שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לַמֵתִים יש מִצוָה אַחַת: לְהִשְתַכֵּחַ, והם מִתְקַשְים לְקַימָה

בין שכול לשכול מתגלים הבהובי אהבה בשיריה של חמוטל בר-יוסף, שבוחנים נקודות בביוגרפיה שלה כאילו היו אלה דגימות ביופסיה של רקמת חייה

אמיר בקר

שריקה

חמוטל בר־יוסף. סדרת ריתמוס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 95 עמ', 64 שקלים

"רק על עצמי לספר ידעתי" - מי לא יכיר את שורת הפתיחה המפורסמת ביותר של רחל, היא המשוררת רחל בלובשטיין. אותו וידוי אישי על קוצר ידו של המשורר, המסוגל למסור רק וידויים אישיים. השורה נהפכה לביטוי שגור בעברית, אולי שלא בטובתו של השיר שהיא פותחת. רק לעתים נדירות אנו מעיינים גם בהמשכו של השיר, שנכתב בערוב ימיה הקצרים של רחל. הנה הבית האחרון, על שתי השאלות הרטוריות מלאות החרון ומפח הנפש החותמות אותו: " כָּל אָרְחוֹתַי הִלִּיז וְהִדְמִיע/ פַּחַד טָמִיר מִיַּד עֲנָקִים./ לָמָּה קְרָאתֶם לִי, חוֹפֵי הַפֶּלֶא?/ לָמָה כְּזַבְתֶּם, אוֹרוֹת רְחוֹקִים?"

אם נעלעל בספרי שירה עכשויים, גם בלי לערוך מחקר סטטיסטי מחייב, נדמה כי יסתמן רוב לַשירים הנכתבים בגוף ראשון, והמתמקדים לכאורה בכותביהם. אך שירה הנכתבת בגוף ראשון יכולה להעניק לנו כמובן הרבה מעבר ליומן אורחותיו ותחושותיו של המשורר. כשהיא טובה וחזקה, היא פוקחת את עינינו אל עצמנו ואל העולם סביבנו.

"לִשרֹק, לִלעֹס מַסטִיק ולדַבֵּר בִּשׁגיאוֹת/ אסוּר היה לי, בת יחידה של מורָה וגנֶנֶת/ בְּבַית אֻמְלָל, שַכּוּל, מְקֻלָל". כך נפתח ספרה של חמוטל בר־יוסף, "שריקה", בשיר שכותרתו "איך למדתי לשרוק".

קברי אלמונים ממלחמת העצמאות. סטירת השכול בוערת צילום: ניר קידר

"הִתנדַבַתי אֵפוֹא לִשאׂב נֵפט מִן הפַּח הגדול לַבַּקבוּק/ ... וְתַחַת חָסוּת חֲריקוֹת קוֹרעוֹת עוֹר התׂף/ שֶל בֻּכְנַת מַשאֵבַת הפַּח העולָה ויורֶדֶת/ כִּוַצְתִי שְפָתַי ונָשַפתִי./ .../ כך, בַמַחתֶרֶת,/ לָמַדתי לִשְׁרׂק/ על הכּׂל/ בְּקָלוּת".

שיריה של בר־יוסף בוחנים נקודות קריטיות בביוגרפיה שלה כאילו היו אלה דגימות ביופסיה של רקמת חייה. קשה להישאר שווה נפש ביחס לנתיב האישי העולה מהם, והמבט הפואטי המורכב מעשיר גם את מבטנו על חיינו שלנו: "היה לי אָח/ שהִרכִּיב אותי על כְּתֵפָיו./ אָחַזְתי בו כְּמו כַּדוּר את צִירוֹ,/ כמו עולָל את אֶצבַע אִמוֹ.// פַּעַם סָטַר לי.// הוא נָמוֹג ואני הִתפורַרתי./ נִפְרַקתי. נִפְרַעתי./ נותרתי יְחידָה.// עַכשָו העוֹלָם הוא אָחִי./ הוא מַרכִּיב אותי על כְּתֵפָיו/ וְסוטֵר לי על מְשוּגוּתַי".

כפי שסיפרה בעבר בר־יוסף בראיונות עיתונאיים, אחיה הבכור נהרג במלחמת העצמאות, כשהיא היתה בת שמונה, באירוע שלא הוברר אם היה פליטת כדור בשוגג או התאבדות. סטירת השכוֹל הזאת בערה בהוריה, ובמידה רבה גם בה, מאז. "כשאָהַבְתי בָּנים לא יָדַעתי/ שאני מֵקִימָה מִקִבְרוֹ את אחִי/ מתעקֶשֶת להַשִיב לי אותו/ חַי וחָזָק ונָכון ומְנַחֵם./ .../ כשכָּתַבתי שִׁירִים לא יָדַעתי/ שהם דוֹבְבִים את אָבִי המָעוּךְ,/ השותֵק שָעוֹת בַּכֻּרסָה".

ילדותה המוקדמת של בר־יוסף עברה עליה בנדודים בין כמה קיבוצים ומושבים, ובכמה שירים בספר מהדהדות מצוקות בת הקיבוץ שגדלה והתבגרה בעיר. "'אֲהוּבָה' קָרָאתי לבֻּבָּתִי הרִאשונָה, העִירונית./ הִשַׂגתִי אותה בִּשְכִיבָה אַפְּרַקדָן וּרְקיעוֹת רַגְלַים/ על המִדרָכָה של הרחוב הרָאשי, לְיַד חלון הרַאֲוָה/ .../ מָרַחתִי לה על כל הגוּף את המִשחָה השְחורָה השַמנוּנִית/ מהקֻפְסָה הגדולָה שֶשָׂמִים לכל הילדים על פְּצָעים עִם/ מֻגְלָה בַּקַיץ/ של עֵמֶק היַרדֵן./ חִבַּקתי אותה, סִפַּרתי לה אַגָדוׂת,/ וּכְשבָכתָה נָזַפתי בה ואִיַמְתִי עלֶיה/ שאֶקְרא לְשומֶרֶת לַילָה".

פרופ’ חמוטל בר יוסףצילום: אילייה מלניקוב

הבהובים של אהבה והתאהבות מתגלים לעתים נדירות בין השורות. שקטים ומהורהרים, הם מפתיעים אותנו בדימויים בלתי צפויים. "אֶל חַדְרֵי לִבּךָ חָדַרתי בְּעָרְמָה/ של חֲתוּלַת רְחוֹב מְגׂרֶשֶת/ חומֶקֶת בין רָהִיטִים לא מֻכָּרִים/ מחַפֶּשֶת מקוֹם סָמוּי מִן העַין,/ מקום נוֹחַ להַמלִיט גוּרִים סוּמִים"; "לֶחֶם כֵהֶה חַם מהַתַנוּר / עִם צִמוּקִים / שאני תוֹלֶשֶת בִּנשִיקוׂת / מהלְחָיַים, מהַפֶּה, מהַצַוָאר / מהכְּתֵפַים, מהַפְּטָמוֹת, מהַטַבּוּר, / וגם מהקֹעַר של כַּף הרֶגֶל השְמָאלִית".

לקראת סופו של הספר חוזר השכוֹל, בשירים מהפכי קרביים על בנה של המשוררת, שמת בעודו נער.

"'מִצוָה עַל הַמֵת שיִשְתַכַּח מִן הלֵב', אני אומרת דִבְרֵי כִּבּוּשִין לִבְנִי הקָטָן/ שכְּבָר שְלׂשִים שָנָה לא מִתְפּורֵר,/ לא מִתְבַּגֵר./ הוא היה נַעַר נָבוֹן מאֹד. לא סָרְבָן./ התורָה צִוְתָה עלינו לֶאֱהׂב. לְכַבֵּד. לא לַחְמֹד./ וגם מִצְווֹת מַעֲשׂיוֹת רבּוֹת שאֵינַן מעֵבֶר לִיכָלתֵנוּ./ לַמֵתִים יש רק מִצוָה אַחַת: לְהִשְתַכֵּחַ,/ והם מִתְקַשְים מאד לְקַימָה".

הספר מגיע לאחד משיאיו בשיר קינה שקשה לעמוד בו, "אלכוהול": "נָשַקְתי לַכּוֹס/ שמִמֶנָה שָתִיתָ אתמוֹל/ אַלכּוהוֹל.// הִדַקְתִי את פִּי לַזכוּכית/ עָצַמתי עינַים כָּלִיל/ ונָשַקְתי לַכּוֹס/ שמִמֶנָה שָתִיתָ אתמוֹל/ אַלכּוהוֹל/ .../ תָקַעתי שִנַיִם בַּכּוֹס/ כְּשאָמַרתי שִמְךָ/ הִדַקְתִי שְפָתַים/ חָמוֹת לַזכוּכית/ עָצַמתי עֵינַי/ ונָשַקְתי לַכּוֹס/ שמִמֶנָה שָתִיתָ אתמוֹל/ אַלכּוהוֹל// הַכּוֹס השְבוּרָה/ והַדָּם עוד בְפִי/ הבּוֹכֶה את שִמְךָ/ ונוֹשֵק אֶת הַכּוֹס/ שמִמֶנָה שָתִיתָ אתמוֹל/ אַלכּוהוֹל".

הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין מסיים את חיבורו פורץ הדרך "מאמר לוגי פילוסופי" בקביעה מהדהדת: "מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק". ואנו, קוראי השירה, תוהים: הייתכן כי מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו נכתבת שירה?

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ