כמה חבל שעלילות הכלבה שקשוקה מגיעות לסיומן - ילדים ונוער - הארץ

כמה חבל שעלילות הכלבה שקשוקה מגיעות לסיומן

אם ילדים יכבו את המסכים ויקראו ספרים כמו "שקשוקה ושוד הלימונים הגדול", החמישי והאחרון בסדרה, אולי באמת יהיה להם למה להתגעגע בבגרותם

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מאיה לוין

שקשוקה ושוד הלימונים הגדול

גליה עוז. איורים: תמר נהיר־ינאי. הוצאת כתר. 89 עמודים, 54 שקלים

הספר "שקשוקה ושוד הלימונים הגדול" מעורר געגוע לילדות שלא תהיה, וייתכן מאוד שגם לא באמת היתה לרובנו; לריח רענן של פרדסים בחופש הגדול, לכלבים רגישים וחתולים משוגעים, למשחקי דמיון בוסריים, להרפתקאות קטנות ותמימות.

העלילה מתרחשת פחות או יותר בימינו, אך למרבה השמחה אין לה אחיזה במציאות האפורה של רשתות חברתיות, הודעות סמס ואפליקציות בטלפון החכם, הפושה גם בקרב ילדים – אפילו צעירים בהרבה מגיבורי הספר. למעשה, לקראת סוף הספר אחת הדמויות מקבלת עונש קל: "להיתקע מול המחשב... ולהתלהב מכל מיני פרסים וסוכריות שהתפזרו על המסך".

"שוד הלימונים הגדול" הוא הספר החמישי בסדרת "שקשוקה" מאת גליה עוז. עצוב, אך מובן, לגלות שהוא גם האחרון בה. הספר עונה על כל המאפיינים שהפכו את ארבעת קודמיו בסדרה להצלחה בקרב מבקרים וקוראים צעירים גם יחד. בראשם עלילה פשוטה, דמויות חביבות ואמינות שקל להזדהות עמן ושפה מדוברת וקולחת, עם המון ו"ו החיבור במקום נקודות.

איור: תמר נהיר־ינאי, מתוך הספר

סדרת "ראשית קריאה" של הוצאת כתר (עורכת: רחלה זנדבנק) מיועדת לבני שמונה ומעלה ומותאמת באופן מעשי לידיהם המיניאטוריות: סיפור קצר דיו אבל לא קצר מדי, דפים נוחים לאחיזה (21.5x24 ס"מ), פונט גדול, שוליים רחבים, חלוקה נדיבה לפרקים והרבה איורים מאירי עיניים.

תמר נהיר־ינאי, שאיירה את כל סדרת ספרי "שקשוקה", מיטיבה לשרטט את שפת הגוף של הילדים. דרך האיורים פרי עטה אפשר לעמוד הפעם אפילו על מהות היחסים בין הדמויות: האיבה והחשדנות ההדדיות בין יולי לדותן, כמו גם השובבות של ינאי ויוגב ("התאומים יויו", אחיה של יולי) אל מול החתול האדיש, הנח מקרבותיו.

אפילו באיור שבו ניבטים ילדים מגבם, מתבוננים בזיקוקים די־נור מבעד לחלון, שפת הגוף המצוירת מאפשרת לנחש בקלות איזו הבעת התרגשות שפוכה על פניהם. במקרה זה גם הטקסט של עוז על הזיקוקים פיוטי במיוחד, אולי אפילו אלגורי: "הממשלה התרגזה על הזיקוקים, כי ילדים אף פעם לא הלכו לישון וגם ההורים שלהם לא, ואנשים עמדו לילות שלמים בחלונות ועל הגגות והסתכלו על השמים, ובבוקר לא היה להם כוח לקום לעבודה, אז הממשלה שלחה מטוסי סילון למחוק את השמים".

הספר נסב אמנם על תעלומה: מי קטף את הלימונים מהעץ בבניין של יולי, זרק אותם והרס את אדנית הנענע של אמהּ? אבל זה בהחלט לא ספר בלשי קלאסי מהזן המוכר עד לעייפה, על חבורת ילדים בלשים וכלב. גם לקראת תום העלילה, כאשר יולי והכלבה שקשוקה מצביעות על האשם במעשי הוונדליזם, איש אינו מתעניין במיוחד בפתרון התעלומה. ילדים וסופרים שכותבים על אודותיהם יודעים שנעים יותר ליצור סודות מאשר לפענח אותם.

חוץ מזה, הלימונים המסכנים והנענע האומללה הם רק סיפור מסגרת. עלילות משנה מתוקות לרוב מספקות סימני שאלה נוספים: האם באמת יש ילד ושמו מיקי השומע רגיל באוזן ימין וקולט תחנת רדיו שבדית באוזן שמאל? מי שורק תחת החלון של יולי? האם לימונים הם מזון הפיות? מיהו "תה עם נענע" – גבר מזיק או סתם התמהוני של השכונה?

"אמא חושבת שלא צריך לשלוח ילדים לחוגים אחרי הצהריים ומספיק לתת להם להסתכל על החתול ועל הכלב שלהם, וככה הם יגדלו מאושרים", מספרת יולי על אמהּ, שהיא מן הסתם הדמות האהובה עלי בספר. זו כנראה דרכה של עוז לקרוא אותנו ההורים לסדר, להחזיר אותנו לחינוך הפשוט והטוב של לפני עידן ההישגיות לזבי חוטם, לימים שבהם ילדים ירדו לשחק בחצר עם כדור וקטפו חמציצים. אם ילדים בני שמונה יכבו את המסכים ויקראו עוד ועוד ספרים מסוג זה, אולי באמת יהיה להם למה להתגעגע בבגרותם.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ