שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

משרד החוץ, מבט מבפנים

משה יגר, היסטוריון, שכיהן במשך עשרות שנים בשלל תפקידים במשרד החוץ, כותב בספרו על שירותו הדיפלומטי ועל יחסו החיובי כלפי משה שרת

יחיעם ויץ
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יחיעם ויץ

בשירות החוץ ולאחריו

משה יגר, הוצאת יובלים, 481 עמ'

ד"ר משה יגר הוא מבכירי שירות החוץ ומוותיקיו. הוא הצטרף למשרד החוץ ב–1956, השנה הראשונה של גולדה מאיר, שנכנסה לתפקידה אחרי הדחת משה שרת, "האב המייסד" של שירות החוץ הישראלי. יגר היה צוער של המחזור השלישי בהכשרת הדיפלומטים, ומאז כיהן בתפקידים בכירים במשרד החוץ בארץ ובנציגויות ישראל ברחבי העולם - באסיה, באפריקה, באמריקה ובאירופה. תפקידיו הדיפלומטיים המרכזיים היו קונסול כללי בניו יורק, שגריר בשוודיה ושגריר בצ'כוסלובקיה בראשית שנות ה–90 של המאה הקודמת, בשנים שישראל חידשה את מערכת יחסיה עם מדינות מזרח אירופה, אחרי נפילת הגוש הקומוניסטי, וכוננה מחדש את יחסיה עם מדינות אלה. ב–1995, אחרי שירותו בפראג, פרש לגמלאות, אחרי עשרות שנים של שירות דיפלומטי מכובד.

נוסף על דיפלומטיה עסק יגר גם בעניינים אקדמיים - הוא כתב ספרים ועשרות מאמרים על תולדות הציונות ועל שירותו הדיפלומטי. ראוי לציין שניים מספריו: הראשון עוסק בהתפתחות יחסי ישראל עם מדינות אסיה ("המסע הארוך לאסיה: פרק בתולדות הדיפלומטיה של ישראל", 2005); השני עוסק בסמכותיות במחלקה המדינית של הסוכנות, שהיתה למעשה משרד החוץ של "המדינה בדרך" ("תולדות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית", 2011).

עתה יצא לאור ספר שנכללו בו עשרות מאמריו שפורסמו בעבר במגוון במות. הספר מחולק לשלושה שערים. בשער הראשון נכללו מאמרים על שירות החוץ הישראלי - בתקופתו ולפני כן. בשער השני נכללו מאמרים שעניינם באסיה, ובשער השלישי והאחרון נכללו מאמרים שדנים בתחומי מחקרו של יגר, כמו הציונות של "הידיד" - אורד צ'רלס וינגייט.

משה יגר וברוק שילדס. דגלון ישראלי מתנופף צילום: אי-פי

יגר רואה במשה שרת דוגמה ומופת לשר חוץ על שום כמה תכונות שאיפיינו אותו. אחת מהן היא יחסו לעובדי משרדו, ש"היה אישי מאוד, משפחתי ואבהי. ספק אם היה אי פעם שר בישראל שראה בעובדי משרדו משהו כעין 'משפחה'". שרת הכיר באופן אישי את בני משפחתם, הכיר בכישוריהם ועשה הכל כדי לסייע להם להתקדם. אבל הוא היה קפדן מאוד במינויים ולא ויתר גם כשדובר בחברים קרובים. הוא לא הסכים, למשל, למנות את אליהו (אליאס) ששון, שהיה ידיד אישי ותיק, לשגריר בשווייץ. שרת הסביר לו בגילוי לב כי אינו מסוגל למלא את התפקיד מאחר שאינו דובר גרמנית. המחבר מציין גם כי שרת קלט עובדים "ללא חישובים מפלגתיים". אף אחד משרי החוץ שיגר עבד איתם במשך 40 שנה - מגולדה מאיר ואבא אבן ועד דוד לוי ושמעון פרס - לא זכה להערכה כה חיובית כשרת.

שני מאמרים בקובץ קשורים לכהונתו כשגריר ישראל בפראג. המאמר הראשון הוא היסטורי - הוא דן ביאן מסריק "מנקודת ראות ישראלית". יאן היה בנו של תומס מסריק, האב המייסד של הרפובליקה הצ'כוסלובקית ונשיאה הראשון, ויחסו החם לעם היהודי ולתנועה הציונית "נעוץ בהומניזם שלו. היתה לו הבנה לטרגדיה המתמשכת של העם היהודי והוא הרבה להתעניין בבעיותיו". ב–1940 מונה לשר החוץ בממשלת צ'כוסלובקיה הגולה בלונדון, ובמסגרת תפקידו הכיר את ראשי התנועה הציונית. ב–1945 התחיל תהליך שמסריק היה מעורב בו, "הבריחה": העברת ניצולי השואה בעיקר מפולין לאזור הכיבוש האמריקאי שבדרום גרמניה. כשר החוץ השפיע על החלטת מדינתו לתמוך בהצעת החלוקה, שאושרה בעצרת האו"ם ב–29 בנובמבר 1947.

במארס 1948, בימי השתלטות הקומוניסטים על ארצו, מת מסריק בנסיבות לא ברורות. הגירסה הרשמית טענה שהתאבד, אך לימים התברר שהשלטון החדש רצח אותו. "אין תמה שהעם היהודי, התנועה הציונית על חוגיה ומפלגותיה והיישוב היהודי בארץ ישראל זועזעו קשות כאשר נודע על מותו של יאן מסריק", כותב יגר.

המאמר השני הוא במידה רבה אישי. הוא מספר סיפור טראומטי למדי: "ביקור בכלא פנקרץ בפראג". בשיחתו עם שר המשפטים הצ'כי, שהיה ממונה על שירות בתי הסוהר, ביקש יגר לבקר בבית הסוהר "הידוע לשמצה", שממוקם בשכונת פנקרץ בעיר. בכלא הזה נפתח ב–20 בנובמבר 1952 משפט הראווה הידוע כ"משפט פראג". היו בו 14 נאשמים, ש–11 מהם היו יהודים, שנאשמו באשמות סרק כבדות עד מאוד: קשרים עם "הציונות הבינלאומית", שיתוף פעולה עם הביון של "גורמים אימפריאליסטיים" וקשרים עם טיטו, שליט יוגוסלביה, שנתפש אז כ"ארכי אויב של העולם המתקדם". המשפט היה קצר - הוא נערך לא יותר משבוע - ורווי ביטויים אנטישמיים. בית המשפט גזר עונש מוות על 11 מהנאשמים - כולל רודולף סלנסקי היהודי, שהיה המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית. ימים ספורים אחרי גזר הדין נגררו הנידונים אל חדרי הגרדום, שנמצאו בבית הסוהר עצמו.

המחבר מבליט את הזווית הישראלית בפרשה. שני אזרחים ישראלים נכלאו בין כותלי הכלא ונאנסו להיות מעורבים במשפט. אחד מהם היה מרדכי אורן, חבר קיבוץ מזרע ומראשי הפלג השמאלי במפ"ם. הוא נעצר בדרכו לארץ, חווה השפלות והתעללויות ו"העיד" במשפט נגד סלנסקי ועמיתיו. אורן נידון ל–15 שנות מאסר "בלבד", ומשום מה לא הגיע לחבל התלייה. במאי 1956 השתחרר באופן פתאומי ובארץ כתב את "רשימות אסיר פראג", מסמך שזיעזע את הציבור הישראלי; כנער צעיר קראתי את זיכרונותיו בצמרמורת.

יגר נסע לביקור בבית הסוהר במכוניתו הרשמית, ש"דגלון ישראלי מתנופף עליה", ומנהליו ראו בו "אורח רם מעלה" - סוג של אירוניה מרירה. הוא ראה את בית הסוהר כגיא צלמוות. בתקופת הכיבוש הנאצי הוצאו להורג שם רבבות אנשים. הוא ראה גם את מתקני המוות; למען היעילות הגרמנית התקינו הכובשים בחדר אחד "מתקן תלייה בעל שבע לולאות וכך יכלו לתלות שבעה קורבנות בבת אחת", וליד מכשיר הגיליוטינה "נמצא מכל מתכת שלתוכו נפלו הראשים הכרותים". יגר מציין שבתקופת שירותו בפראג שוחח עם אנשים רבים שלא ידעו כלל על משפט סלנסקי, "או שהיה להם על כך מושג קלוש ומטושטש בלבד".

כל מאמרי הספר מעניינים ומרחיבים את הדעת. אבל יש בספר פגם שאי אפשר להתעלם ממנו: העריכה מינימלית ואין האחדה של איות ושל דפוס. קובץ מאמרים חייב לעבור תהליך האחדה בסיסי, ואילו כאן הם מופיעים כפי שפורסמו בכתבי העת השונים. חבל שתוכן מעולה מוצג בכלים באיכות פחותה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ