שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עופר אדרת
עופר אדרת
עופר אדרת
עופר אדרת

ב-1931, כשיחיאל די־נור, המוכר בשם העט "ק. צטניק" היה בן 22, הוא פרסם ספר שירים ביידיש. הוא יצא לאור בוורשה במספר מוגבל של עותקים, תחת הכותרת: "צווייאונצוואנציק לידער פון יחיאל פיינער" - 22 שירים של יחיאל פיינר (שמו המקורי).

די־נור, שהקפיד ליצור מסתורין סביב דמותו - הסתיר את שמו הקודם, שנת ומקום הולדתו ופרטים על עברו - ניסה להסתיר גם את דבר קיומו של הספר. כל אימת שנודע לו על עותק של הספר המצוי בספרייה הלאומית בירושלים, היה מגיע לשם, מוציא את הספר ומשמיד אותו. מ-1953 ועד 1993 עשה זאת שלוש פעמים.

אחרי שבמשך עשרות שנים נחשב הספר לאבוד, באחרונה אותר עותק שלו על ידי אספן בחנות לספרים מיד שנייה בצפון הארץ, בתוך ערימה של ספרים ישנים, ובחודש הבא הוא יועמד למכירה פומבית בבית המכירות הפומביות "קדם" בירושלים, תמורת 21 אלף שקל.

"הספר היה במשך שנים משאת נפשם של מוזיאונים, ספריות, אספנים וחובבי ספרים עתיקים. הספר הושמד כמעט לחלוטין על ידי המחבר, כחלק מתהליך ההשמדה של מי שהיה בעבר", נמסר ל"הארץ" מקדם. לדבריו של מרון ארן, מבעלי קדם, "מדובר באחד הספרים היהודיים הנדירים ביותר בעולם. זהו גם אחד הזיכרונות הנדירים והחשובים ביותר לעולם שהיה ואיננו עוד".

שמונה שנים לאחר פרסומו של הספר פרצה מלחמת העולם השניה, ופולין נכבשה בידי גרמניה הנאצית. די־נור נשלח למחנה ההשמדה אושוויץ, שם איבד את אשתו, הוריו, אחיותיו ואחיו.

העותק של הספר האבוד - 22 שירים של יחיאל פיינרצילום: בית המכירות הפומביות "קדם"

אחרי השואה עלה די־נור לישראל ופרסם ספרים רבים על חוויותיו במחנה. הם התאפיינו בתיאורים קשים על מעשי זוועה סדיסטיים שנעשו באסירים, כולל התעללות מינית וקניבליזם. הוא הפך ל"סופר השואה הראשון", שספריו נלמדו על ידי דורות של תלמידים בארץ. "סלמנדרה", "בית הבובות" ו"פיפל" זכורים במיוחד. מבקריו טוענים כי יצירתו היא פורנוגרפיה. מוקיריו, כמו פרופ' גדעון גרייף, אומרים שהיה סופר ומתעד חשוב של אושוויץ.

די־נור חתם על ספריו בשם העט "ק. צטניק", הלקוח מראשי התיבות בגרמנית ל"מחנה ריכוז". זהותו נחשפה רק במשפט אייכמן ב-1961, שם הופיע כעד, סיפר על "הפלנטה האחרת" והתעלף.

בספר, אותו ניסה להשמיד, ישנם 22 שירים - כמספר שנותיו של די־נור בעת פרסומו. בשיר הפתיחה הוא כתב ביידיש: "עשרים ושניים שירים; עשרים ושתיים שנה; קרן אל תוך לאות־מחשכים; באלם פה פערה קברה". במכתב שכתב די־נור לשלמה גולדברג, מנהל מחלקת ההשאלה של הספרייה הלאומית, הסביר הסופר, בהתייחסו אל עצמו בגוף שלישי: "ב-1953 הודיעו לי בשהותי בניו יורק שה'ספר' מאת הסופר שהושמד באושוויץ נמצא בספרייה הלאומית... הלכתי לספרייה והצגתי את תעודת פא"ן (איגוד הסופרים העולמי) כסופר מישראל הכותב את סיפור חייו של סופר זה שהושמד. קיבלתי את הספר לידי, יצאתי מהספרייה ושרפתי את הספר".

ק. צטניק במשפט אייכמן, ב-1961

די־נור התייחס גם לפעם השנייה בה השמיד את הספר: "שמעתי משני סטודנטים, המתחקים אחר קורות חייו של ק. צטניק, שה'ספר' נמצא בספרייה הלאומית בירושלים, וההמשך ידוע".

בפעם השלישית בה לקח את הספר הוא לא השמיד אותו, אלא קרע אותו לגזרים, וכתב: "ועוד בקשה לי אליך: כאות ועֵד צֵרפתי כאן שְאֵרִים מתוך 'הספר', אנא, שרוף אותם כמו נשרפו כל היקר לי ועולמי בקרמטוריום של אושוויץ".

ב-2011, עשור לאחר מותו של די־נור, הוצגו בספרייה הלאומית שרידי הגזירים של ספרו בתערוכה, לצד מבחר מאוצרות הספרייה, בהם כתבי הרמב"ם, ניוטון, בובר, קפקא וש"י עגנון. בחיפוש בקטלוג הספרייה הלאומית נכתב כי "שני עותקים ראשונים אבדו", וכי עותקים 3–4 זמינים בצילום.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ