המושלים והכיפה: הצצה למנהגי החבישה של צמרת המדינה - פוליטי - הארץ

המושלים והכיפה: הצצה למנהגי החבישה של צמרת המדינה

מה סימלה הופעת לפיד ללא כיפה בטקס ממלכתי, מה גרם לאולמרט לעבור לכיפה שחורה ולמה נתניהו עבר לסרוגה-שחורה? מבט מעל ראשי המנהיגים

יאיר אטינגר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יאיר אטינגר

בינואר האחרון, בטקס האשכבה לראש הממשלה אריאל שרון ברחבת הכנסת, יהודה וינשטיין כמעט נתקע בלי הכיפה שכל חבר בסגל א' הייצוגי של מדינת ישראל מחזיק במשרדו או בביתו, או בתא הכפפות של מכוניתו. באותו היום היא לא נמצאה בהישג ידו של היועץ המשפטי לממשלה. קורה. רק רגעים אחדים לפני תחילת הטקס נמצא מעין תחליף, והיועץ פסע אל רחבת הטקסים בפנים חתומות, כשעל ראשו כיפת קרטון המתקמרת גבוה־גבוה מעל ראשו. מבנה הקרטון הלא סימטרי זכה לחשיפה בינלאומית כשהיועץ התיישב מאחורי שני היתומים גלעד ועמרי, בזווית שכל המצלמות כוונו אליה.

כיפת הקרטון לא היתה הפרט היחיד שבלט לעין בטקס ההתייחדות עם זכרו של שרון. סגן נשיא ארה"ב ג'ו ביידן הופיע לטקס עם כיפה שהונחה במומחיות רבה במרכז קודקודו, גם ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר הגיע מכוסה, וכך גם כל עדת המאבטחים שליוותה את הדיפלומטים הזרים. לעומת כל אותם גויים מתודרכים־היטב, עמרי וגלעד שרון עצמם ישבו רוב זמן הטקס בראש גלוי, וכך גם שמעון כהנר (קצ'ה), חברו הקרוב של שרון שהספיד אותו מהפודיום.

התמונות האלה עוררו שרשרת קושיות, המתעוררות כעת ביתר שאת, בפרוס עונת הטקסים והסמלים שבין יום השואה ליום ירושלים: איזה אח"מ אמור לחבוש כיפה? האם כל טקס ממלכתי הוא גם טקס דתי המחייב כיפה על הראש השלטוני, והאם יש חשיבות לסגנון הכיפה כשחובשה הוא גבר שלא נוהג לעשות זאת ביומיום?

ליברמן בטקס הממלכתי ביום השואה ביד ושם, השבוע צילום: אמיל סלמן

מה שעושה את השאלות מסקרנות היא העובדה שאין לאף אחת מהן תשובה מוסמכת. "הפרוטוקול", כללי הטקס של מרכז ההסברה הממשלתי, שיורד לפרטים קטנוניים כמו סדר הישיבה והתזמון המדויק של שורות כמו "הקהל מתבקש לעמוד על רגליו", מותיר חופש מלא כשמדובר באחד מן הכוכבים הנוצצים ביותר של כל טקס ממלכתי: הכיפה.

ביקור בארכיון התמונות של "הארץ" וארכיונים אחרים מגלה כי החופש הזה הביא לשינויים בטעמם האישי של מנהיגי המדינה לאורך 66 שנותיה, וכך גם לשינויים נרחבים בפרהסיה הישראלית. את דוד בן גוריון למשל קשה היה לתפוס, או לצלם, עם כיפה, אבל בדור האחרון אין פוליטיקאי שאי אפשר להנפיק לו בוק שלם במצב חבוש. כבר שנים שכל נציגי סגל א' - נשיא המדינה, חברי הממשלה, נשיא בית המשפט העליון ואחרים – חובשים כיפות בטקסי יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, לאורך כל הטקס, גם כאשר הם רק מוזמנים לו כצופים מן הצד ולא עולים לנאום. בעבר רווח אצל אח"מים המנהג לחבוש כיפה בחלק הדתי של הטקס, ולאחר אמירת "אמן" להחליק אותה חזרה לכיס שממנו באה בחליפת השרד.

לפני שנה, כששר האוצר יאיר לפיד הופיע לטקס "לכל איש יש שם" באולם שאגאל בכנסת, קודקודו הגלוי והמאפיר בלט בין כל הראשים המיניסטריאליים המכוסים. התכוון או לא, לפיד עשה בכך סטייטמנט פוליטי בתקופה שבה חבישת כיפה בטקס היא המובן מאליו. גם בטקס הממלכתי לציון יום ירושלים – שאין בו כמעט שום ממד דתי והוא לא נערך בבית עלמין – מרבית הבכירים החלו בשנים האחרונות לחבוש כיפות. כל זה קורה בלי פרוטוקול, נורמות שהתקבלו עם השנים והן מלמדות בלי כל ספק גם על שינוי היחס כלפי הדת והדתיים בפוליטיקה וברחוב הישראליים.

אולמרט ומופז בטקס השבעת ח"כים, 2006צילום: ליאור מזרחי/באובאו

פובליציסט "הארץ" יוסי שריד מקפיד, לדבריו, "לא לחבוש כיפה בשום מקום, חוץ מאשר בבתי כנסת, ולא הייתי בבית כנסת ב–20, אולי 30, שנה האחרונות". הוא מסכים עם הטענה, שכאשר פוליטיקאי חובש כיפה הוא עושה מעשה פוליטי: "יותר משהדתיים רוצים לחבוש לך כיפה, יש חילונים שרוצים לחבוש. הראשון שהיה עושה בזה שימוש הפגנתי היה החסיד הגדול מנחם בגין שהיה ככה בהפגנתיות שולף את הכיפה שתמיד ליוותה אותו והיה חובש אותה בפרהסיה. היום פוליטיקאים חובשים במקום שצריך וגם במקום שלא צריך".

אבל שריד, כשר בממשלות ישראל בשנות ה-90, חבש גם חבש, וגם זה היה מעשה פוליטי. הוא זוכר טקס יום זיכרון באחד מבתי העלמין הצבאיים בארץ שאליו הגיע בראש גלוי, "ומשפחות באו אלי, אמנם בנימוס אבל ראיתי שהנימוס יעבור מהר מאוד, ודחקו בי לחבוש כיפה ואז הייתי צריך להחליט אם אני חובש אותה או מעורר סקנדל ושערורייה, ואחר כך יום הזיכרון יעמוד בסימן הכיפה של שריד. אז חבשתי. כמי שכפאו כיפה חבשתי". אבל הכלל של שריד הוא ש"כל טקס שעל פי טבע הוא דתי, אפשר לחבוש בו כיפה. כל מעמד שאינו כזה ומארגניו, יוזמיו ומשתתפיו רוצים לכפות עליו אופי דתי - והיום כמעט בכל מקום רוצים לשוות אופי דתי - מן הראוי שאדם שמכבד עצמו יעמוד בלחץ ולא יופיע כליצן".

ליצנות או רצינות, צריך להזכיר שכל עניין הכיפות בטקסים לא רלוונטי למי שנוהגים לחבוש אותן ביומיום (ומספרם גדל על ציר הזמן, לפחות בין חברי הכנסת) וגם לא לרמטכ"ל, המפכ"ל ויתר לובשי המדים, שמדיהם מגיעים קומפלט עם כובעים תואמים. בשביל כל היתר - צבע הכיפה, חומר הגלם, הקוטר, התפירה, המיקום על הראש – הכל מבטא משהו.

בגין ורבין באזכרה ללוי אשכול, 1978צילום: יעקב סער / לע"מ

כי סגנון הכיפה הוא לא רק עניין של סטייל, אף על פי שגם למומחי אופנה ודאי יש מה לומר. זהו עיקר אייטם פוליטי חם על רקע העובדה שהעימות בין "השחורים" ו"הסרוגים" שובר לאחרונה שיאים של עוינות, והכל תוך הטחת עלבונות ואיומים בפיסות הבד התמימות. את הגל בישר הרב עובדיה יוסף, מנהיגה של ש"ס. ערב הבחירות האחרונות כשתקף את הבית היהודי ("בית של גויים"), הוא התגולל גם על הכיפה של יו"ר המפלגה נפתלי בנט ("בגלל שיש לו כיפה קטנה על ראשו כמו העיניים שלו, ועושה את עצמו שהוא דתי. זה דתי?"). המשיך אותו מי שבינתיים הוכרז כ"מרן" החדש של ש"ס, הרב שלום כהן. כשהוא רצה לתקוף את הבית היהודי ורבניו סביב הבחירות לרבנות, הוא אמר "כל עוד יש כיפה סרוגה אין הכיסא שלם, זה עמלק".

הסכסוך הזה לא צפוי לגלוש בשלב זה לטקסים הממלכתיים בהר הרצל. למרות תחושת החרדים כי הם מודרים מהפוליטיקה והמרחב הציבורי, מעמדה של הכיפה השחורה החרדית נראה איתן מאי פעם. היא היתה ותישאר ברירת המחדל הממלכתית של החילוני חובש הכיפה, מבגין, דרך רבין ליצחק (בוז'י) הרצוג, מטומי לפיד ליאיר לפיד. השחורה היא כיפת המחדל.

התחביב של השר לענייני אזרחים ותיקים, אורי אורבך (הבית היהודי), הוא להשקיף על נוף הכיפות בטקסים ממלכתיים, והוא נותן בהן סימנים. "אני תמיד מסתכל איזו כיפה חובש החובש", מתוודה השר. "כשמדובר בחילונים השאלה היא בעצם איזו כיפה יש לו בתא הכפפות. החילוני מעדיף בדרך כלל את הסתם־כיפה, זאת שלא מזהה אותו עם מחנה, וזאת הכיפה השחורה. באופן פרדוקסלי, שים לב שרוב הפוליטיקאים שיותר קרובים לדתיים לאומיים מבחינה ערכית יחבשו כיפה שחורה. הכיפה השחורה של החרדים, הרדיקלים כאילו, היא הכיפה הסתמית. כשאתה הולך עם כיפה שחורה אף אחד לא חושב שאתה דתי. כשרובי ריבלין שם כיפה שחורה הוא חילוני ששם כיפה. אם אתה שם כיפה סרוגה אפשר לחשוב שאתה דתי. זה לא מקרי".

אורבך מתבדח בריחוק של חוקר כיפות מדופלם, אך לא לטעות, דבריו הם גם קינה. כי אם יש כישלון לכיפה הסרוגה, הוא נעוץ בכך שהיא היתה ונשארה הצהרה פוליטית, ולא התעלתה למעמד של סתם־כיפה. לא בכדי פוליטיקאים חילונים שבתא הכפפות שלהם יש סרוגה הם אלה שמקורבים לחוגי הימין הדתי – למשל השרים אביגדור ליברמן, ישראל כץ וגלעד ארדן (שגדל כדתי), וראש העיר ירושלים ניר ברקת. כמעט כל היתר הולכים על שחור.

זה המקום לציין תהליך מעניין במיוחד שעבר על אהוד אולמרט הפוליטיקאי. כראש עיר מטעם הליכוד, שהיה מקורב לימין, הוא הקפיד להגיע לטקסים בכיפה סרוגה. ב–2006, כשהושבע לראש ממשלה במקום אריאל שרון, הוא עוד הופיע לטקסים ממלכתיים עם כיפתו הסרוגה, אבל זמן קצר לאחר מכן כבר החליף לכיפה שחורה שבה דבק עד סוף כהונתו.

פרס באזכרה למות לאה רבין, 2010צילום: מוטי קמחי

לעומת זאת, ראש הממשלה הנוכחי הסתובב במשך שנים עם כיפת בד שחורה, מהדגם החרדי, ואת השינוי המתוחכם שלו עשה בשנים האחרונות. נתניהו החל להופיע בטקסים עם כיפות סרוגות בצבע אחיד שחור או אפור כהה. בהנחה שנתניהו מודע היטב לפריטי לבוש וזוויות צילום, השחורה הסרוגה שלו – שאינה כאן ואינה כאן, אבל קורצת לכל המגזרים (כולל ליהודים אמריקאים) - אינה עניין מקרי.

ברגע של כנות, השר אורבך אומר כי אם היה עליו להיות סטייליסט של פוליטיקאים, הוא היה ממליץ על כיפה שחורה מהסוג המסורתי, החרדי. "אני מאוד אוהב כשפוליטיקאי הולך עם כיפה סרוגה. אולי אלה רגשי נחיתות של מיעוטים, אנחנו אוהבים שמתחנפים אלינו", אומר אורבך, ומרצין: "למרות זאת, בצער הייתי מייעץ לפוליטיקאי חילוני - אל תבלוט, אלא אם כן יש לך אינטרס ללכת עם כיפה סרוגה כי הזמינו אותך למשל לטקס בשבי שומרון. הכיפות השחורות הן הרבה פחות מגוונות, זה בא בצורה אחת שלא כמו הכיפות הסרוגות שבאות בכל מיני צבעים וגדלים וצורות. זה מתחיל להיות כאב ראש, ושחורה פותרת את זה".

שריד מדגיש כי הוא מעולם לא היה בעליה החוקיים של כיפה סרוגה: "בתור שר חבשתי שחורה לא כי אני חרדי אלא כי היא נראית יותר ניטרלית. היא המקובלת, הרווחת, הלא מזוהה". כל זה מוביל את השר לשעבר למסקנה ש"הכיפה השחורה היא המפלט האחרון של הפוליטיקאי", ועם זאת, צריך לזכור, לעתים נדמה כי גם כיפת קרטון עושה את העבודה.

נתניהו בטקס יום השואה בכנסת, השבועצילום: אוליבייה פיטוסי

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ