תעלומת מותו של עלי, בנו של נשיא המדינה השני, יצחק בן־צבי, בקרב בתש"ח - סוף שבוע - הארץ

תעלומת מותו של עלי, בנו של נשיא המדינה השני, יצחק בן־צבי, בקרב בתש"ח

במרץ 1948, בקרב קצר בשדות קיבוץ בית קשת, נהרג עלי בן־צבי, תשעה ימים בלבד לפני שהיה אמור להינשא. הוא השאיר אחריו ארוסה, אב מוכה יגון שיהיה לימים הנשיא השני של מדינת ישראל ושאלה אחת פתוחה: האם נהרג מכדורי האויב או ששלח יד בנפשו. שורה של דו"חות ועדויות חושפת פרטים חדשים על הקרב המחריד שממנו נותר רק ניצול אחד

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לפני 51 שנה הלך לעולמו הנשיא השני יצחק בן־צבי ועמו סימן שאלה לא מפוענח, כלשונו: "איך נפל עַלי בבית קשת". עלי, בנו השני, נהרג ב-16 במרץ 48' והוא בן 24, כאשר פיקד על פל"ם (פטרול לוחם) בעת סיור שערך בשדות קיבוצו בית קשת, בגליל התחתון, אליהם השתוקקו הבדואים ועדריהם גורשו. יחד איתו נהרגו שישה מפקודיו, כולם בשנות העשרים. "נשאר ספק אם הוא [עלי] וחבריו נהרגו מכדורי המרצחים או שמרו כדור אחרון לעצמם – ועדיין הדברים סתומים", כתב בן־צבי בתחקיר לא מתוארך שקיים לאחר מכן. בנפול בנו כיהן בן־צבי כנשיא הוועד הלאומי של היישוב היהודי, ובחלוף ארבע שנים בחרה בו הכנסת לרשת את נשיאה הראשון של מדינת ישראל, חיים ויצמן.

בן־צבי נשען על עדות בנו בכורו עמרם, שחקר ובדק אצל "עדי ראייה ושמיעה", הוא זה שראה את גופת אחיו בטרם קבורתו ו"מצא כדור בראשו", כך דיווח לאביו. האם, רחל בן־צבי, כתבה לאחר מותו, בספר זיכרון "עלי", שלא הוצא למכירה: "על אדמתכם, ללא כל מחסה, מוקפים, נכנסתם לקרב... עד הכדור האחרון, ואולי אותו הכדור האחרון שמרתם לעצמכם". כך גם התרשם דוד בן־גוריון, עוד מעט קט ראש ממשלה, בעת שערך ניחום אבלים בבית המשפחה. "סבורים שבכדור האחרון [שהיה לו] ירה בראשו – למען לא ייפול בידי הערבים", רשם בן־גוריון ביומנו.

פסל ראש של עלי בן־צבי שפיסלה בתיה לישנסקי, אחות אמו. נמצא כדור בראשו

שנים רבות לאחר מכן נותר עמרם, הבן, עם הספק. במהלך עדות שנתן למראיינו בגנזך המדינה ב-94', ונפתחה לפי בקשת הח"מ, חזר החוקר על דברי עמרם לאביו: "אני מבין שהוא [עלי] נאלץ לירות את הכדור האחרון בעצמו". "שטויות", הגיב עמרם והסביר, "מי יכול לקבוע מה היה שם?" ואכן, זו שאלת השאלות. שכן, לא נערך כל מחקר על ידי מוסד מוסמך ראוי, כמו ארכיוני ההגנה והפלמ"ח או מחלקת היסטוריה בצה"ל. ספרי התקופה הסתפקו בציון עובדה כי הקרב נמשך 20 דקות, אבל צדק עמרם: "מי יכול לקבוע מה היה שם?"

למעשה, בבדיקה פתולוגית ניתן היה לקבוע את זהות הנשק שממנו נורה הכדור שחדר לראשו של עלי, מאחר שנשקו האישי היה תת מקלע סטן, בעוד אנשיו היו חמושים ברובים וברימוני יד. עלון בית קשת דיווח בשלושים לנפילתם כי "שניים [נוספים לעלי?] שמו קץ לחייהם ברימונים". כיצד נהרגו ארבעת האחרים? הנפגע הראשון התמוטט סמוך לאחר שנורה בירי אויב. נותרה פתוחה השאלה כיצד נהרגו שלושה נוספים. האם אף הם גזרו את דין מצדה על עצמם?

התחקיר של בן־צבי האב מבוסס בעיקר על עדות בנו, עמרם, שלא זיהה את מקורותיו האנושיים, אבל ניתן להניח שראש וראשון להם היה יעקב הימלשיין (לימים ראובני), הלוחם השמיני בפטרול, שנחלץ ממוות בטוח אחרי שנמלט משדה הקטל בעת שעלי נתן פקודת נסיגה. הימלשיין, סיפר עמרם לאביו, "רץ ונפל וזחל, והגיע לנקודה – הקיבוץ – כשהוא כולו [מרוח] בבוץ, והרובה בידו שבור, והבחור מבולבל, ולא יכול למסור פרטים מדויקים כיצד הגיע בחיים". כעבור 60 שנה העיד המקלען של הפטרול, משה כלפון, שלא יצא לסיור באישור, גם הוא מפי חברים, כי הימלשיין התמוטט בהגיעו למרחק של מאה מטרים מגדר הקיבוץ. חברים נשאוהו על כפיים, והוא מילמל "הכל אבוד". בראיון לביטאון "הקיבוץ", כלפון מצא לנכון לסנגר עליו. "הוא גילה חוש שהציל אותו ממוות בטוח. בוודאי שלא ראינו בו בוגד, עריק, או משהו כזה". נוצר הרושם כי כלפון ביקש להדוף רחשים שמא הימלשיין לא נהג כהלכה.

ואכן, היו דברים בגו. בניגוד לנופלים ילידי הארץ (למעט אחד שעלה בהיותו בן שנתיים), הימלשיין נולד בליטא ועבר את מוראות השואה, כולל צעדת המוות לדכאו. ארץ־ישראל היתה בדמו. פעמיים ניצל אפוא ממוות, בראשונה מידי הנאצים ושותפיהם הליטאים והאוקראינים, ובשנית מידי הערבים. ניתן רק לשער באילו כוחות ניחן כאשר אסף את שאריתם במירוצו השני אל החיים. הוא אמנם התעשת בהמשך, ליווה חברים ואורחים בסיורים בזירת המוות, אבל משהו עצוב אירע, משהו כבה אצלו. הוא חש כי הישארותו בחיים העלתה עננה מעל ראשו. את תחושותיו הקשות העלה במכתב אישי לאחיו הבוגר. לאחר פטירת האח הורה הימלשיין להעביר את מכתבו לצאצאיו. הם קראו בו, אבל אביהם, היום בן 92, ציווה לא לחשוף את המכתב בטרם יילך לעולמו. הימלשיין מילא בהמשך תפקידים בכירים בקיבוץ. ב-57' נשלח בשליחות ממלכתית לברית המועצות ועיברת את שמו לראובני. בין לבין השלים את לימודיו במשפטים והקים משרד עורכי דין המנוהל היום על ידי בנו. הוא דחה את בקשתי להיפגש עמו וילדיו הסבירו לי כי זה רצון אביהם.

גופות שבעת הנופלים הוחזרו ב-19 במרץ, שלוש יממות אחרי מותם. הערבים שהחזיקו בגופות סירבו לשחררן. רק פנייה נמרצת של השלטונות הבריטיים, בהתערבותו הבלתי נלאית של נתן פיאט, מנהלו הנערץ של בית הספר לחקלאות כדורי הסמוך, ששניים מהנופלים היו תלמידיו, הביאה להסרת המחסום. עם שוב החללים לביתם, נדחתה בקשת המשפחות להיפרד מיקיריהן, כדי למנוע מהן את המראה הנורא של "גופות מרוסקות מרוטשות". זה התיאור שנתן עמרם לאביו ולגנזך המדינה. כלפון, שהופקד על מניעת הגישה לגופות, "מאחר שעברו התעללות, לא כולן היו שלמות", ניסה לעכב בעד עמרם מלגשת לגופת אחיו, אבל הלה דחף אותו מלפניו. "אותי לא יכלו לעצור... בידי הנחתי אותך בארון העץ וראיתי את אשר עוללו לך", כתב עמרם אל אחיו במכתב אחרי מות. כלפון, עד ראייה, סיפר: עמרם רכן אל אחיו וגזר תלתל משערותיו.

עד נוסף לזוועה היה קנת אלן סילור, מתנדב בקיבוץ, שהשאיר עדות בארכיון בית קשת: "משהובאו אל המשק היו הגוויות מחוללות כפי שרק הערבים יכולים לשסע את זולתם... אלמנה אחת פסעה לעבר מה שנותר מבעלה, נעצה בו מבט למשך רגעים אחדים ואז מבלי לומר דבר, או להזיל דמעה – סבה לאחור..." ברחמה נמצאו אז בנם השני של הנרצח ושלה שנולד כעבור חודש ונקרא על שמו. בניו היתומים של לוי פייגנבוים.

בית קשת, שהוקם ב-44', היה הקיבוץ הפלמ"חאי הראשון. הנופלים היו חברי פלמ"ח, אך הפרשה לא זכתה להארה ראויה בספר הפלמ"ח (אפילו מועד נפילתם הרשום בו אינו מדויק) והיא אוזכרה בתמציתיות בלבד בספר תולדות ההגנה. גם צה"ל לא כלל פרשה זו בספר שיצא מטעמו, "תולדות מלחמת הקוממיות", שחיבר ד"ר נתנאל לורך. היריעה הורחבה בספר "אילן ושלח" המתעד את מהלכי המלחמה של חטיבת גולני, שהוקמה בחודש פברואר 48'. אחד מגדודיה, ברק (12), לחם כתף אל כתף גם עם הלוחמים בבית קשת. ב-49' הוטל על בנימין עציוני, ממייסדי בית קשת ומראשוני גולני, איש עט, ספר ושלח, לספר את סיפור גולני במלחמה. הוא העמיד מערכת וליקט חומר ואת הספר הכרוך קיבל לידיו ימים ספורים לפני נופלו בקרב עם הסורים בשלהי 51' ליד קיבוץ דן.

בארכיון צה"ל מצוי תיאור בן ארבעה עמודים על מה שהיה לפני ואחרי הקרב, אך פרטי הקרב לכאורה תואמים את אלה שבספר האמור. מסמך זה אינו חתום, והתאריך המופיע עליו הוא שנה לאחר נפילתו של עציוני. בתיקיית הנשיא בן־צבי בארכיון המדינה גנוזים מסמכי תיעוד נוספים על זה המובא בפתיח של רשימה זו, ואלו נפתחו לעיון על פי בקשתי. ושוב, מאומה על תיאור הקרב. אלא שבן־צבי לא נתן לנושא להיגנז. בעצמו חקר את עציוני, ועמו שני חברי קיבוץ נוספים, מיכאל נתן ואדם נוסף ששם משפחתו הוא פלח (השם הפרטי לא ידוע), שהסתמכו על עדויות שמיעה ("שני חברים ומפי שני ערבים שחברים דיברו איתם", כתב בן־צבי).

הבירור מה קרה מסביב לקרב זה, לפניו ואחריו, העלה תחקיר משמעותי ביותר שעשו שני אנשי ביטחון מובהקים רבי ניסיון, שבמשך שנים רבות היו מעורבים ביישוב הערבי בגליל התחתון. האחד הוא גיורא זייד, בנו של השומר האגדי אלכסנדר זייד, שנרצח ב-1938. רוצחו אותר והוצא להורג על ידי הפלמ"ח ב-42'. עודד ינאי, חברו של זייד, ליווה את תהליך האיתור והזיהוי של רוצח אלכסנדר זייד. הוא גם סייע לחברו לזהות את האויב שלכד את עלי וששת חבריו.

צלצול הטלפון

המידע על אירוע הדמים הגיע אל בן־צבי ואל בנו עמרם באקראי. ב–17 במרץ בערב, כיממה אחרי נופלם, דיווחה מהדורת החדשות של קול ירושלים בשפה האנגלית על שבעה נעדרים ושלושה הרוגים בקיבוץ בית קשת. זו היתה ידיעה מדויקת: שבעת נעדרי כיתתו של עלי, ושלושה שנהרגו בהמשך, במהלך ניסיון להבקיע דרך לזירה בהנחה שהנעדרים בחיים וניתן לחלצם.

בן־צבי מיהר לטלפן לידידו גרשון אגרונסקי (אגרון), עורך "פלשתיין פוסט", עיתון עברי בשפה האנגלית, וזה "ניסה להרגיעני". הוא הבטיח לברר פרטים, אך לא חזר אליו. ב–18 במרץ, אחרי שתי יממות של אי ידיעה, שלח בן־צבי מברקים חקרניים לגורמים בצפון הארץ. ב-19 בחודש, בשעה שש בערב, בעודו משתתף בדיון בישיבת הנהלת הוועד הלאומי, הונח על שולחנו של בן־צבי הדואר השוטף מאותו יום. הוא שלף מתוכו את עיתוני הבוקר וקרא בעיתון "דבר" כי שבעת נעדרי בית קשת נמצאו הרוגים. את סף חרדתו העלתה ידיעה בעיתון בשפה הערבית, כי מספר ההרוגים הוא למעשה עשרה – שלושה נוספים של הכוח שיצא לחלוצם - ובכללם "המוכתר של בית קשת".

יצחק בן־צבי. הרים טלפון לדיין כדי לברר פרטיםצילום: פריץ כהן / לע"מ

"הידיעה הזאת החרידה אותי", שיחזר בן־צבי את שרשרת האירועים. הוא ידע כי מעמדו של עלי, כפי שייכתב ב"הארץ" אחרי מות, הוא של "מוכתר הנקודה ומנהיגה בפועל". מי ש"תמיד חששו לחייו, כי ידוע היה שבכל תפקיד קשה ומסוכן הוא נחלץ מיד לשמש דוגמה לחבריו ולמצייתים לפקודתו ואיש לא יוכל להניאו מהחלטתו". כבר חלפו 108 שעות מאז יצא עלי אל הסיור ואי־הידיעה טרפה את שלוות רוחו של האב. במוחו עלה רעיון מבריק: לאתר את מודעו משה דיין, שעסק בתחום הערבי הרגיש והתגורר בנהלל הסמוכה לבית קשת. דיין היה מן הבודדים שתפקידו זיכהו בטלפון זמין בביתו. חשיבתו היתה נכונה. דיין, שהיה בין המדוּוחים הראשונים על גורל הנעדרים, מיהר לצלצל לרעייתו, רות, שהוריה רחל וצבי שוורץ המתגוררים בירושלים היו חבריהם הקרובים של רחל ויצחק בן־צבי. רות שהתה אז בבית שכניהם ציפורה ויוסף דרומי, שבתם פנינה עמדה להינשא לעלי ב-25 במרץ, רק ימים ספורים מאוחר יותר.

צלצולי הטלפון הריצו את רות לביתה השכן. מבעד לשפופרת שמעה את בשורת האיוב בפי בעלה: "שבעה בחורים מבית קשת, בהם עלי, הותקפו על ידי למעלה ממאה ערבים בשדות שבקירבת מקום. מניחים שהם נהרגו, אך גופותיהם טרם נמצאו".

רק הניחה את השפופרת על כנה וכבר צילצל הטלפון בשנית. על הקו היה בן־צבי. רות שמעה את הקול המוכר לה כל כך, אלא שהפעם נתקפה באלם. "לא יכולתי לפצות פי", כתבה בספרה האוטוביוגרפי, "אולי..."

איזו מהתלה של הגורל, חשבה לעצמה. הכל כבר נקבע לחתונה שתתקיים בנהלל בעוד שישה ימים. צלצולי הטלפון שלפו אותה מההכנות לטקס. עכשיו עליה להתמודד עם אב המבקש לדעת: "יש חדשות בקשר לעלי?" "לא היה לי אומץ לבשר לו את הבשורה", שיחזרה את הרגע הקשה. "שמעתי אותו חוזר ושואל 'מה, מה', עד שלבסוף חזרו אלי עשתונותי". בקול נמוך אמרה, "הוא הלך".

"הוא הלך", צמד מילים כל כך דו־משמעי, והוא רשם: "מפי רות נודע לי כי עלי נמצא. צעקתי: חי או מת? ועל זה לא קיבלתי תשובה". רות העבירה את השפופרת לשכנה שניצב לידה, יוסף דרומי, שאמר למי שעתיד היה להיות מחותנו: "פנינה ואמה צפורה נסעו [מנהלל] לבית קשת" ושתק.

הוא לא היה זקוק ליותר מזה. "השתיקה היתה עבורי תשובה. ידעתי שעלי איננו עוד", רשם בן־צבי.

עמרם, אחיו של עלי, אז ביחידת מלווי שיירות המזון והאספקה לירושלים, שמע על אירוע הדמים מפי אחד מעמיתיו. בתל אביב נפגש עם מיכאל נתן, אף הוא מבית קשת. יחדיו נסעו בדרך חתחתים אל הקיבוץ. בבוקר, כאשר ראה את גופת אחיו, מילמל לעצמו את אשר חש בתוככי נפשו כאשר סופר לו כי אחיו בנעדרים, "קרה הדבר אשר לא רציתי אף להעלותו במחשבתי..."

מקדים נעשה לנשמע

את שני בניהם גידלו רחל ויצחק בן־צבי ברוחם ובדרכם, ציונים ולוחמים. עלי היה בנם השני. בכורם, עמרם, התנדב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, וניצל בנס מהפצצת מטוסי לופטוואפה על אונייה שהובילה את יחידתו למלטה. 140 מתוך 300 נספו. ימי חרדה רבים עברו על ההורים ועל אחיו עלי עד שהתברר כי עמרם אינו בין הנספים. במלחמת העצמאות לחם עמרם בקרבות בירושלים.

עלי וחבריו הונצחו בשני ספרים מיעוטי תפוצה אבל מרגשים מהפן האנושי, "עלי", בהוצאת ההורים וקריית ספר, ו"מול התבור", בהוצאת בית קשת. עלי היה מראשוני הפלמ"ח וממייסדי בית קשת. הוא הסתייע באביו, שניהם מיטיבי תנ"ך, כדי לאתר שם ראוי לקיבוץ, שמיקומו נקבע מול הר התבור. האב בן־צבי קרא בשמואל ב' את קינת דוד על שאול ויהונתן בנו, ובהגיעו לפסוק "ללמד בני יהודה קשת..." הגיב עלי: "אין טוב מהשם בית קשת". האם רחל, שהקשיבה לדברים, כתבה באגרת לבנה אחרי מות, "לא עלה אז על הלב שאנו הוריך נקונן עליך בבית קשת זה, עליך ועל חבריך".

עלי בן־צבי. קיבל מידע מקדים על המארב

האב בן־צבי, שהיה גם חוקר תולדות ארץ ישראל, איתר את הגליל התחתון בנחלת שבט יששכר המקראי שמעולם לא חדל בו יישוב יהודי. בית קשת הוא בכור ההיאחזויות של הפלמ"ח באדמת ארץ ישראל בכלל ובאזור זה בפרט. מיקומו נקבע בין המושב אילניה לבין כפר תבור, שנוסדו בראשית המאה הקודמת. מתיישביו הראשונים של בית קשת היו בוגרי בית הספר לחקלאות כדורי ותנועות הנוער מחנות העולים והנוער העובד.

"נער חולמני, אידיאליסט ותלמיד מצטיין", העידה על עלי מדריכתו בצופי ירושלים, רות שוורץ, לימים דיין. מורשת כתובה שעלי הותיר – מכתביו להוריו, לאחיו, לבת זוגו, לחבריו – מאפיינת דיוקן של "מקדים נעשה לנשמע", כאשר הוא גם משמיע. בימי חלדו היה פרק בו נמשך למסורת ישראל וגילה רגשות דתיים.

מעבר לעיסוקים השוטפים הלוחצים, אוזנו של עלי היתה כרויה לעשייה המדינית שהוריו היו מעורבים עמוק בהליכותיה והוא העז להביע דעה סותרת. בספר גנזך המדינה לזכר הנשיא בן־צבי כתב במבוא עורכו ד"ר חגי צורף, כי עלי חלק על המדיניות היישובית המתונה שאביו היה בין מעצביה כלפי ממשלת בריטניה. מדיניות זו, סבר עלי, תוביל ל"חיסולה הגמור של הציונות". לכאורה, דברים של השלמה עם הקו הלוחמני הבלתי מתפשר של ארגוני המחתרת אצ"ל ולח"י בבריטים, אבל לא כך. עלי, כאביו, שלל את מדיניותם. עם זאת, בניגוד לאביו, שלל שיתוף פעולה בין הנהגת היישוב לבין השלטון הבריטי נגד המחתרות, ששיאו היה הסזון המפורסם, אותו מסע רדיפות נגד אצ"ל, שכלל את הסגרת לוחמיו לידי הבריטים והגלייתם למחנות ריכוז באפריקה.

עלי, כאמור, חתר במלוא עוצמתו למימוש השאיפה להקמת המדינה. הוא גם חזה מראש ש"אלפים מאיתנו יפלו, בדמנו נשלם בעד עצמאות עמנו". כך כתב סמוך לנפילתו לדודו, אחי אביו, הסופר אהרון ראובני.

והמוות אכן ארב לפתח ביתו, בית קשת.

מזימת המארב

מאז החלטת האו"ם בנובמבר 47' ובתקופה שהובילה להכרזת העצמאות ב-14 במאי, נהרו לגליל התחתון כוחות אויב חמושים. צבא ההצלה בפיקודו של פאוזי אל־קאוקג'י היה המאורגן שבהם. כבר בעבר רכש מוניטין במהומות נגד היהודים ועכשיו פעל כזרוע הצבאית הרשמית של הוועד הערבי העליון. במקביל, התפרסו כנופיות למיניהן, תחת מטרייתו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני, לא מכבר בן חסותו של היטלר. אף על פי שבקרבם של כוחות אלה לא שרר שלום בית, תכליתם המשותפת היתה למנוע את הקמת המדינה היהודית. הם תקפו והטרידו יישובים ודרכי תחבורה, וכוחות הביטחון היהודיים – המדינה טרם הוכרזה וצה"ל טרם קם – יצאו לפעולות תגמול. שתיים מהפעולות, אולי חשובות מאחרות, נועדו לפגוע ולהשמיד את המפקדות של כוחות אלה, בכפר עין מאהיל ("עלוקה" בקוד הביטחוני), אור ל-7 בפברואר 48', ובכפר כנא ("זאב"), ב-11 במרץ 48'. במבצעי התגמול נטלו חלק כוחות פלמ"ח בחלקם מבית קשת וגדוד 12 (ברק) בחטיבת גולני. בעין מאהיל נגרמו אבידות לאויב, בכפר כנא, בפאתי נצרת, נחלו היהודים כישלון.

הכפריים, שעקבו אחרי דרך הנסיגה המהירה של הלוחמים היהודים מעין מאהיל, ראו אותם מאטים את הקצב בחולפם על פני מתחמו של שבט ערב א־זבח ("צרעת") - שבט בדואי גדול שמנה 1,440 נפש, צפונית להר תבור, שבחלקו היו אדמות יהודיות, ובחלקו רעה על אדמות פיק"א, שעליהן שכן בית קשת. למעשה, האטת הקצב של הכוחות נבעה מטעמי זהירות, אבל עצם ההאטה וההימנעות מפגיעה במתחם השבט פורשו על ידי העוקבים כקשר בין היהודים ל"זבייחים" - כינויים של בני השבט בפי שכניהם היהודים. על הקשר כביכול דווחו העוקבים לאנשי קאוקג'י.

האטה דומה איפיינה את הנסיגה גם בתום הפשיטה על כפר כנא, מקום יישוב יהודי עתיק שעל פי הברית החדשה חולל בו ישו את נסו הראשון. עכשיו גם הוסיפו העוקבים הכפריים כי הכוח היהודי חלף על פני מתחם חמולת הדהיראת, אחת מארבע החמולות בשבט הזבייחים, במיוחד ליד משכנו של עלי נמר עוקלה, מוכתר החמולה בעבר. המידע הופץ על ידי אנשי עין מאהיל, שאנשיו ניסו להבעיר תבערה נגד הזבייחים.

לכאורה, היה בסיס לחשדם של אנשי עין מאהיל. לא ברור אם נודע להם שהזבייחים חתמו על הסכם אי התקפה עם בית קשת ובית הספר כדורי, שאיפשר להם לעבד את אדמותיהם באזור. כך או כך, רשם גיורא זייד בדו"ח מיוחד, הם צפו בביקור שערכו זייד ואחדים מאנשיו במגוריו של עלי נמר. עלי נמר עצמו נעדר מהבית, כנראה בכוונת מכוון, ואת פני האורחים קיבלו אביו ואחיו. משת"פ ערבי אשר נשלח על ידי עודד ינאי, שותפו למעש של זייד, לדלות מידע אצל עלי נמר, סיפר כי בעקבות החשדות והביקור, עלי נמר הוזעק לדמשק, הועמד לחקירה, ונשבע כי לא שיתף פעולה עם היהודים ואף התחייב שהוא ושבטו יגלו פעילות גדולה יותר נגד היהודים. כדי להיות בטוחים שימלא את הבטחתו, הציב קאוקג'י במגוריו של עלי נמר כיתה בת 15 חמושים, מפקחים נאמנים, יוצאי חמולות אחרות, בפיקודו של סמל נוצרי מירדן, בשם ג'סאן (כנראה ג'סאן ג'דיד מפקד הפלוגה ה-1 בגדוד ירמוך 1 של קאוקג'י).

מוכתר הכפר הערבי אכסאל ("פרעוש"), אחמד מוסא דראושה, סיפר לזייד בתחקירו המאוחר, כי יצא לכפר כנא כדי לבקש ממפקד האזור, תופיק אותמן, שכונה "אבו איברהים הקטן", נשק להגנת הכפר. במפקדתו של אבו איברהים נפגש דראושה עם עלי נמר ועם אמין אל טהא מכפר כנא, אשר ביקשו לצייד בנשק את הזבייחים, אך אבו איברהים הקטן הטיח בהם דברים קשים. "ערביי א־זבח הם מלוכלכים ובוגדים מאחר שהם משתפים פעולה עם הצבא היהודי", טען כלפיהם. בני שיחו כופפו גוום והתחייבו, כדי להוכיח אמינות, לגלות, בהקדם, את המעורבות הנדרשת מהם, והוא מילא את בקשתם. ואכן, סיפר דראושה, כי במו עיניו ראה כיצד אבו איברהים הקטן חימש אותם בשישה רובים קנדיים. מפקדם, הסמל ג'סאן, זכה במקלע ברן.

אם המידע שהעביר המוכתר היה בבחינת שיחזור לאחור, הרי מידע טרי על הצפוי הגיע מפי המשת"פ שהביא את המידע הקודם על מסעו של אבו נמר לדמשק. עודד ינאי שלח אותו לשליחות נוספת אצל הזבייחים. בשובו סיפר, מפי עלי נמר, כי ג'סאן והזבייחים זוממים לערוך מארב לאנשי בית קשת. וכך סיפר: ג'סאן מתכוון לשלוח עדר בקר לשדות התבואה של בית קשת. אנשי הקיבוץ, כדרכם, ינסו לסלק את העדר, ואז יילכדו באש האורבים.

המידע המקדים צורב שבעתיים כאשר מתברר כי עשרה ימים לפני נופלם פגש ינאי את עלי ליד המחלבה בנהלל והזהירו מפני מזימת המארב הקורמת עור וגידים. "כנראה לא הושם לב כראוי לאזהרה זו", רשם זייד. התרעות הגיעו ממקורות נוספים, ובהקשר הזה מוזכרים שני שמות, בכללם קצין משטרה בנצרת. במקביל מתברר כי ב-12 במרץ הכריז גדוד ברק בגולני, שלחם באזור, על מצב כוננות קרבית שהוחל גם על בית קשת.

לנוכח עליית המתח החליטו מנהל כדורי נתן פיאט, עלי בן־צבי ושמואל צימרמן מיבנאל, שייצג את מושבות הגליל התחתון בפני רשויות הממשלה הבריטית והממסד היישובי, לפנות למנהיג היישוב, דוד בן־גוריון, ולבקש סיוע מיוחד לגליל התחתון. הם החליטו להיפגש בתל אביב ב-16 במרץ עם בן־גוריון. אבל למקום הפגישה הגיע רק פיאט.

יצחק ורחל בן־צבי מעל קבר עלי
יצחק ורחל בן־צבי מעל קבר עלי. האב ביקש להימנע מנקמה בערבים שאינם הרוצחים

מטח כדורים קצר

ב-16 במרץ 48', בשעת בוקר מוקדמת, נערכו עלי וכיתת הסיור בפיקודו בנשקייה בבית קשת לפני צאתם לסיור שגרתי בשדות הקיבוץ. כל אחד צויד ברובה, בכדורים ובצמד רימוני יד, ואילו עלי היה חמוש במקלע סטן. בשעה 6:45 בבוקר יצאו מבעד לשער המערבי. החורף בעיצומו. הגשם אמנם חדל, אבל הבוץ היה עמוק וכבד, וגם המעיל העליון הכביד על התנועה. הכיתה נעה בטור, פנתה שמאלה לכיוון גבעת בית הקברות כשבראש שני גששים, לוי פייגנבוים וישעיהו פינקנזון. גבעת בית הקברות התאימה לבצע תצפית נוחה לעבר שני מקומות מהם ידעו כי יש להיזהר – גבעת שלושת הבתים ובתי מחמוד עותמן של חמולת השדידה במתחם הזבייחים.

בגבעת שלושת הבתים אמנם נצפה ערבי מנפנף בידיו, אך צופי כיתת הסיור לא ייחסו לכך חשיבות. מגבעה זו ניתן היה לראות את בית קשת כעל כף היד. נפנוף ידיו של הערבי היה, כך התברר מאוחר מדי, סימן איתות. הכיתה המשיכה בנתיבה המתוכנן, ירדה לוואדי, עלתה אל גבעת השאב, מדרוג סלעי המוביל לרכס, שסימן ההיכר שלה הוא עץ חרוב בפסגתו. במרחק של מאה מטר נראה ערבי פוסע לאטו. בהנחה שזה רועה צאן בשטחי הקיבוץ, נעו לעברו כדי להבריחו על צאנו. לפתע הוא נעלם. "העדר הוכנס לגיא, שהיה פתוח ליריות מצד הערבים, כ-20 במספר, אשר הסתתרו בעמדות בצלע ההרים, מוגנים על ידי שיחים וסלעים", רשם זייד. ואכן, עלי ואנשיו נכנסו למלכודת. בהגיעם למרחק של 40 מטר לפני מדרגת הסלעים האחרונה בקצה הצפוני מערבי נפתחה במפתיע אש לעבר הכיתה, ואנשיה השתטחו על הארץ.

עלי חילק את הכיתה לשתי חוליות והורה לאנשיהן להיערך להגנה היקפית ולהשיב אש חסכונית. החוליה הקדמית ניסתה להתקדם מעט לעבר היורים, אלא שבדיוק אז נפתחה עליהם אש מקלע ורובים מהצד הימני שמעבר לוואדי. עלי פקד על נסיגה, והורה: "לסגת בקפיצות של 20 מטר בחיפוי של שני אגפים". לסגת לאן? השדות נטולי מחסות לחלוטין. הנסיגה היתה בלתי אפשרית. כבר בקפיצה הראשונה נפצע הגשש פייגנבוים ברגלו. הוא הספיק לרוץ עוד כמה צעדים ונפל. עלי זחל לעברו. יש לך שטף דם, אמר לו. עלי נטל את רובהו, והפצוע המשיך ללכת, חיוור וזקוף. התכופף, קרא עלי לעברו, אחרת יהרגו אותך. פתאום נפל. עלי נשאר עם החוליה הקדומנית, הורה לאנשיה, אברהם בן שבת, נח בוכבינדר ופינקנזון, ליטול עמם את הפצוע. למעשה תפקידה היה לחפות על נסיגת החוליה השנייה, שכללה את יוסף כספי, יצחק פוזננסקי ויעקב הימלשיין (ראובני). בדיוק אז נורה עליהם מטר כדורים על ידי כיתת אויב מאחור. במצב זה היתה הכיתה מכותרת משלושה עברים. רק הימלשיין "רץ ונפל וזחל, והגיע לבית קשת".

חילופי היריות נקלטו בבית קשת בעת ארוחת הבוקר הקיבוצית. החברים זינקו לחדר הנשק, התחמשו, יצאו לעמדות, ואילו אנשי הפל"ם שנותרו בקיבוץ, עם המקלע היחיד, נערכו לצאת לעזרת הכיתה המותקפת. הגבעות ממערב החלו לרחוש ערבים חמושים אך מפקד הקיבוץ, יוסי בן יוסי, עיכב את יציאתם מחשש לגורלם של הקיבוץ והנותרים בו, שמא האירוע הוא רק הקדמה לקראת התקפה על הבית.

20 דקות נמשך הירי וחדל. לפתע, שוב יריות בודדות. "הנך נחרד למחשבה מסוימת שהבריקה לפתע... בשקט הזה טמון אסון כבד", נכתב בתיאור הכל־כך מפורט והבלתי־חתום. "אי הידיעה משגעת", עד להופעתו של הימלשיין, המכונה עכשיו "הפליט היחיד מבין השמונה, יחף מנעליו ומגואל בבוץ, בפיו קטעי דברים סותרים, ובו במקום התעלף".

התעשתות כלשהי התרחשה כאשר יחידה ניידת של גדוד ברק המלווה בחוליית מקלע מבית קשת יצאה ב-9:30 לעבר זירת הקרב, אך נאלצה לסגת מול זרימה גדולה של ערבים שחילופי הירי הזעיקו אותם. האויב, שמספרו הגיע לכדי 400 חמושים ברובים ובמקלעים, החל להתפזר על הגבעות סביב. תגבורות החלו להגיע לבית קשת, חמושות ב"כל" הנשק הכבד שהיה במרחב, מונעות בידי התקווה שכיתתו של עלי מצאה מסתור באחת המערות. מהצד האחר, בניסיון להרחיק את הערבים המכתרים מסביב, יצאו יחידות התגבורת בשעה 14:30 לקרב, בתנאי מזג אוויר קשים, אך משימתן לא צלחה. אנשיהן חזרו כשהם נושאים שלושה הרוגים (דוד ברזני, מנחם כץ, יוסף ליאון) ושמונה פצועים, וכמובן ללא כיתת הסיור. "הוודאות האיומה כירסמה את השרידים האחרונים של ניצוצות התקווה שנשתיירו בלב", כתב המחבר האלמוני בתיאור המפורט כל כך.

"מי יכול לקבוע מי היה שם?" שאל עמרם, אחיו של עלי, ובכל זאת אנו קוראים בקטעי מידע, שבאותן 20 דקות של הקרב המשיכו עלי וחבריו להילחם/להתגונן/לסגת כשהם פצועים ושותתי דם. היה מי שאפסה תחמושתו ופירק את חלקי נשקו והשליכם לכל עבר, שני טרף נשקו כשנותר בידו הרימון האחרון. הכותב לא חשף מי היו מקורותיו, גם לא לתיאור שהערבים ניסו להפשיטם ולבוז את לבושם, בוודאי לא אם ההתעללות היתה בעודם בחיים. על "מקס", חבלן גרמני שעמד בראש כנופיה באזור, סופר כי איים על הכוחות הערביים - ככל הנראה היו אלה פקודיו - בנשקו, הכריחם להתרחק משם והציב שומרים על הגופות על מנת למנוע ביזה. עם זאת, ביקש מקס למנוע ניסיון של היהודים "לגנוב" את הגופות.

חקירתם של זייד וינאי העלתה כי בעת ההתקפה על עין מאהיל (כחודש לפני הקרב בבית קשת) ביקשו הכוחות היהודיים לפגוע בבית שבו התמקם מפקד הכנופיות אך פגעו, כנראה בשגגה או בשל טעות מודיעינית, בבית שכן. בעל הבית, שביתו ניצל, ביקש לפצות את שכנו, שביתו נהרס, על כן הוא עקר מפיו של עלי בן־צבי שן זהב ומסרה "כפיצוי לקאסם עטאללה [השכן] על הריסת ביתו בידי היהודים". אותו מפקד, מוחמד מטלק, השתתף בכל הקרבות באזור ועם כניעת כל הכפרים הערביים באזור נמלט לסוריה. זו עדות שמסר שמונה שנים אחרי האירוע אחד מערביי המקום למשטרת עפולה.

נתן פיאט, מנהל בית הספר כדורי, ששהה, כמסופר למעלה, בתל אביב במטרה להיפגש עם בן־גוריון ולהשיג סיוע לגליל התחתון, הוזעק באלחוט לחזור לבית קשת. הוא נקרא אל הדגל, לבקש מהבריטים שיתווכו להחזרת הגופות. המונית בה נסע לזירת הרצח עוכבה במחסום דרכים בעפולה בטיעון שהדרך חסומה. הוא הצליח להשיג קשר אל מושל המחוז הבריטי צ'רלס אוונס ושמע מפיו את הנורא מכל: "אי אפשר להציל כבר את האנשים. הם כבר אינם בחיים. אי אפשר לגשת לבית קשת כיוון ששם מתנהל קרב בין החיילים הערבים לחיילים הבריטים. אי אפשר לשלוח ליווי". השיחה נותקה. פיאט זכה לסיוע דווקא מנציג משרד החקלאות הבריטי בעפולה שהסיע אותו לכדורי, כך מתארת הביוגרפית של פיאט וכדורי, אסתי ינקלביץ, בספרה שראה אור באחרונה. שלושה ימים אחרי הקרב, יצאו שלושה מחברי בית קשת, מלווים בשוטרים בריטים, להחזיר את שבע הגופות. הם העלו את הגופות על עגלה שנגררה על ידי טרקטור והביאה אותן למקום זמני שהוקצה לקבורתן. יצחק ורחל ינאית בן־צבי הגיעו לאתר הקבורה ברגע האחרון. "עמדנו על יד הקבר בשעת סתימת הגולל, הספקתי להגיד מילים ספורות ולסיים בתפילת קדיש יתום". אב האומר קדיש יתום על קבר בנו הפך לשגרה במחוזותינו. לאחר שבית קשת עבר למקום הקבע שלו, גבעת שהב, הועברו לשם גם קברותיהם של שבעת הנופלים. נתן פיאט ביקש להיקבר במחיצתם. בקשתו נתמלאה.

נקמת הדם

בראשם של חבריהם לנשק של עלי וחבריו חלפו רעיונות לנקום את דם הנופלים. הכתובת היתה ברורה: השבט הבדואי ערב אל־זבח. משה כלפון, חבר הקיבוץ, חלף בטנדר שלו ליד כפר כנא וזיהה בדואי זבייחי חורש בקרקע. הוא ירד מהטנדר, דרך את אקדחו וכיוון אותו לעבר הבדואי, אך הלה הצליח להימלט. אנשי הכפר דרשו להעמידו לדין צבאי. כלפון נקרא אל מפקד חטיבת גולני, נחום גולן, הודה במעשה וגולל את אשר עבר עליו כאשר ראה את הגופות כשהן רטושות לאחר שהוחזרו. המפקד שיחררו לביתו. לפי אחת העדויות הזהיר יצחק בן־צבי מפני נקם בערבים "שאינם הרוצחים".

בן־צבי עצמו קבע בסיכום המסמך "איך נפל עלי בבית קשת" כי הקיבוץ נטול כוח אדם, נטול נשק ותחמושת, נטול הגנות אלמנטריות ביותר כגון עמדות, גדרי תיל ושדות מוקשים, והנו חשוף להתקפות אויב ממערב ומדרום. הוא קבל כי כאשר יצאה פלוגת הסיור בפיקוד בנו לא אחזו באמצעי זהירות יסודיים, כמו תצפית לעבר השדות שאליהם נע הכוח. הוא סבר כי מה שהניע את התוקפים היה פעולת הפלמ"ח בכפר כנא, שאנשיה יצאו מבית קשת. "יש ללמוד מזה שהמפקדה האחראית בעד פעולת העונשין הנ"ל מבסיס בית קשת היתה מחויבת לדאוג מראש לתוצאות ולא דאגה", טען המנהיג שהוא גם אב, במרי שיחו.

מוכתר הכפר אכסאל, אחמד מוסא דראושה, סיפר לגיורא זייד, כי ימים אחדים אחרי הרצח בבית קשת ראה את אבו אברהים הקטן טופח על כתפו של ג'סאן, מתכנן המארב, ומברך אותו על הצלחתו. לדבריו, יוזמי ההתקפה היו מחמוד עתמאן שאהב, לשעבר מוכתר הזבייחים, אמין טהא מעאמרה, מכפר כנא, דיאב אל פחום, מנצרת, ועלי נמר עוקלה, בעל שתי הפנים, מחמולת הדהיראת. כולם עברו להתגורר בירדן. "לי ברור", רשם זייד, "שכל נושאי הנשק של ערב אל־זבח, חוץ מבודדים, השתתפו בכל הקרבות נגד אנשינו, והאשמה נופלת על השבט".

חלפו שנים. ב-6 בדצמבר 71' חדרה חוליה מלבנון לישראל במטרה להעביר כספים ואולי גם לגייס ערבים ישראלים לשורות ארגוני המחבלים. בקרב שהתפתח חוסלו שני חבריה ואחד מהם זוהה כעלי נמר עוקלה, שהיה כאמור בין יוזמי ההתקפה בשדות בית קשת. הניצול הימלשיין־הראובני העניק אז ראיון לכתב הצבאי איתן הבר, בו זיהה את עלי נמר כאחד האחראים לרצח בבית קשת. היתה זו הפעם הראשונה שסיפר בפומבי את אשר עבר עליו בשדה הקרב. אין ספק כי חרף ההלם בו היה נתון, הוא שימש מקור נכבד למידע שנאסף בתיקיו של בן־צבי, אבל גם הוא לא ידע לספר כמובן כיצד נהרגו חבריו.

פנינה דרומי, שאהובה עלי נהרג ימים ספורים לפני נישואיהם המתוכננים, סיפרה לי כי אחרי ההלוויה באו כולם לבית הוריה בנהלל. יצחק בן־צבי שלף ספר תנ"ך וקרא את קינת דוד על שאול ויהונתן, "איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה". איש לא בכה. פנינה הסתגרה בחדרה, לבשה את שמלת כלולותיה, הניחה על ראשה את ההינומה, ענדה את הטבעת, התייצבה מול הראי, והדמעות, מיותר לומר, זלגו מאליהן. לימים נישאה לעיתונאי רוברט גרי, והזוג הביא לעולם שתי בנות. פנינה הפכה להיות במאית ומחזאית מצליחה, והמחיזה את סיפור אהבתה לעלי במחזה יחיד בשם "סיפור אהבה ארץ ישראלי" שבו משחקת בתפקיד היחיד עדי בילסקי. המחזה מתקרב להצגה ה-500 שלו, ועתה נעשים מאמצים גם להפכו לסרט. רחל, אמו של עלי, קיימה עמה קשר עד ליומה האחרון. באחד ממכתביה כתבה: "פנינה יקרה, יקרת לי מאוד. אולי בי האשמה שלא האצתי בכם להיכנס קודם למועד שנקבע לברית הנישואין, אולי היינו זוכים לילד שלכם. נכרת הגזע הזה... רק עלי היה דומה להם לסבא שמשי [אביו של בן־צבי] ולאישיותו של בן־צבי. ככה זה".

ב-6 במאי 1948 יצאה מחלקה מגדוד ברק להכות בשבט ערב א־זבח ממנו יצאו הרוצחים. כתב יצחק קופלובסקי, מפקד המחלקה: "על מחלקתנו הוטל לפרוץ לתוך הכפר. והנה אנו נכנסים לוואדי הארור שעל ידו נפלו חברי בית קשת. זיכרונות הקרב הראשון עולים על לב. הגענו אל המטרה, תפסנו את המשלט האחרון. אנו מספיקים לקלוט את ההוראות האחרונות, והנה האות לעלות על הכפר. מטר של יריות. ההצלחה האירה לנו פנים. אנשי הכפר הופתעו כל כך, שלא הספיקו לערוך הגנה של ממש. כבשנו את הכפר. העברנו את הסיוט מעל בית קשת והסביבה.

"בתוך הכפר מתגוללות לעינינו גוויות רבות של ערבים זבייחים, אשר נפלו על כלי זינם, בנסותם לעמוד על נפשם, ובורחים שפנו עורף. אנקת הגוססים והפצועים היתה קשה מנשוא. סרקנו את הכפר, מצאנו את הבגדים ואת תרמילי הצד של סיירי בית קשת".

אלא שהניצחון ההתחלתי סיחרר את ראשם של הלוחמים. יצחק ברושי, מפקד הגדוד, דיווח למח"ט גולני, נחום שפיגל (גולן): "תוך הביצוע בשלביו הראשונים לא השתלטו המפקדים על אנשיהם ורבים מהם שוטטו בבתי הכפר במטרה לגמרי לא צבאית (ביזה וכדומה). דבר זה הפריע לריכוזם המהיר עם התקבל פקודת הנסיגה". לבד מכך נרשם בדו"ח, שעדיין הכותרת "סודי" לא הוסרה ממנו, כי חלק מהלוחמים, שנשלחו על ידי המשקים והיישובים, היו לא מאומנים ולא ממושמעים, עולים חדשים, קשישים רבים, וכאלה שלא השתתפו אפילו במטווח. התביעה הצבאית שקלה להעמיד לדין את המפקדים האחראים למעידה קשה זו. לבסוף החליטו לעבור על כך לסדר היום.

המחיר היה יקר. כוחות אויב תקפו מעברים שונים. לא ניתן היה לחלץ נפגעים. ניסיונות החילוץ העלו את מספר הנפגעים. אש האויב היתה קטלנית. "מחיר יקר (עוד 18 חללים) שילמנו בעד ההתפרקות שלאחר הניצחון". מטוס פרימוס בודד הוזעק פעם ופעמיים והטיל את פצצותיו על ריכוזי האויב. אלא שבסופו של יום נהפכה הקערה על פיה. נפגעים 'זבייחים' רבים איכלסו את בתי החולים והמנזרים, והזבייחים גם נאלצו להיפרד מכברת הארץ שישבו עליה. כתב המפקד: "המטרה הושגה באבידות לא מוצדקות שבאו מחמת נמיכותה של רמת האימון והמשמעת הלקויה. היה זה לקח יקר שלמדנו ממנו הרבה. [אבל] בימים ההם לא שיערנו מה גורלי היה המבצע לגבי הגליל התחתון ועמק הירדן עם הפלישה ב-15 במאי".

תודות על סיוע לאיסוף החומר לארכיוני המדינה, ההגנה, צה"ל, בית קשת.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ