שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מנהרות השטנה מסוכנות לא פחות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

עוד בטרם החלו התותחים לרעום, היו המוזות חרישיות למדי. לאמיתו של דבר אין בישראל, זה כמה שנים ארוכות, הבעה יצירתית־תרבותית תקיפה־לעומתית, כזו שניתן להגדירה כסאטירה של ממש, תיאטרון חברתי, ספרות מחאה, קברט כלשהו, קולנוע עוכר־שלווה. על תרבות־נגד אפשר כנראה רק לחלום. כן, פה ושם צצים, לשעה, כמה קולות סוררים, הבעות דעה שאינן על פי תו־תקן כלשהו. אבל אלה מוחרשים במהרה, באמצעים בדוקים שונים, ושירת המקהלה נמשכת בעוז מרנין, כמעט ללא הפרעה.

"הישראלים", אמר פעם פרופ' אדיר כהן, "מגודלים מגיל צעיר להסתדר בשלשות ובטורים, כולם ממהרים להפנים את הטון הלאומי השולט". אמירה זו נכונה, ללא ספק, גם לגבי לאומים רבים אחרים. האם כאן היא צו־שעה? ובשעה ש"שקט, יורים!" נהפכה כמעט לדרישה מכוננת — מי יקום ויצייץ או יעז לעמוד מול הזרם הכביר?

היו אלה שבועות קשים ומטלטלים. בגבול הדרומי נפרסו כוחות צבא, לוחמים חירפו את נפשם בתוככי עזה הארורה. מסכינו, האמונים כל כך להטעימנו, בימי שגרה, בתפריט החביב, כה פשוט ונוח לעיכול, של בדרנות נבובה, שלא לומר מטמטמת — מלאו תמונות של הלוויות מצמררות, בתי חולים עמוסים בפצועים ומשפחות באומללותן, מפרפרות בין תקווה לאימה.

האם זו עת להחריש, להוריד את הראש, לנשוך שפתיים, לשאת תפילה, לחכות לימים טובים יותר? ללא ספק, מרבית מחנכינו ומנהיגינו יטענו שכן. לא בשלה העת לביקורת, אתה שב ושומע מכל צומת ופינה, תל וגבעה; בשעות הרות גורל (ומתי אין לנו כאלה?) האחדות, אחדות העם המקודשה, היא חזות הכל.

הו האחדות. כוונתם, כמובן, למושג הצורב, התובעני הזה — פטריוטיות. ובכן, פטריוטיות היתה לנו כאן תמיד, ובשפע, החומה הבצורה, הצוק האיתן התמידי. אך מה נעשה עם ההתנגשות המובנית שמייצרת הרוח הדמוקרטית? ועוד לא אמרנו מלה — מי באמת רוצה לשמוע? — על הצד האחר, אויבים וקורבנות כאחד, על קולותיהם, על ה"נרטיב", כפי שנהוג לכנות זאת בשנים האחרונות, שלהם.

עיתונאי אחד, גדעון לוי, אכן לעתים פרובוקטיבי להכעיס, כמעט שהוצא להורג בכיכר אשקלונית. עיתונאי אחר, מהטובים שבפרשנינו, אמנון אברמוביץ', אדם הנושא על גופו את חותם הקרבתו במלחמות ישראל, מוקע כבוגד; קומיקאית מוכשרת, אורנה בנאי, פולטת משהו ומיד חוטפת זובור עממי ופיטורים לאלתר, ולא תעזור לה התקפלותה המהירה, אגב הכאה מבוהלת על חטא. כלת פרס ישראל, גילה אלמגור, שחקנית מוערכת ואהודה, נאלצת להסתתר בביתה, מאוימת פיסית ממש, על שהעזה להשמיע קול אחר (ואפילו לא בעניין העזתי). זמרת צעירה ומרגשת, רונה קינן — בתו של דיסידנט ידוע — מבטלת מופעים מרוב פחד.

כן, זו שעתו הגדולה של הפחד.

הרשתות החברתיות, כינוי אוקסימורוני משהו, סואנות אמנם גם מדעות אחרות, לעתים אמיצות — אבל כלי התקשורת, מרביתם לבשו מדים והם מגויסים בנאמנות, לצורך ושלא לצורך. והיכן קולם של הסופרים? של אמנים יוצרים? רופאים? מדענים? שופטים? אנשי ציבור, ואפילו, שומו שמים, מנהיגים פוליטיים? שששש — יורים. ובשעה שהפחד, התיעוב והשתיקה מתפשטים, עולה ורועם קולם של הצודקים־תמיד, אבירי הדגל והחרב, ומאיים להחריש כל קול אחר. מה אירע לטוענים בשמו של וולטר הגדול — "איני מסכים לאף מלה שלך אבל איאבק עד טיפת דמי האחרונה על זכותך לדבר"?

תמיד בילבלו כאן בין לאומיות ללאומנות. אין עדות עגומה למציאות המדכדכת הזאת משידורי הטלוויזיה שלנו, על כל ערוציה. דומה שכמו הוחשך המסך ואיזו אחידות טוטלית שכאילו נשאבה מספריו של ג'ורג' אורוול השתלטה על כל מבט והגיג. שפע של פרשי פרשנות, צבא שלם של דוברים ודעתנים, מברבר עצמו לעייפה, חוזר שוב ושוב על חטיבות קלישאותיו, ואין פוצה פה להתנגד, לדרוש גם קצת משהו אחר. ולו בשם השפיות.

וביום שלאחרי, תמיד ביום שאחרי, האם יבוא מישהו חשבון גם עם זה?

הזוועה הגדולה שנחשפה במלחמה הזאת — מנהרות הטרור, האיום הבלתי נתפש ממש, של הופעת מפגעים בחצר שבו משחקים ילדיך, בסלון ביתך, בשכונתך, היא אולי עניין לוועדות חקירה או לפיתוח אסטרטגיית מענה צבאית, אבל המנהרות הארוכות והמפותלות, הטובלות בשטנה וחומרי נפץ מזן אחר, והולכת ונפערות מתחתינו — מאיימות לא פחות ממנהרות התופת של עזה.

הכותב הוא סופר והיסטוריון

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ