איך נולד הפאנק האנרכיסטי בלב התרבות הישראלית - מוזיקה - הארץ
יוצא מהמחתרת

איך נולד הפאנק האנרכיסטי בלב התרבות הישראלית

אבי פיטשון משוכנע שיש קשר בין השוליים הפאנקיסטיים בישראל לקריסת האתוס הציוני. עם צאת ספרו “ג’וני הרקוב ומלכת הצמרמורת” הוא מסביר למה במועדון הפינגווין התחילה הפוסט־ציונות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
משה קוטנר

“עד שנה מסוימת בחיים שלי אני פשוט זוכר כל מה שקרה, בפרטי פרטים", אומר אבי פיטשון. "אני לא יודע מה ההסבר הנוירולוגי או הפסיכולוגי של זה אבל זה פשוט ככה. יש בזה אלמנט אובססיבי, היתה תחושת חובה שהדברים האלה חייבים להיכתב ולהיות מתועדים. היה בזה אלמנט כמו בבגרויות, שאתה חייב לזכור את החומר לבגרות, וכשאתה מוציא אותו החוצה אל הנייר זה יוצא מהמערכת. צוחקים עלי לפעמים שאני זוכר כמה עלה תקליט בשקלים ישנים ב-83' אבל אני לא זוכר משהו שאמרו לי לפני שבועיים בשיחה נורא חשובה".

ספרו הראשון של פיטשון, “ג’וני הרקוב ומלכת הצמרמורת”, שיצא בימים אלה בהוצאת רסלינג, הוא מסע בזמן לרעננה של שנות ה-80. כותרת המשנה היא “תרבות נגד בבריחה מהישראליות”, אבל הוא עצמו מעיד שהספר קרוב יותר לרומן המשלב את חוויית ההתבגרות שלו במציאות הישראלית.

פיטשון, בן 45, היה פעיל מאז סוף שנות ה-80 כמוזיקאי בלהקות “נ”מ” ו”נשרפת”, כיום אמן ואוצר ומבקר מוזיקה במוסף “גלריה”. מאז תחילת שנות האלפיים חי בין לונדון לברלין וכיום בין לונדון לתל־אביב. כותרת ספרו מגיעה מתרגום בעיתונות הישראלית בשנות ה-80 לכינוייהם של ג’וני רוטן סולן ”סקס פיסטולס” וסוזי סו מ”סוזי והבנשיז”. אבל, הוא מבקש להדגיש, “זה לא רק ספר לאנשים שאוהבים פאנק או מתעניינים בתת תרבויות. זה ספר על ישראל באייטיז. נקודת המבט היא של אאוטסיידר. אני פונה לכל מי שהרגיש ניכור או זרות או חוסר שייכות".

אבי פיטשון. פרינציפ אוטופיצילום: גיגי בן ארצי

נקודת ההתחלה היא דווקא בשורשיו הטראשיים. הוא מספר על לסת שנפלה לרצפה אחרי צפייה באירוויזיון 1979 בהופעה של ג’ינגיס חאן, שהתחילה אובססיה ללהקות מחופשות, עברה משם ל”וילג’ פיפל”, ”קיס” ובהמשך לגל חדש ופאנק. בהמשך מסופר גם סיפורה של "נ”מ", להקת האנרכו־פאנק היחידה שפעלה בסוף שנות ה-80 בישראל, שהקים ברעננה. מתוארת גם פעילות השמאל הרדיקלי שכללה הפגנות נגד תנועת כ”ך ומאיר כהנא וסיפורה של "סדאקה־רעות", תנועת נוער לקידום שותפות יהודית־ערבית.

הוא מדבר על תחושת דחיפות בכתיבת הספר, שהרעיון לכתיבתו התבשל במשך עשור, בכתיבה על תחנות משפיעות מחייו שלא נכתבו עליהן מלה. “האקטיביסט תומא שיק, למשל, שהקדשתי לו את הספר, היה האדם שהכי השפיע עלי בשנות ה-80, שהיה המנטור שלי בקטע אידיאולוגי, ושהוא בעצם האדם הכי רדיקלי שהכרתי. הוא היה אנרכיסט, פציפיסט, אנטי ציוני, אתאיסט, אזרח עולם וטבעוני, זה היה שילוב שבזמנו היה יחיד במינו”.

גם על המחזור השני של מועדון הפינגווין, בחצי השני של שנות ה-80, הוא כותב. במקרה או לא, לאחרונה יצא ספר הצילומים של אריאל סמל “אנשי הפינגווין” המתעד את המחזור הראשון בפינגווין בתחילת שנות ה-80. אם ספר הצילומים של סמל נתן דימוי ויזואלי לאותה תקופה מכוננת ורומנטית, תיעוד שלפני כן בקושי היה קיים, הרי שפיטשון תורם לשיח על השלב התרבותי הישראלי של הפינגווין פרשנות חדשנית בפני עצמה. זאת כנראה התיאוריה התת־תרבותית המשמעותית המקומית הראשונה. לא פחות משהיא מספרת סיפור על השוליים הפאנקיסטיים הלא מתועדים, היא מספרת על האתוס הציוני וקריסתו.

אבי פיטשון עם להקתו "נ"מ" ב-1991צילום: אורי שחם

התיזה שפיתח פיטשון במקביל לכתיבת הספר נולדה כשקיבל במתנה מידידה בברלין ספר על המשורר האוונגרדי אורי צבי גרינצברג שפעל בתחילת שנות ה-20 בפולין. דרך הספר גילה פיטשון את סצינת האוונגרד היהודית בפולין. “זה היה בוורשה, לבוב וברלין, מין משולש כזה", הוא אומר. "אני  קורא את הספר וקולט שזה פאקינג תל אביב של הניינטיז. פאנזינים, ויכוחים. וזה היה הרגע שהבנתי שבעצם בכל האנטי ישראליות שהתאפיינה גם ברמה הפוליטית וגם האישית, הבריחה מהישראליות של ההוויה של הפינגווין, כל הרצון הזה להיות באירופה, זה לא בועה וזה לא פנטזיה וזה לא אסקפיסטי. המלה יהודי נטענה במשמעות לראשונה בחיי.

"בישראל למלה הזאת לא היתה משמעות ופתאום הבנתי שיש לה משמעות ברמה תרבותית. גיליתי שיש היסטוריית אוונגרד של דיסידנטים יהודים שמהסיבות הסוציולוגיות המוכרות של מצב היהודים באירופה הרבה מהם היו מאוד דומיננטיים בכל מיני חוגים אוונגרדיים ופוליטיים רדיקליים. ופתאום הבנתי שבאנטי־ישראליות יש אלמנט של יהודיות, של חיבוק מחדש של ההיסטוריה של הגלות, שכמובן היהודי החדש של הציונות צינזר או התכחש, לא לימדו אותנו על זה, לימדו אותנו רק את הדברים המבעסים והמשמימים בתיכון, רק למדנו על שטעטלים ורצינו למות, ופתאום אני מגלה שהיה בית מרזח מהפכני בלבוב ובברלין. יש משהו אינהרנטי בהיסטוריה של האוונגרד והבוהמה היהודית האירופית שהפאנק באיזשהו אופן ממשיך שלו ולכן זה הגיוני שהפאנק היה הדבר הראשון שהלהיב אותי כשהייתי טינאייג’ר.

את ההקשר של הפאנק והאלטרנטיבה למרחב המקומי ממקם פיטשון במה שהוא מגדיר “טענה כאילו פרובוקטיבית שעוד לא נטענה”, בכך שהחיפוש אחרי האוטופיה שבפאנק ובגל החדש היה תוצר של היעלמותה והידלדלותה של האוטופיה הציונית, הבנה שהגיעה מתוך חוויית ילדותו שלו עצמו. “בתקופה שהאוטופיה והמפעל הציוני הגיעו לשיא הייתי ילד. חוויתי אוטופיה רק במובן של תחושה, סאונד ואסתטיקה. חוויתי רק כילד קטן את התחושה האמורפית של להיות חלק ממשהו שהוא צודק, שהוא עוצמתי, שהוא נכון, גדול ממך, ודור שלם של שנתונים מסוימים חווה את זה ככה בילדות. ממלחמת יום כיפור ואילך, עם נקודות הציון של לבנון והאינתיפאדה, התחושה הזאת של להיות חלק מהדבר הזה שגדול ממך הלכה ונעלמה מהמרחב. מה שהרגשתי נעלם והחליפו אותו שעמום, אאוטסיידריות, ניכור, טיפשות, כיעור ואלימות. התיזה שלי היא שהפאנק האנרכיסטי והאנטי ציוני הרדיקלי מילא את החלל של הציונות. הוא חשב שהוא התקוממות נגד הציונות אבל הוא בעצם התקומם נגד הניוון האוטופי, ובעוד מובן אבסורדי, בעצם האנשים האחרונים בהיסטוריה הישראלית שדיברו באופן ערכי שדומה לשפה של תולדות תנועת העבודה הישראלית, זה אנרכיסטים, ויש בזה משהו אנכרוניסטי.

“יש הרגע הזה בהיסטוריה הישראלית של פרוץ מלחמת לבנון הראשונה. במקרה אז פתחו את הפינגווין וטיפה אחר כך את קולנוע דן והליקוויד. פתאום נוצר ב-1982 צירוף מקרים הזה בין פתיחת המועדונים לבין זה שזאת המלחמה הראשונה בתולדות ישראל שהיא לא מלחמת קונסנזוס, שבעצם העם נחלק לשניים, לתמיכה והתנגדות במלחמה. התגובה של פלח מסוים של אנשים שחוו את החוויה הטראומטית הזאת היתה רצון להרחיק מעצמם את הישראליות באופן מוחלט, ויש את הסיפורים על אנשים כמו יובל בנאי ושלומי ברכה שהיו בלבנון וחטפו את הפליפ שם, לא ברמה של הלם קרב, אלא של החוויה, והתשובה בשבילם היתה הפינגווין. נוצר חלל שהוא חף מישראליות ורק אז הוא נהפך למשהו שפתאום רלוונטי להוויה הישראלית. זה פלח שבשנים הבאות המשיך לעצב את התרבות הישראלית בכל מיני צורות ברמה של המיינסטרים והקונסנזוס, 'משינה', 'תיסלם' ו'בנזין', כל הדברים האלה יצאו משם.

"גם לפני שנות ה-80 היה מבט החוצה ותעשיית פופ, אבל אז זה היה נטוע בישראליות. למשל 'החלונות הגבוהים' שנהפכו לאייטם בלונדון ופאריז וממש הלך להם ואז הם חזרו כי אריק איינשטיין התגעגע לישראל. אז ההבדל הוא שבשנות ה-80 נוצר פלח משמעותי באוכלוסייה הישראלית שלא רוצה להרגיש שהוא בישראל, לפחות חלק מהזמן. אני מתעקש שיש לזה משמעות פוליטית. פה התחילה הפוסט־ציונות. העובדה שהתאפשר שאנשים יעלו על דעתם לרצות בזה מצביעה על מרחב שבו האוטופיה הציונית המקורית כבר סדוקה. והסצינה הזאת קרתה בזמן אמיתי, במקביל ללונדון, ברלין וניו יורק, ויצרה תוצר תרבותי ומוזיקלי שלא רק שהיה שווה בערכו באיכות לדברים ממדינות אחרות, אלא גם היה בו את הטוויסט הישראלי בכל מיני צורות”.

את הלכי הרוח האלה הוא מתאר באמצעות חייו האישיים. "כל החיפוש הזה אחר השמש האוטופית הזאת שנעלמה, גם כשאני מתאר את ההתאהבות ושברון הלב שלי בכיתה י’, חוסר היכולת המוחלט לממש קשר זוגי קשור לחלל הריק הזה, לתחושה הזאת שאתה לא באמת נמצא, הושלכת מגן עדן אוטופי ואתה במרחב חייזרי שלא שייך לך".

אבי פיטשון בצעירותוצילום: מתוך הספר

לדבריו, הניסיון ליצור מדינה יהודית במזרח התיכון אבסורדי יותר מאשר ליצור בה תרבות פאנק. “המיתוס הישראלי זה הבועה, זאת הפנטזיה. החיבור הזה להרגיש שאתה חלק מברלין, ניו יורק ולונדון קונקרטי כי הרבה יותר סביר להתחבר אליו, אם אכן משם הגעת, פיזית או רגשית, והרבה פחות דכאני כי אנחנו יודעים היום איך חרושת הישראליות דיכאה את המזרחים, הערבים וניצולי השואה".

מה בנוגע לרקע של מי שהגיעו ממדינות ערב בהקשר לחיבור הטבעי לתרבות אירופאית?

“מעולה שהנושא הזה חי במודעות. אי אפשר להתעלם ממנו, כפי שאי אפשר להתעלם מההתנהלות הבסיסית של הבנקים. מצד שני, ישנה תופעת לוואי של עלייה במודעות שיחד עם המדיה החברתית יוצרת שילוב נפיץ של פנאטיות ונרקיסיזם המתגלם בצורת משטרת מוסר ומחשבות בעיני עצמה.

עטיפת הספר

"אני בעצמי חצי־חצי. אבא שלי צבר אבל הוריו סלוניקאים. אבא שלי מרד בהגמוניה האשכנזית והצטרף לנוער הסלוני שהיה מוקצה, גם כי היה מזרחי וחתך מהגמונית תנועות הנוער וריקודי העם לכיוון הרוקנרול כי הודר מלכתחילה. מה אירוני כאן? שהבחירה של המוקצים והמזרחים היתה בתרבות פופ מערבית. זה לא רק מוצא אלא גם בחירה תרבותית. בישראל הסלוניות היתה מוקצית ומקושרת עם מזרחיות, אבל הסלונים הם אלה שאימצו את תרבות המערב ואת הרוקנרול.

"הפנתרים השחורים לצורך העניין זה רוקנרול, זה פאנק־רוק. בהוויה, במהות. ההתקוממות הסלונית היתה נגד הערכיות האשכנזית, תנועות הנוער וריקודי העם וכו'. גם הרוק - אנחנו מכירים אותו כמשהו שבא מהמערב אבל הוא בא מהביצות של המיסיסיפי ומשמש דוגמה לאפקט בומרנג מכיוון שהוא שינה את אמריקה, הפיל משטרים בעולם והוליד את הפאנק.

"זה כל הזמן סיפורים של היפוכים. אני למשל מתאר את הלך הרוח של הפחד של האליטות הישנות מה'צ'חצ'חים' ש'גנבו לנו את המדינה' מנקודת ראות של ילד בן 13 ללא פרספקטיבה פוליטית שההפחדות השפיעו עליו. פחדתי לחטוף מכות מצ'חצ'חים בלי להבין את התמונה הגדולה. וגם חטפתי פה ושם. מנגד אני מתאר את היוהרה האשכנזית של פעילי השמאל אז".

מה דעתך על האידיאל ליצור תרבות שתשתלב במרחב מזרח־תיכוני?

“כשהוקמה הקשת הדמוקרטית המזרחית התלהבתי בטירוף, עד כדי כך שההתייחסות הפוליטית הישירה היחידה בשיר של 'נשרפת' הלהקה שלי בניינטיז היתה אליה. עם זאת שיח ההשתלבות במרחב לא מדבר אלי. הטירוף העתידני שבבניית באוהאוס במדבר מלהיב אותי יותר וכמה שאתנגד לשימושים פוליטיים בקונספט העיר הלבנה אז והיום, אני פטריוט של המודרניזם התל־אביבי.

"מעבר לכך, רעיון ההשתלבות במרחב הוא קונסטרוקט אוטופי כמו השיח הציוני, אין בו משהו יותר 'הגיוני' לכאורה. אני שלם עם המופרכות האוטופית של המערב כפי שאני מזדהה אתו, כי גם כשאני מנסה ליצור נרטיב של אותנטיות אני יודע שאין דבר כזה. אני יחיד שעושה בחירות של יחיד. אני חצי סלוניקאי חצי סלובקי שמתרגש מסצינת הבוהמה היהודית־פולנית של תחילת המאה ה-20 ואני מתרגש מזה כי הגעתי לזה דרך הפאנק והגעתי לפאנק כי אבא שלי היה סלוני. הכל מופרך ומלא סתירות. כל הנרטיבים. מה שבגללו ההורים שלי או הסבים שלי הגיעו לישראל, מה שהלהיב אותם זה אותו פרינציפ. זה הפרינציפ האוטופי".

מתוך הספר

הנשיקה הראשונה שלי היתה מחוץ להווי הגרעין, דווקא באחד מהשישבתות ברעננה, עם דלית. התחלתי להבחין בה מתישהו לקראת סוף התיכון, היא למדה שכבה או שתיים מתחתיי, והצטרפה לשמו"צ. היא היתה קטנה, שיערה בלונדיני וחלק, גבותיה כהות יותר באורח שהדגיש את עורה הלבן והיפה. היה לה מבט קמעה מעופעף בסגנון מרלין מונרו, אבל לא מתגרה ומיני, אלא עצוב ועמוק, מלא בשאלה, חקרני ותוהה. לא השקעתי בה המון מחשבה כי היא היתה עוד ילדה יפה שאין לי סיכוי להחליף איתה מלה לעולם. בתפנית שהממה אותי ולא צפיתי בשום אופן למרות שאפשר להבין די בקלות בהתחשב בכך שהיא היתה נערה סקרנית וששה לאתגרים ואני הייתי עב"ם פאנקיסטי בשמי המושבה, היא פתחה אתי בשיחה צהריים אחד אחרי בית-ספר, על המדרכה שלרגלי הבניין שלי. הייתי מצוייד במיוחד באותו צהריים – מגפי הדוקטור מרטנס עם הדורבנות, מכנסי פאנק שחורים עם ריצ'רצ'ים לכל אורכם, ואולי גם חגורת ניטים שנצנצה מתחת לחולצת התלבושת האחידה המתנופפת. "שמעתי שאתה אנרכיסט" היה הפיקאפ ליין שלה. אני מניח שגמגמתי משהו שקרס תחת המתח הבלתי ניתן ליישוב בין האינסטינקט המיסיונרי הרגיל והמוכר, לבין הצורך למצוא חן בעיניה. הגמגום נעלם מכיוון שהילדה שמולי שאלה שאלות נוקבות ומעניינות, שחרגו ממה שהייתי רגיל אליו, והפתיעו אותי, מכיוון שלמרות שכבר שמתי לב אליה ממקודם וחשבתי שהיא יפה, היא היתה בנקודה זו רק בתחילת תהליך ההמרה השמו"צניקי שלה מביגוד אופנתי ללוק פריקי. לא האמנתי שנערה בג'ינס צמוד וכפכפים שואלת אותי את השאלות הכי חשובות שאני שאלתי את עצמי באותו זמן. "כולם רק מדברים, לאף-אחד אין אומץ לעשות", נאנחה בסקפטיות של אשה שכבר ראתה הכל, מה שכמובן לא רק הרשים אותי בעומק ובבגרות, אלא נגע לי בדיוק בנקודה הרגישה. שכחתי שאני ביישן. דלית התחברה אליי בדיוק במקום הכואב והזועם. ואם עד עכשיו הרגשתי מחוייב להגשמה עצמית של השקפותיי רק לעצמי, לתומא, ובקיץ של סוף י"ב לאותה הצהרה של מיכאל רורברגר על פאנקיסטים מחופשים, פתאום הופיעה בת שאכפת לה אם אגשים את עצמי או לא.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ