שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

iNakba

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דן ערב

לפני כמה חודשים, בשעת בוקר מוקדמת של שבת, מצאתי עצמי בחורבה בלב שדה מוריק, לא רחוק מאשדוד. סטודנטים לקולנוע ביקשו שאשתתף בהפקת סרט שהיתה במקום. בזמן שהם התארגנו מצאתי זמן להתבונן סביבי. גודל המבנה, הקשתות, הקימורים - כל אלה העידו שמדובר במבנה ערבי, שננטש מזמן. מעניין מה הסיפור של המקום הזה, חשבתי. אחד הסטודנטים אמר: "אנשים שמתחתנים מגיעים לכאן הרבה כדי להצטלם".

הסטודנטים, שהיו עסוקים במלאכתם, לא התעניינו בסיפור של המקום. בעבורם סיפק האתר מענה פונקציונלי גרידא. לוקיישן משובח. רקע הולם לקליפ שביקשו לצלם.

מקום, זיכרון וצילום מקיימים ביניהם קשר גורדי המושך את הדמיון. הזיכרון, כך נטען, מעוגן תמיד במקום. בעוד המקום מכיל את הזיכרון, הצילום מעניק לו תוקף מוחשי. הצילום, שלעולם מתקיים במקום מסוים, מתייצב כעדות למה שהיה, למה שחלף ולא ישוב עוד.

ואכן, הנטייה הטבעית היא לראות בצילום, ובטכנולוגיה הדיגיטלית בכלל, אמצעי ראשון במעלה לשימורו של הזיכרון. למעשה, את הדחף לפיתוחן של עוד ועוד טכנולוגיות של תיעוד ושל שימור מידע ניתן להבין כניסיון עיקש להכחיש את המוות; להיאחז במידע החובק כל, באינסוף התצלומים מן החופשה האחרונה, בתיעוד כל נתוני ריצתנו האחרונה בפארק ועוד, כפרקטיקה אינטנסיבית שתכליתה הצהרה על חיים שנחוו פעם.

מנגד, הריבוי האינסופי של ייצוגי הזיכרון האנושי, ובעיקר הנגישות הפנטסטית הניתנת לצרכניו, מעלים תהייה על טיבו המשתנה של זיכרון זה. האם הטכנולוגיה העכשווית משמרת את הזיכרון או בפועל מוחקת אותו? האם הפלטפורמות השונות שעליהן נישאים ייצוגיו מנכיחות את הזיכרון או שמא מעלימות אותו, תוך הסבתו לסחורה נחשקת, לפורמט, לתוכן, למשחק.

זה מכבר הוקלטו עדויותיהם של אלפי ניצולי שואה. אלה נארזו במאגרי עדויות קולוסאליים דוגמת "מפעל העדויות" מבית היוצר של סטיבן ספילברג. המפעל המרשים מבחינה טכנולוגית הפך את העדות האישית, הבודדת, לאבן אחת בקיר עצום של עדויות. עם זאת, נדמה כי היקפו של המפעל, מסת העדויות שהוא מכיל, פוגמים בעוצמתה של העדות האחת: עדותו של החלש, של השורד; העדות המהוססת והשברירית, שאמורה להדהד את חוסר האפשרות לייצג באופן עמוק, אותנטי, את הזוועה. יתרה מזאת: העובדה שמפעל העדויות הוא תוצר של הפקה משומנת, שבשגרה עוסקת בהפיכת הפיקציה לסחורה, מחלישה עד מאוד את מעמדו של המפעל כ"הוכחה" ניצחת, האמורה להתמודד עם ניסיונות של הכחשת השואה.

באחרונה נודע על פיתוחה של אפלקציית iNakba שהיא, על פי יזמיה בארגון "זוכרות", "אפליקציה סלולרית תלת־לשונית (ערבית, עברית ואנגלית), המאפשרת למשתמשים בה לאתר את היישובים הפלסטיניים שנהרסו בנכבה מאז 1948 וללמוד על אודותיה". אם צו השעה הוא מציאת דרכי התקשרות חדשות עם קהלי יעד מוטי טכנולוגיה, הרי האפליקציה של "זוכרות" מבטאת גישה עדכנית, נועזת ורלוונטית. ואולם, נדמה כי העדפת הנוחות והנגישות באמצעות אימוצו של הגאדג'ט הטכנולוגי עלולה לפעול באופן הפוך לזה שתיכננו הוגיו. ראוי לתהות: מה בדיוק "מזכירה" האפליקציה? מה תרומתה להנכחת הנכבה בזיכרון הציבורי הישראלי? הפלסטיני? שוב נדמה כי ההסתמכות היתרה על הטכנולוגיה המתקדמת עלולה דווקא להחמיץ את הכפר הבודד, את הסיפור. להפוך את הטרגדיה למשחק אינטראקטיבי שימושי ומהנה.

בפרוס יום הזיכרון, מתברר כי הדיון הכורך טכנולוגיה וזיכרון הוא משמעותי ודחוף עד מאוד. המאבק על הזיכרון מתנהל בשדות זיכרון שונים ובין בעלי אינטרסים שונים: המדינה, גופים פרטיים, ארגונים חברתיים והציבור הרחב - פועל בחזיתות טכנולוגיות שונות, תוך שהוא פונה לקהל מגוון של צרכני תשוקות ובידור.

עם גמר הצילומים נעזרתי בטכנולוגיה על מנת לברר מה טיבו של המקום. החורבה הפוטוגנית התבררה כאיסדוד הישנה. המבנה שבו נערכו הצילומים היה החאן של איסדוד. צמוד אליו היה בית ספר שהוקם בשנת 1922. 4,910 תושבים מנתה העיירה. הפליטים, חלקם עדיין בין החיים, וצאצאיהם, מתגוררים לא רחוק - במחנות הפליטים בעזה. השמש עמדה לשקוע כשהסטודנטים סיימו לצלם והחלו בקיפול הציוד. מאי שם הופיעה מכונית מקרטעת וממנה יצאו כלה לבושה לבן ואיש בחליפה. צלם כיוון אותם אל המבנה; מבקש לעצב קומפוזיציה מעניינת באור הקסום, כזה שינציח רגע מתוק בחיים. רגע שראוי לזכור.

ד"ר ערב הוא ראש מסלול פרסום ותקשורת שכנועית בבית הספר לתקשורת, המכללה למינהל, ומחבר ה"אנציקלופדיה של הרעיונות" (יחד עם דוד גורביץ')

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ