שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

נקמתה של בריכת גורדון החדשה

פתיחת עונת הרחצה היא הזדמנות לקפוץ למים הקרים של בריכת גורדון, להווי, להומור, לקיטורים, לאגם הבוץ, למנויים המיתולוגיים ולאלו שלא שרדו את השיפוץ המסורבל. רק אסור להודות בקול רם שהמים באמת קרים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יגאל משיח

משה צרויה, השוטר שישב לצד אייכמן בתא הזכוכית, יצא מהבריכה דקה או שתיים לפני שהעיפה הרוח את ה"בודקה" אל המים. ה"בודקה" הכבדה נועדה להגן על החלוקים והתיקים מפני הגשם, אבל הרוח, שהפכה לסופה, עקרה אותה ממקומה על משטח העץ (להלן ה"דֶק") וגלגלה אותה אל המים מעל לראשי הגיבורים שהמשיכו לשחות בסופה. עד שנמשתה מהמים רבצה הבודקה על צידה, מלאת חלוקים, כמו לויתן חולה שנסחף אל החוף. עוד עדות ביזארית לתחלואי התכנון של הבריכה החדשה, שלא נבנתה לשחיינים ואוהבי רביצה בשמש, אלא כאובייקט יהיר לשמו, שטעויותיו הגסות רק מתחדדות עם השנים.

משה, שניצל מנחיתת הבודקה, מפרנס תיאוריית קונספירציה רווחת. ראש העיר, שהובס בקרב על בניית הבריכה מחדש, חיפש נקמה. הבריכה החדשה, בניגוד לקודמת, לא תוכננה לשהיית כיף ארוכה כמו פעם, אלא כדי לשחות ולהסתלק. "אתה זוכר את החומה שהגנה עלינו? אפשר היה לשחות גם ביום סופה. במקומה תיכננה הארכיטקטית גדר ברזל פתוחה, שנקפא בחורף".

בריכת גורדוןצילום: תומר אפלבאום

זו אולי פרנויה אופיינית של מנוי ותיק שעדיין לא מחל לראש העיר על חמש שנות ההמתנה המיוסרת לשיבת הבריכה, אבל במוטיב הנקמנות יש משהו. לגדר הברזל הפתוחה שיובאה מגרמניה המתינו תקופה ארוכה. מומחיות בניית הגדרות שפותחה אצלנו בשנים האחרונות לא הספיקה. איש לא הבחין באירוניה שבהמתנה סבלנית לגדר של גרמנים שמומחיתם בתחום זה אכן הוכחה ללא עוררין. עד שהגיעה הגדר מגרמניה הסתתרו המנויים מאחורי קירות ברזנט ודיקט מקומיים, אבל בחורף הרוח לא הלמה בגב והפפרצי המקומיים והתיירים, לא צילמו את הנשים מבעד לגדר הפתוחה. לנוחות המציצים הוקפה הגדר סביב הבריכה גם במדרכת עץ גבוהה. המציצים, חמושים במצלמה או בעיני בשר ודם חומדות, מקיפים את הבריכה מעמדת צפייה נוחה, מעל לשוכבים, ומצלמים מקרוב. שיח המציצים וקורבנותיהם מבעד לגדר השקופה נשמע בערך כך: "אדוני תפסיק לצלם אותי, זאת עבירה על החוק". התייר המצוי מפסיק לצלם מיד. המציצן הישראלי המצוי נשמע בערך כך: "נו באמת, לא צילמתי אותך. זה שטח ציבורי מותר לי לצלם". ויש גם גרסאות פולמוס כמו: "למה את חושבת שאת שווה צילום?". יש מנויות שבקיץ מצטיידות בחלוק רחצה, כנגד המציצים, כדי להירדם ברוגע על ספת השיזוף. לך תדע באיזה אתר תגלה את עצמה שרועה בתנוחה מפתה, ישנה או ערה. הגדר ומדרכת ההצצה לצידה שנואים מאוד.

 "למה דווקא גדר מגרמניה?" שאל פעם משה. הכעס האישי מובן. בימי שואה וזיכרון משה שולף מתיק הבריכה שתי תמונות גדולות שלו ושל אייכמן בתאו, עטופות בפלסטיק שקוף. הוא במדי שוטר תכולים ואייכמן לצידו, מאזין בקשב. אם האדים מהמקלחות מטשטשים את התמונות, משה מנגב בקפידה את הפלסטיק. לפעמים הוא חוזר ומספר באותה הזדמנות שאייכמן היה לוקח אתו לשירותים רק חמש פיסות נייר טואלט, מעולם לא יותר. את שתי התמונות משה נושא עימו בתיק הבריכה כל ימות השנה.

על הגדר, מנויי גורדון, הכנועים בדרך כלל, מעיזים לכעוס בגלוי. על היעלמות השירותים מתחום הבריכה, עוד טעות ביזארית גדולה, מקובל לכעוס בלחישה. "על זה לא מדברים" - הנאמנות הפטריוטית לגורדון מחייבת. "ואל תעשה מזה עניין", הוזהרתי. "בכל בריכה משתינים במים. מישהו במשרד הבריאות עוד יסגור אותנו עוד פעם, זה מה שאתה רוצה?".  ייסוריהן של חמש שנות גלות מרות, בבריכותיה האחרות, הנחותות, של תל אביב עדיין לא נרפאו. "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו", ציטט לי בבריכת האוניברסיטה גולה אומלל, ביום רוחש קייטנות ילדים. גורדון היא אולי הבריכה היחידה בעולם שקיבלה אישור הפעלה ללא שירותים בתחומה. אם יש בין נאמני גורדון כמה צדיקים בדורם שאחזם הצורך בזמן שהייתם במים הם נאלצים להתנהל בשלבים הבאים, אפילו ביום מקפיא עצמות: ראשית דבר חייב הצדיק לצאת מהמים (בחוץ תשע מעלות), לחפש בתיק הבריכה שלו את הצ'יפ (אסימון הפלסטיק לפתיחת הדלתות), לרוץ בקור אל המלתחה, מרחק  שלושים  מטר, לפתוח חמש דלתות מסתובבות, במהלך דרך הייסורים, להציג את הצ'יפ לשומר המלתחה, ולחזור על כל ההליך בדרכו חזרה אל המים.

יש משהו מתיאטרון האבסורד בשבח הפיוטי לייחודם של מי בריכה חסרת שירותים בתחומה. בקיץ האחרון, ביום של כמה מאות רוחצים בצוותא שמעתי שני אורחים מנסים לחשב את אחוז מי הים הנותרים אל מול מאות הרוחצים שהותרה להם כניסה לבריכה נטולת שירותים. מי המלח הובסו באופן נחרץ. למוטיב המקברי הזה יש גם פנים רציניות. יודעי חן נשבעים שמאחורי להט המערכה נגד החזרת הבריכה למקומה נחבאה מזימה להיפטר ממשתנת הלילה הגדולה בתל אביב, כיכר אתרים, לחבר אותה בלוליינות אדריכלית לאתר הבריכה, לאחר שתסולק, ומה שיישאר מהטיילת: חזון נדלני על כמה גורדי שחקים חוסמי אוויר ים, שיחוברו להם יחדיו לתפארת מדינת תל אביב ושליטיה הקבלנים.

לפני מלכות הקבלנים לא חלם על כך איש. בעל הבריכה מראשיתה היה עזריאל עינב (עזריליק לאוהביו). עיריית תל אביב החכירה לו את הבריכה ל-50 שנה והא החזיק בה באהבת פרנסים של פעם, למרות הפסדיה הגדלים, ובניגוד לרצון בנו שהפציר בו לסגור. עזריליק בילה את שארית ימיו בגעגועים לדור המדינה, ולחבריו בני אותו דור שהלכו ונעלמו.  מפעם לפעם היה מגיע מארצות הברית, ישר לבריכה שאהב, לא כדי לבדוק את הנכס (את מצבו ידע), אלא  כדי לפגוש את החברים  בקפה על החומוס האגדי של עזרא, לכמה כוסות עראק, בניגוד לטובתו, ולהצצה מעריצה בנכסיה האמיתיים של הבריכה אז, כמו הדוגמנית פינצ'י מור, הרגליים של המדינה. בנו ירש את הבריכה. נותרו לו 15 שנות חכירה. מספר המנויים ירד מ-3000 ל-1000. איכשהו הצליח הבן לשכנע את עיריית תל אביב לקנות ממנו את שנות החכירה הנותרות של נכס מפסיד, במחיר כמה מיליוני דולר - אולי התוכנית העסקית הראשונה בעולם שהרוויחה הון באמצעות צפי של הפסד.

העירייה סגרה את הבריכה מהר ובתמורה פתחה במסע שכנוע ארסי כנגד בנייתה מחדש, כאילו היתה הבריכה מפגע סביבתי. איזה חכם עצות להרע לחש על אוזני ראש העיר ויועציו מילת קסם מרושעת: סלבריטאים. כאילו מעולם לא נהנה עם ישראל בבריכה, וגורדון הפכה פתאום לבריכה של מפורסמים, נהנתנים, פרזיטים ,שחקנים, דוגמניות, פלסטיקאים, שלקוחותיהם חוזרים משופצים אל הבריכה כפרסומת חינם. זו היתה חוכמת הסתה להמונים.

מאירה מור, ארכיטקטית תל אביבית ותיקה, שהנהיגה את המאבק בעירייה בדבקות חסידית ארוכת נשימה, לא מבינה את איבת הקמפיין ההוא, של העירייה נגד אזרחיה. "כאילו היינו אויבי העם. היו להם תכניות הזויות כמו בריכת שחייה בגודל חמש עשרה מטר, מעין בריכת נוי, חסרו רק דגי זהב. היתה גם הצעה לבריכה ללא גדר, זמינה לטבילה מרעננת לצועדי הטיילת. היתה גם דרישה אובססיבית של ראש העיר לשמור על מרחק של חמישה עשר מטר לפחות בין המרינה לבריכה, כאילו היתה המרינה, היאכטות היקרות שלה והגרוטאות בתיקון תמידי, איזה אתר קודש".

שיפוצים בבריכת גורדוןצילום: דניאל צ'צ'יק

הבנת את זה, ברוך?

כל מי שדיברתי אתו מבין הפעילים להחזרת הבריכה כועס בעיקר על קיצוץ השטח ועל קמפיין הארס הסלבריטאי שנישל את עם ישראל מהבריכה. המציאות כמובן לא הפריעה. גם בבריכה הישנה לא היה מקום לכולם בשבת ומי שרצה להבטיח למשפחה מקום עט על הבריכה בתכסיסים שהיו כבר לפולקלור. מוקדם בבוקר היה מגיע שליח המשפחה לבריכה ותוחם חזקה, כמו לפני יום העצמאות בגני תל אביב, מעגל רחב של כסאות למשפחה שתגיע באיחור. מי שאיחר לתפוס מקום על הדשא הרטוב בצל הדקלים ושמשיות ענפי הדקלים, כבש מקום על רחבת הבטון הגדולה לצד הקפה ושמר עליה בחירוף נפש עד שיגיעו הסירים של אמא. צידנית לצידנית על משטח הבטון, ללא מחסה או מסתור, משמש יולי אוגוסט. היו ביניהם, שמסיבות מובנות רק ליודעי חן העדיפו להקדים ולתפוס מקום דווקא על הבטון החשוף במקום בצל השמשיות. היסטוריונים של הבריכה מסבירים שהבטון שרתח בשמש  היה מעין פלטת שבת. אחרי שהפסידה העירייה בקרב חוסלו הבטון והדשא בנקמנות או סתם בטיפשות והבריכה הוקפה בדק עץ צר מחזיר חום כמו סביב בריכות של מלונות וספינות והעם גורש בידי המתכננים

קורבן האסתטיקה החדשה, בריכה לתצלום במקום למנויים, הוא מנהל הבריכה ברוך גולדרייך הבלתי נראה כל ימות השבוע. שירלי ממשרד הדובר של העירייה לא מבינה מה רע יש בכך. נכון, לאדם יש עוד משרות. "אבל הוא עובד עירייה, עובד ציבור", אמרתי. למענה לא זכיתי. בקיץ מתייצב הבלתי נראה בצד שער הכניסה לפקח אישית על העבירה על החוק, הכנסה צינית, סדירה, של מאות רוחצים, לפחות פי שניים מהמותר בחוק. פלא דחיסה פיזיקלי. הבריכה רווחית, אישר משרד דובר העירייה. הכסף נכנס לקופת העירייה לכיסוי הוצאות התקומה, כחמישים מליון שקלים. על השמועה שהכסף מופנה לכיסוי חובותיהם של מוסדות עירוניים כושלים לא קיבלתי תשובה. למאות הרוחצים יחדיו, בימי שמש, הוקצו במלתחת הגברים ארבעה תאי שירותים, רווחה היגיינית. כותב שורות אלה, מנוי שלא נמצא לו מקום ישיבה באחת השבתות הרווחיות האלה, פנה אל ברוך בעמדתו ליד השער, בשם הבריאות וצבע המים שדהה מאוד.

למנהל הבריכה יש סגנון מענה קבוע לשאלות מטרידות. הוא ממהר להפנות לך גב ומסתלק.

הכניסה מותרת ל -620 איש, גם זה מספר הזוי לימי קיץ ישראלים.השאלה אינה אם המספר הוכפל אלא אם שולש. בימי מדוזות הכניסה למאחרים רק בעמידה, ללא התרעה. הלקוחות (שבעים שקל לאדם) עומדים וממתינים עד שיתפנו כסא פלסטיק או מיטת שיזוף למי שהתמזל לו, ואז ופותחים בריצת משוכות בין השרועים על הדק. מיטה למיטה במרבץ הבשר. עד שהוסדר מעמד ישיבה למשפחה כולה דרושה סבלנות. תינוקות ממתינים בחיק ההורים והיתר ממתינים בסבלנות הרואית לתחיבת כמה כסאות לכשימצאו. ולכשנמצאו כסאות לכולם מצרפים זה לזה שולחנות זעירים, פורשים מפה, והנה לך שולחן משפחתי למיכלי הפלסטיק שהוגנבו בסתר. צידניות כמו בימי הזוהר כבר אסורות. לפליטי המדוזות, מצרף ברוך את אחינו ואחיותינו מצרפת שמשתלבים בקרב על הכיסאות. השנה יצטרפו  גם מנויי הבריכה לשעבר שגורשו מבריכת הילטון בבושת פנים. הצפיפות הפריעה לאורחי המלון. בימי רווח ברוכים אלה, צריך לציין, המים די פנויים. אחינו מצרפת לא הגיעו כדי לשחות אלא כדי לאכול לצד המים, עם אחיהם מכאן. אין כמו שניצל בפיתה ליצירת אחוות לאום. טוחנים ממעדני אמא וסבתא, לפעמים בעמידה סבלנית בתור לכסא. לפרקים קופצים למים למקלחת. לגורדון באוגוסט כדאי להזעיק נציג של ספר השיאים של גינס כדי לאשר שיא של לעיסה למטר מרובע. לעומת החסכנות בתאי שירותים, כיורים יש למכביר. אחינו מצרפת מחתלים בהם תינוקות.

ברוך המנהל חסין בפני ביקורת. הבריכה הרי רווחית. לאחרונה נתפס ברוך מתגנב מאחד מתאי השירותים של מלתחת הגברים. כמה מנויים עטו עליו כל אחד בדרכו, חלק באיפוק מעורר הערצה. המלתחה היתה בשיא יופייה העירוני: ספסלי ישיבה ועליהם ערימות בגדים בוצניות, חסרות בעלים, שנאספו ברחמים על ידי העובדים האפריקאים; אביזרי לבוש תחתונים, חלקם צואים על ווי התלייה לחסרי התאים, ויסלח הקורא הרגיש. "מחסה להומלסים בשבת וחג בארבעת אלפים שקל למנוי", זעק מנוי אחד אל גבו של ברוך המנהל, שברח כדרכו. בכשלים לסוגיהם יש גם הומור מקברי. המלתחה נבנתה ללא פיקוח. השיפוע לניקוז המים לביוב נבנה במהופך, מהמקלחות אל המלתחה במקום להיפך. "אין מה לעשות נגד זה", אמר לי ברוך לאחר פנייתי השלישית. וכך נדונו המנויים להתלבש בשלוליות, וליד התאים העשרוניים, באגם בוץ של שניים שלושה סנטימטרים. בקיץ אם הכנסת שלא בטובתך את ידך מתחת לארונות בחיפוש אחר מטבע שצלל, עלולה היד לחזור עם כמה מפגריו של התיקן המצוי. 

לזכר הקורבנות

ברוך המנהל אינו אטום לתלונות. מפעם לפעם הוא מופיע פתאום עם בן לוויה לא מוכר, כנראה מומחה לבנייה נכונה של שיפויי מקלחות. השניים סוקרים את האגם במבט מהורהר ואחר כך מטים ראש וסוקרים ברצינות חרדה את התקרה שהספיקה כבר להתקלף אחרי השיפוץ האחרון כאילו הביטו מעלה אל עגורן שעוד רגע יתמוטט על בית יתומים. סופו של משבר, כך החליט ברוך. זול יותר להעסיק את האפריקאים בגריפה מתמדת של מי האגם מאשר לעקור מרצפות למען שיפוע כדין.

השבוע נראה היה שגם פתרון זה יקר, ובמקום הגריפה האפריקאית, נסתם האגם במחצלות גומי. האפריקאים הממושמעים הפסידו כמה שעות גריפה. אתה מביט בהם והלב נחמץ. הם עובדים בחריצות, בהשפלת עיניים מנומסת. שעת המנוחה שלהם היא בתא קטן לצד שתי שורות חלוקים בהליכי ייבוש, במרחק מטר מתאי הנוחיות. פעם ראיתי אותם חולקים  שם מגש פיצה שהתקרר, באחוות אחים. 

האגם יציר המקלחות (מקלחת של מנוי גורדון טיפוסי נמשכת כחצי שעה) פיתח דפוסי התלבשות מקומיים, לכבוד שלוליות השבת - עולים על הספסלים ונכנסים למכנסיים. בזהירות. הספסל מתנדנד והרצפה רטובה. מסוכן אכן, אבל יש הנזקקים למכנסיים יבשים  במשרד, בכיתה או בבית המשפט. לימים פתחו המדקדקים תבונת רגליים וקבל דין. "טוב, אין מה לעשות נגד זה. אתה רוצה לחזור לכלור של בריכת האוניברסיטה? תגיד תודה שחזרת למים האלה".

באחת השבתות בקיץ, האגם בעומק עשרה סנטימטר, ראיתי תייר גרמני מביט בתמיהה  במבצעי השחלת המכנסיים על הספסלים. במעט היסוס שאל אותי אם מותר גם לו. הוא היה לבוש למופת. לאחר שעמד במשימה האקרובטית יצא מהמלתחה, נעליו המהודרות ביד. ראיתי אותו בכניסה לבריכה שואל את השוער האפריקאי, פעם ופעמיים, אם מותר לו להיכנס יחף, עד שלהצלתו הגיחו מהמלתחה כמה מאחיותינו הצרפתיות, נאות רגליים יחפות, וקפצו למים. הגרמני הבין, ובכל זאת הקפיד לנגב את כפות רגליו מלכלוך הצעדה. בשנות החמישים היו קוראים לו אצלנו "סבון".

הערצת גורדון מחייבת שלמי תודה יומיים. "שמפניה" היא מלכת המטאפורות. ועוד אמירה  רווחת: "באתי סמרטוט יצאתי בן אדם". ועל המטמורפוזה  הזו נענים בתגובה: "בן אדם אף פעם לא ייצא ממך". הומור מקומי.

יש גם איסורים מסורתיים. על השאלה "איך היו המים?", ביום קור, רק כופר בעיקר ישיב "קפאתי". המאמין המצוי ישיב כנדרש: "המים היו אמבטיה" (מותר גם "ג'קוזי או "סאונה"). קלישאות ההלל האלה נשמעות גם בימי המים הירוקים. פעמיים בשבוע , בבוקר, בוקעים ממעי הברכה, מים ירוקים מזעזעים, כמו ממפעל כימיקלים ישן על גדות הקישון. ההסבר השגרתי הוא מין נפיחה מדעית על ייחודה הבריא של שיטת הטיהור. מאמיני גורדון מעיזים ונכנסים. שומר פתאים ה'. הלקוחות היומיים, אלה המסומנים באמצעות צמיד פלסטיק על היד, להבדילם מהמנויים, ממתינים עד כלות הירוקת ושיבת מי העדן לצבעם המוכר. קיימת גם שפת גורדון. נאמר שלא נכחת באחת משחיות הבוקר המפרכות של קבוצת המהירים. איך מביעים דאגה לשלומך? "לא ראינו אותך אתמול באימון?". המהירים של גורדון לא סתם שוחים - הם מתאמנים כל בוקר כאילו הם מתכוננים לבחירת נציג של מדינת גורדון לאולימפיאדה הבאה.

במבט חסר הומור בריכת גורדון היא סמל הזוי לאמונתם הפגאנית של אנשים משכילים, ביכולתה של בריכת מים עירונית להביא מזור לכל חולי, מנזלת עד ניוון מוחי. בשנות ההמתנה לשיבתה אמרו שהוותיקים הולכים ומתים מעוגמת נפש. היה משהו אמין בשמועה. מה יעשה בן שמונים, בבוקר נטול מעש, ללא קבוצת תמיכה יומית לחלוק איתה כריכים טובים ומיני מאפה מהבית וכמה כוסות עראק, אל מול היפות של הבריכה בדרכן לטבילה? אני הכרתי אחד מהקורבנות: מימון, הטנור של הבריכה. לפני דור מימון היה נער שעשועים תל אביבי, מכונית פתוחה ושאר האביזרים. עם הזיקנה פיתח כרס עצומה,  בנפח כמה אבטיחים, אבל המשיך לשחות  גב. מרחוק נראה כמו אסון צונמי, הר ששקע. במלתחה היה מסלסל באנגלית מהרפרטואר של חוליו איגלסיאס, טום גונס, דין מרטין, פבארוטי ומשה קוסביצקי החזן. כל שיר ארך כעשר דקות בזכות אמנות הסלסול. החובבים נאספו אז מרחבי המלתחה הגדולה להתקלח מולו ולהאזין. יש מספרים שפעם עשה את הלא יאומן  וסלסל וריאציות על "יונתן הקטן" כמה דקות. תהילת מימון, המאסטרו של המקלחת, סופרה פעמים רבות. הרבה מהמנויים החדשים  לא שמעו מעולם את השיר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ