והם נעלמו כלא היו - וחשוב מכך החזיקו בזכויות ההפצה של הסרט וסירבו להפיץ אותו. אחרי מאבק משפטי קשה, שכלל בוררות וגם משפט אזרחי בבית משפט בניו יורק, שאליו לא טרחו אנשי חברת ההפצה להגיע ושבו ניצחתי, התברר לי שלמרות הניצחונות, אין גוף שיוכל לאכוף על החברה לקיים את ההסכם איתי ולשלם לי את הכסף שהוצאתי במאבק המשפטי. חזרתי לארץ והחלטתי שאני לא מכיר בהם יותר, וגם אני לא מקיים את החוזה. התחלתי להסתובב עם הסרט בישראל, להרצות ולהציג את הסרט בסינמטקים".

אנשי ההוארני ממשיכים בינתיים במאבקם בחברות הנפט. בשנת 2007 עלה לשלטון באקואדור הנשיא רפאל קוראה, והסכים להשעות את רישיונותיהן של חברות הנפט במדינה. קוראה ביקש להציל את שמורת יאסוני וכתחליף לניצול הנפט, המהווה כ–40% מתקציב ארצו, הציע שמדינות העולם יתרמו לממשלתו 3.6 מיליארד דולר דרך קרן מיוחדת שהקים. הרעיון עורר התלהבות וזכה בתמיכתם של ארגוני הסביבה בעולם ובגיבוי האו"ם, אך בסופו של דבר נאספו רק כ–13 מיליון דולר, רובם מתורמים פרטיים, בעוד ממשלות נמנעו מלתרום במישרין לקרן. בתחילת אפריל פג תוקפה של הקרן ואנשי ההוארני נמצאים שוב תחת מכבש לחצים ונאלצים לצאת לקרב מאסף על פארק יאסוני, נגד חברות הנפט המעוניינות במיליארד חביות הנפט הגולמי המצויות עדיין בשטח. נראה שבמצב עניינים כזה, אין אפשרות כלל לפקח על הפיתוח העתידי של האזור כשהוא נתון למרותן של חברות הנפט.

מנגד, באו לעזרתם של ההוארני צעירים אקואדורים רבים, המכנים את עצמם "יאסונידוס". הם חברו לאנשי השבט ובכל יום חמישי הם מארגנים הפגנה מול כמה ממשרדי הממשלה בעיר הבירה קיטו. הם מרעימים בתופים, רוקדים, שרים שירי מחאה ואוספים חתימות מן העוברים ושבים. באמצע החודש הצליחו אנשי התנועה הסביבתית יאסונידוס, התומכת במאבק שבט ההוארני, להשיג 750 אלף חתימות הקוראות לא לאפשר לחברות נפט נוספות לקדוח באזור יאסוני לפני שיתקיים בנושא משאל עם. מספר החתימות הדרוש על פי החוקה באקואדור כדי לכפות משאל עם (בכל נושא שהוא) הוא 600 אלף, כך שכרגע המדינה מחויבת לקיים משאל עם לפני שתאשר לכל חברת נפט שהיא להיכנס לשטח ולבצע קידוחים נוספים. מדובר בתקדים בקנה מידה עולמי, משום שעוד לא קרה בהיסטוריה שמאבק ציבורי הצליח לעצור קידוחי נפט בעוצמה כזו.

חבית נפט ליד העיירה סן קרלוס. שיעור סרטן גבוה. צילום: Leandro Valasco Vicente

בינתיים, באזור האמזונס המערבי כולו נמשכים קידוחי הנפט כסדרם. במדינות כמו אקואדור, ברזיל, קולומביה, בוליביה ופרו פועלים היום יותר מ–110 אתרי קידוח נפט והפקת גז. אזור ענק זה נמצא בשליטתן של חברות גז ונפט, והריאה הירוקה של העולם הולכת ונכחדת. ג'ודית קימרלינג, משפטנית ופעילה למען איכות הסביבה, קוראת בסרט לעצור מיידית את פיתוח חברות הנפט והגז באזורים כמו היאסוני ולהכריז על אזורים שסגורים בפני החברות, בדומה למה שמתקיים בארצות הברית. בנוסף, אומרת קימרלינג, יש לחוקק חוק המעניק לאוכלוסיות כמו ההוארני זכויות לסרב לכניסתן של חברות הנפט ותמורה הולמת עבור השטחים שאליהם הן נכנסות.

אחד מלוחמי ההוארני, פנטי, שהוא גם אחד מגיבורי הסרט, מציע את התיירות האקולוגית כדרך לשימור היער. הוא מעוניין לתחום את שטח ההוארני כשמורה בלתי נגועה, ולקיים קשר בין אנשי ההוארני לבין תיירים שיבואו ללמוד על החיים ביערות הגשם ועל תרבות השבט הייחודית. "אנחנו רוצים קשר עם העולם החיצון", אומר פנטי. "רוצים שילדינו ילמדו על שפות ותרבויות אחרות, אבל גם שישמרו על התרבות והמסורת שלנו, כדי שבעתיד יוכלו להגן עלינו ועל עצמם מפני חברות הנפט שרוצות לנצל את הטריטוריה שלנו. אנחנו יודעים שלחברות הנפט יש כסף וכוח פוליטי רב, ויש להן חוקים משל עצמן, ובשטחים שלהן לא אכפת להן מהאדמה, מהעצים, מהנהרות ומהציפורים, הדברים שמקיימים את חיינו, הדם הזורם בעורקים שלנו. אם נחתוך את העורקים באלה, אם נאבד את היער, ההוארני לא יוכלו להמשיך ולחיות את החיים שידענו עד כה".

הסרט "שומרי גן עדן" יוקרן בסינמטק חיפה ב-2 במאי ובסינמטקים ברחבי הארץ בחודשים הקרובים.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ