שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נמרוד אלוני
נמרוד אלוני
נמרוד אלוני
נמרוד אלוני

בחייהם של הורי לא היה מועד שמח יותר מיום העצמאות. ישראלים חלוצים, יהודים חדשים עם הגב לגולה והפנים לתקומה, שלחמו לריבונות ישראל כבית לאומי לעם היהודי. שמחה זו שלהם חדרה לעצמותי כעניין טבעי - מורשת אבות, שפת אם ושמחת הקוממיות - חיברות ראשוני שנספג ממש כחלב אם ונופי ילדות.

כאדם בוגר למדתי שחיברות ראשוני דומה לשלי אך שונה מקצה לקצה בתכניו עברו גם ערביי ישראל, הערבים הפלסטינים. בראשית המאה ה–20 הם היו כאן רוב מוחלט (פי 7 או פי 8 מהציבור היהודי) ומלחמת העצמאות והקוממיות שלנו היתה מלחמת החורבן והאסון - הנכבה - שלהם. אלה העובדות, ותודעתו של כל ילד יהודי ופלסטיני, נצרבה בחיברות שאותו עבר במחוזות קהילתו ותרבותו.

המוזר, שלא לומר המחריד, הוא ההתעקשות של הממסד השלטוני הישראלי על מחיקת העובדות הבסיסיות הללו והדרתם של הפלסטינים ממציאות החיים בארץ המשותפת לנו. הדברים הגיעו לידי כך, שגם בקרב מרבית הציבור החילוני השתרשה הגישה הפונדמנטליסטית שהוצגה לאחרונה על ידי ח"כ מוטי יוגב מ"הבית היהודי" (כהתרסה נגד נציג האיחוד האירופי) ש"הקב"ה נתן את ארץ ישראל לעם ישראל". ההכרה הרווחת בקרב ישראלים יהודים רבים היא שהפלסטינים אינם אוכלוסייה ילידה, שהארץ הזאת אינה מולדתם, שהם תושבים על תנאי ומורשים לחיות כאן איתנו בזכות הסכמתנו הנדיבה וסובלנותנו הנאורה. וברי לכם שהכרה זו לא עומדת להשתנות באשר המדיניות הרשמית היא שבעניין ארץ ישראל יש אמת אחת - אין נרטיבים שונים, ובמערכת החינוך אסור ללמד שאולי יש ראייה אחרת.

כשמבקשים להדגים את מידת שטיפת המוח הציונית שלנו, שמצויה ממש "מתחת לאף שלנו" (כדברי אורוול), נוטים לציין את הגישה של המתיישבים היהודים מתקופת טרום המדינה, שהם "עם ללא ארץ", באו ל"ארץ ללא עם". אבל אמירה זו בטלה בשישים באטימות המדירה שלה, לעומת דברים שהתנסיתי בהם לאחרונה עם סטודנטים בכיתתי.

באחד משיעורי חלקתי עמם את הדיסוננס הקוגניטיבי שחוויתי לפני מספר שנים לנוכח הסיפור המקראי על כניסתם הלוחמנית של בני ישראל לארץ כנען: מצד אחד חדוות ההגשמה לנוכח הכיבוש וההתיישבות בארץ המובטחת, ומן הצד האחר אי־השלמה עם היוהרה הכוחנית והמתנשאת של בני ישראל בתביעתם מעמי ארץ כנען שיקומו ויפנו את ארצם לטובת אחרים שמקרוב באו. האם נראה לכם, איתגרתי את תלמידי, שמישהו מכם או מאזרחי העולם בימינו היה מקבל "הבטחה אלוהית" כהצדקה לקולוניאליזם בריוני שכזה? והנה, טרם סיימתי את תמיהתי המוסרית ענה לי אחד הסטודנטים, חילוני למהדרין, ללא הנד עפעף: "מה זאת אומרת, הרי זו הארץ שהובטחה לאברהם על ידי אלוהי ישראל - היא של העם היהודי" (ובאותה נחרצות יציאת מצרים או מלכות שלמה נחשבת לעובדה חזקה הרבה יותר מקיומם של מאות הכפרים הערביים בישראל של ראשית המאה ה–20).

והנה לכם דיסוננס קוגניטיבי נוסף: אילו השלמנו עם שטיפת מוח כדרך לגיטימית לצריבת התודעה, דיינו, אך כישראלים ויהודים מלאה הארץ בביקורת כלפי שטיפת המוח המחרידה שמתרחשת אצל אחרים. כך, לדוגמה, שטיפת המוח הדתית מהסוג שהוביל נוצרים, לכאורה אהבת האדם ובשם ישו אדונם, לרדיפת יהודים ולשריפת כופרים; או מהסוג שמוביל קנאים מוסלמים בני זמננו, לכאורה בשם מלחמת קודש, לרצח של אלפים שאמונתם שונה, ולהתעללות בנשים כדי להגן על תומתן. מה יש לומר? פונדמנטליזם, נחשלות, זוועה.

ובהתייחס לאידיאולוגיות החילוניות של המאה ה–20, הכל שותפים כאן לשאט נפש קולקטיבית לנוכח רציחות עם ומעשי זוועה המוניים בכלל ושואת יהודי אירופה בפרט. אלה היו תוצרים של "נחשולים" אדירים של תעמולה ושטיפת מוח, שעיוותו את תודעת ההמונים עד שראו בזולתם לא עוד בני אדם כמותם, אלא יצורים פגומים, נחותים, שבכל מקרה אינם זכאים ליהנות מזכויות מלאות - אנושיות ואזרחיות.

מאחר וזו כנראה עובדת יסוד אנושית, שאנו מזהים בקלות את שטיפת המוח אצל האחרים אך מתקשים ביותר לזהות את זו שלנו, מן הראוי שכל אדם הגון יאתגר עצמו להשתחרר מאטימות זו ולזכות עצמו במידה רבה יותר של עצמאות מחשבתית והגינות אינטלקטואלית.

ובאופן קונקרטי, אנשים יכולים להיות ציונים טובים ולטעון שיש שפע זיקות גיאוגרפיות ומורשתיות, ומספיק טיעונים מוסריים ולאומיים כדי להצדיק את בניין מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי. אין צורך להידרש לטיעונים מן הסוג הפונדמנטליסטי, וודאי לא לספק הצדקות מעוותות לשלילת זיקתם של הפלסטינים לארצם, לאפלייתם בגבולות הקו הירוק ולהנצחת השלטון הצבאי עליהם בגדה המערבית. כי הצדקות שנטועות ב"מובן מאליו הקולקטיבי" ובאטימות מוחלטת לנרטיבים של אחרים הן מסימניה המובהקים של מחלת ה"אני ואפסי עוד". בשום מקרה לא יכול להיות להן דבר וחצי דבר עם ערכי היסוד של "אמת, דין ושלום".

פרופ' אלוני הוא ראש המכון לחינוך מתקדם במכללת סמינר הקיבוצים

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ