שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
דליה גבריאלי נורי
דליה גבריאלי נורי
דליה גבריאלי נורי
דליה גבריאלי נורי

אינני מכירה את מאור זגורי. אני גם מתאפקת לא להיכנס ולקרוא עליו לפני שאסיים לכתוב את הטור הזה. לאחר שצפיתי בשמונה עשר הפרקים הראשונים בסדרה "זגורי אימפריה", אני רק רוצה להגיד לו תודה גדולה. לקורא המורגל בהפוך-על-הפוך, אני רוצה להבהיר כי אני מתכוונת לתודה אמיתית, בלי ציניות. תודה למאור זגורי יוצר הסדרה ולתסריטאי אורי ויסבורד. מאז הטקסטים שכתבו ניסים אלוני ויוסי בנאי ל"גשש החיוור", לא הומצאה שפה כפי שהמציאו שני אלו. תודה לכם על היכולת לכתוב מצחיק, ותודה על האירוניה העצמית, על הראייה האנושית ועל ההיכרות המצוינת עם התרבות הישראלית.

אבל נתחיל מן ההתחלה. ישנן דרכים שונות לספר את עלילת הסדרה הזאת. העין הקולוניאליסטית שהתפתחה אצלנו מאז המצאת הציונות תציע אולי את התקציר הבא: "זגורי אימפריה" היא סדרה העוסקת במשפחה של מרוקאים פרימיטיבים שמאמינים בכשפים ובאמונות תפלות, מרבים לקלל, ומתנהגים בכוחנות ובאלימות. ובגלל שהם נעדרי התמצאות כלשהי בקודים של החברה המערבית, החיים שלהם הם מלחמה אחת מתמשכת.  

זו דרך אחת לספר את העלילה, והיא כמובן שנויה במחלוקת. "זגורי אימפריה" עוסקת בעדה המרוקאית בערך כמו ש"בעל זבוב" הוא סיפור על ילדים בריטיים. "בעל זבוב" הוא גם סיפור על ילדים בריטיים, אבל קודם כל הוא סיפור על קבוצת בני אדם שבונה לעצמה מערכת חוקים וערכים סגורה, מוקצנת ומסוכנת. גם "זגורי אימפריה" היא אלגוריה לקבוצה אנושית צפופה, מלאת כוחות ומסוכנת, שדנה את הצופים להתאמץ ולפענח את הקודים שהיא משדרת אלינו ברצף. 

יש דרכים רבות לספר את העלילה, משום שבכלל לא פשוט להשיב על השאלה "על מה בעצם הסדרה הזאת". כוחה של "זגורי אימפריה" הוא בדיוק באי רצונה להתמיין. מאור זגורי מלמד אותנו פרק במגבלות המיון הז'אנרי, בצורך הנואש של הצופים לתייג, לקטלג ולשאול בלי הרף: האם זו סדרת בורקס דור חמש? טלנובלה מרוקאית? ואולי מדובר ב"ז'אנר סרטי התוכחה", שפירושו "כמה שלא נשקיע בהם, אפילו נשלח אותם לקורס קצינים וניתן להם עיניים כחולות - הם יישארו מרוקאים"?  

הסדרה הזאת מסרבת להתארגן בהבניות ובתבניות המוכרות לנו. היא בונה והורסת בונה והורסת תדמיות ותבניות חשיבה, מיתוסים וסטריאוטיפים בקלילות ובאלגנטיות. היא עושה זאת בלי מאמץ, משום שכלל ראשון בתרבות הישראלית בת זמננו הוא עדיין: תייג, קטלג, לא תמיד עם צורך לנמק.

חשיבה בסטריאוטיפים היא חשיבה עצלה. כמו עין עצלה, היא מתמקדת בחלק קטן מהתמונה ומתעלמת ממידע שאינו נוח לה. כאמור, התרגלנו לחשוב בסטריאוטיפים מאז ראשית הציונות, וביתר שאת בשלב "כור ההיתוך", בראשית ימי המדינה. לאחר 1967 התחזקה העין הקולוניאליסטית העצלה שלנו, זו שחושבת ב"אנחנו והם". אולי כדי שלא נצטרך לראות דברים שאין לנו שום חשק לראות.  

"זגורי אימפריה" מציבה מראה שמגחיכה את הנטייה הפתטית וההרסנית לתייג ולקטלג בלי הרף. היא מלעיגה את הצורך שלנו לחזור ולשאול: הוא רציני? זה אמיתי? כמו בז'אנר הספרות הפנטסטית, המצעידה את הקורא על רצפת גומי בלתי יציבה, כשהוא מיטלטל בין הריאלי לפנטסטי, כך הסדרה הזאת מערערת את תחושת הביטחון של הצופה. כוחה של אמנות הוא ביכולתה להוציא אותנו לרגע מההרגלים הישנים, מהחשיבה בנעלי בית. ואת זה בדיוק, ובתחכום לא מבוטל, עושה הסדרה הזאת.

ובכל זאת, "זגורי אימפריה" אינה רק אלגוריה. הסדרה הזאת כן מעוגנת היטב במציאות הישראלית של שנת 2014. אכן, זוהי סדרה על משפחה של יוצאי מרוקו שחיה בבאר שבע, תוצר של ששים ושש שנות ישראליות. בני המשפחה הזאת חיים כמעט מן היד לפה, ובהקשר אחר ראוי היה לשאול מדוע, וכיצד ייתכן שאנשים שנראים ברובם אינטליגנטים ומוכשרים, רחוקים שנות אור ממערכת החינוך הישראלית. אבל למה לחרב את השמחה. רק רציתי לומר: תודה לך, מאור זגורי.  

ד"ר גבריאלי נורי מלמדת בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה, ומשמשת חוקרת במכון טרומן באוניברסיטה העברית

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ