נדודי הכנסת ברחובות תל אביב - הקצה - הארץ

נדודי הכנסת ברחובות תל אביב

בשנה הראשונה לקיומה, החליפה הרשות המחוקקת הישראלית חמישה שמות וחמישה מקומות. הגלגולים האלו משקפים את התהפוכות בכוחה הפוליטי של הכנסת ואת גבולות שלטון היחיד של בן־גוריון

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ניר מן

בחודשיים הראשונים של מדינת ישראל עמד דוד בן־גוריון בראש הרשות המבצעת (הממשלה) ובראש הרשות המחוקקת (מועצת המדינה). הרשות השופטת עדיין לא הוקמה והנשיא חיים ויצמן נעדר מהארץ. בן־גוריון ניהל בגפו את מערכת הביטחון (הרמטכ"ל היה מאושפז בביתו ולמשרד הביטחון טרם מוּנה מנכ"ל), ובעצם אותם הימים הוא התמודד עם פרשת אלטלנה, מרד המטכ"ל ואחר כך פירוק מטה הפלמ"ח. בחודשיים אלה הוא ניצח על מלחמת העצמאות בשלב הקריטי של פלישת צבאות ערב, וחוץ מכל אלה הוא נשא על כתפיו את פרויקט ההקמה של המדינה ויצירת מוסדות המשטר. ייתכן שפרשנותו הפרקטית של בן־גוריון למודל הפרדת הרשויות היתה מעט שונה מהתיאוריה של מונטסקייה אבל ניואנסים דקיקים אלו לא הפריעו למנהיג להציע שהוא עצמו ימשיך בתפקיד יו"ר מועצת המדינה משהוחלט ביולי 1948 על הקמת נשיאות המועצה.

המושב החגיגי של מועצת-המדינה הזמנית לכבוד ד"ר חיים ויצמן במוזאון תל-אביב, 30.9.1948צילום: דוד אלדן / לע"מ

כאשר נדחתה תביעתו הוא התפשר על מינוי אחד השרים לתפקיד, אולם גם דרישתו זו נדחתה על הסף. יתר על כן, הבחירה ביוסף שפרינצק ליו"ר בית המחוקקים היתה לא פחות מתקיעת אצבע לעינו. האופוזיציה האמיתית למדיניות בן־גוריון לא הורכבה מנציגי הרוויזיוניסטים השוליים בהשפעתם, ולא ממפ"ם המיליטנטית שכמעט כל המפקדים הקרביים הבכירים יוצאי הפלמ"ח נמנו עם שורותיה, אלא מהאגף המתון במפא"י (שרת, קפלן, רמז, שפרינצק).

היתה זו הפעם הראשונה שבה התעמתה הרשות המחוקקת עם תכתיבי בן־גוריון ויכלה לו. הביטוי המיידי של הכרעה זו במאבק על העוצמה הפוליטית היה העברת ישיבות מועצת המדינה מלשכת ראש הממשלה למוזיאון תל אביב בשדרות רוטשילד. היה עוד שינוי סמנטי קטן - לראשונה הוצב שולחן הממשלה למרגלות דוכן הנשיאות.

שעת רצון וחסד

בניגוד לדימוי המקובל שלפיו ראשי היישוב העברי הם שעיצבו את מוסדות המדינה לאור תפיסתם האידיאולוגית, התשתית המדינית והמשפטית להקמת המערכת השלטונית התבססה על תוכנית החלוקה של האו"ם מ–29 בנובמבר 1947. תוכנית זו לא התמצתה במפה הגיאוגרפית של חלוקת הארץ, אלא היתה קורפוס סדור ומפורט של פרוצדורות להקמת שתי המדינות ומיסוד סדרי השלטון בהן. הערבים דחו את תוכנית החלוקה על הסף, ואילו היישוב יצא במחולות. המוסדות הלאומיים שנדרשו לתרגם הלכה למעשה את המתכון הדיפלומטי למוצר מדינתי מוגמר, נצמדו באדיקות לשלושת שלבי ההכנה - עד אחד באפריל 1948 נקראו שתי המדינות להגיש רשימה שמית של חברי מועצת הממשלה הזמנית שינהלו את "המדינה שבדרך" עד יציאת הבריטים באחד באוגוסט 1948. מאחד באוגוסט ולא יאוחר מאחד באוקטובר תיבחר האסיפה המכוננת בבחירות דמוקרטיות. הבריטים הקדימו אמנם את התפנותם מהארץ ל–15 במאי, אבל תאריכי העוגן נשארו בתוקפם.

ב–25 במרץ, שבוע לפני המועד הנקוב, שלח משה שרת, ראש המחלקה המדינית, את רשימת 25 חברי מועצת הממשלה הזמנית לאו"ם. רשימה זו נבחרה מראשי הוועד הלאומי והנהלת הסוכנות היהודית, אלא שהגוף העוּבּרי מעולם לא התכנס. בעקבות זעקת המחאה שהוקמה על הדרת הארגונים שנפקדו מהמוסדות הלאומיים, נמצאה כעבור שלושה שבועות פשרה גואלת עם צירוף 12 נציגי הרוויזיוניסטים, הקומוניסטים, החרדים, התימנים, הספרדים וויצו. כך קרה שהגוף שנועד לשמש רשות מבצעת תפח ל–37 צירים, ובן־גוריון התנגד להרכב המנופח. הפתרון למשבר הניח בלי משים ומבלי שאיש התכוון לכך את אבן הפינה לרשות המחוקקת.

בישיבת הוועד הפועל הציוני ב–12 באפריל הוחלט שמועצת הממשלה הזמנית תחולק לשני גופים - מועצת העם (הל"ז) ומנהלת העם (הי"ג). שני גופים אלה נחשבו ליישות משפטית אחת ולכן בראש שניהם עמד בן־גוריון. מועצת העם לא נועדה להיות מוסד סוברני, ובוודאי שלא רשות מחוקקת, אלא לשמש מעין גוף ייעוץ משולל סמכויות פוליטיות המייצג את כלל חוגי היישוב. למותר לציין, שבן־גוריון ויתר על "שירותי הייעוץ". עם זאת, עצם מינויה של מועצת העם - ללא בחירה דמוקרטית פורמלית ובהתעלות מעל מחלוקות העבר - היה בגדר שעת רצון וחסד.

מתוקף הקביעה בתוכנית החלוקה כי ירושלים תחסה תחת משטר בינלאומי ולא תיכלל במדינה היהודית, ירדה הנהגת המדינה מבנייני המוסדות הלאומיים בירושלים לתל אביב. באביב תש"ח שרר מחסור משווע במבנים בתל אביב. 20 אלף פליטים יהודים צבאו על כל פיסת קרקע בעיר ולא היה מקום למוסדות השלטון. מכורח הנסיבות הועמד לרשות מועצת העם בית קק"ל ברחוב הרמן שפירא (ליד דיזנגוף סנטר היום), לא לפני שהובהר שהשימוש באולם האסיפות יתאפשר רק לאחר שעובדי קק"ל יסיימו את עבודת יומם. מועצת העם התכנסה לשלוש ישיבות בלבד, שהוקדשו להרצאות דיווח על המצב. ישיבתה הרביעית והאחרונה של מועצת העם נערכה במעמד הכרזת העצמאות במוזיאון תל אביב. כשסיים בן־גוריון לקרוא את מגילת העצמאות הוא קרא "מנשר" קצרצר, שקבע כי מועצת העם הופכת למועצת המדינה הזמנית והיא הרשות המחוקקת.

למסור את המפתח

מועצת המדינה שבה לנהל את ישיבותיה בבית קק"ל, אבל מששבו אנשי הקרן הקיימת מירושלים הנצורה בהפוגה הראשונה בחודש יוני, נקראו המחוקקים לפנות את הבניין (ושוב הומחש ידו של מי על העליונה במאבק הנצחי בין הפקידות לדרג הממונה). ראשי המדינה העריכו שהבחירות ייערכו במועדן בקיץ, ולכן נמצא פתרון זמני - לשכת ראש הממשלה בקריה בתל אביב.

חדר ישיבות הממשלה הוכשר מחיבורם של שני חדרי שינה בקומה השנייה בבית משפחת אָבֶּרְלֶה הטמפלרית. סביב השולחן ישבו 13 שרי הממשלה ויתר 24 חברי מועצת המדינה הצטופפו לאורך הקירות. לדוחק הבלתי נסבל התלוותה התמרמרותם הקשה של חברי האופוזיציה כלפי בן־גוריון על ביטול מחאתם בפרשת אלטלנה. בפרוץ קרבות עשרת הימים ביולי נדחו הבחירות, ומועצת המדינה תבעה לצאת מחסות ראש הממשלה ולשדרג את תנאי עבודתה.

ראש הממשלה בן גוריון מגיע לישיבת הכנסת הראשונה בבניין הסוכנות היהודית בירושלים, פברואר 1949צילום: הוגו מנדלסון / לע"מ

עם בחירת הנשיאות החל חיפוש נמרץ אחר אולם ישיבות מרווח. נוכח השליטה של חיל האוויר המצרי בשמי המדינה הוסרה הצעת בניין הבימה בגלל בולטותו הטופוגרפית, ובמקומו נבחר מוזיאון תל אביב. במרתון הדיונים עם משה קניוק, המנהל האדמיניסטרטיבי, הותנתה היענות המוזיאון בקיום הישיבות רק בחודשי הפגרה ורק בשעות הערב לאחר הפעילות המוזיאלית (ולא בערבים של קונצרטים קאמריים), ובמימון הקמת מחסן רהיטים (לפני כל ישיבה סודרו הספסלים באולם). המשא ומתן כמעט התפוצץ כשקניוק סירב למסור את מפתח המוזיאון, ובזיכרון הדברים נחתם כי בישיבות מועצת המדינה רק שוער המוזיאון יוסמך לפתוח את דלתות הבניין.

בסתיו 1948 החלה ההיערכות לבחירות לאסיפה המכוננת. בהתגייסות מאומצת גיבשה חבורה מצומצמת של אנשי מדינה ומשפטנים את דפוסי הפרלמנטריזם הישראלי ואת יסודות הדמוקרטיה הישראלית שהפכו לנכסי צאן ברזל - קביעת 120 צירים (הצעת זרח ורהפטיג בהשראת הסנהדרין); העמדת שופט בראש ועדת הבחירות; הגדרת סדרי הבחירות בצבא בזמן מלחמה במדינה ללא גבולות (החיילים היו כחמישית מבעלי זכות הבחירה); מתן זכות הצבעה לאזרחים ערבים שהיו נתונים במשטר של ממשל צבאי; וסוגיות נוספות בלתי נתפסות במושגי ימינו (הפוליטיזציה בצבא, פרשיית "החנינה הכללית", שלילת הבחירה מניצולי השואה במחנות המגורשים בקפריסין ועוד).

הבחירות נערכו ב–25 בינואר 1949 וכעבור שלושה שבועות התכנסה האסיפה המכוננת בט"ו בשבט לארבעה ימי דיונים חגיגיים בצריף מאולתר על גג בנייני המוסדות הלאומיים. מיקום ההתכנסות הסמלי בירושלים בשלהי מלחמת העצמאות נועד לאותת לעולם על כוונת ישראל לקבוע בה את בירתה. ביום ההתכנסות השלישי הוחלט שבית המחוקקים הישראלי ייקרא "הכנסת", וחמש דקות לפני חצות הליל החל הדיון בבחירת נשיא המדינה. כעבור שעה ורבע נבחר חיים ויצמן, ובשבע בבוקר יצאה משלחת של חברי הכנסת לביתו ברחובות להזמינו לטקס השבעתו.

בתום הדיונים בירושלים שבה הכנסת למשכנה החדש בתל אביב - קולנוע קסם היוקרתי בקצה רחוב אלנבי על שפת הים (במקום שבו ניצב היום "מגדל האופרה"). בבחירות שאבה הרשות המחוקקת לראשונה את כוחה ישירות מהעם ולא מקברניטי המדינה שעד כה חסתה בצלם. הגדלת מספר הצירים ומיסוד בית הנבחרים חייבו תשתית מובנית לעבודה הפרלמנטרית: אולם מליאה, משרדי נשיאות, מזכירות, ועדות, חדרים לסיעות ולממשלה, קווי טלפון לעיתונאים, יציע לאורחי הכבוד ולציבור, מזנון ועוד.

השיבה לירושלים

מסע נדודי הכנסת בתל אביב עמד בסימן ארעיותו. בן־גוריון שאף לכונן את מקום משכנה של הכנסת בירושלים, ולקבוע את העיר כבירת המדינה. במאי 1949 התקבלה ישראל לאו"ם, לאחר שהכירה במעמדה המיוחד של ירושלים. עם זאת, בן־גוריון הכשיר את הקרקע למהלך העברה רבתי של הכנסת והממשלה לירושלים. חצי שנה לאחר מכן נקרתה לו שעת הכושר המדינית לכך, כשבלחץ הוותיקן אישררה עצרת האו"ם ב–9 בדצמבר 1949 את החלטת הבינאום של ירושלים מתוכנית החלוקה המקורית.

בנסיבות משבריות אלו הרהיב בן־גוריון עוז להעביר את הכנסת והממשלה לירושלים ולהפגין קבל עם ועולם את ריבונות ישראל בעיר. במהלך חירום מאומץ הועברה הכנסת לבנייני המוסדות הלאומיים, ובתוך שבועיים נפתחה ישיבתה בירושלים ללא גינוני טקס. בן־גוריון נקט נחישות נחרצת במהלך ההעברה, אך נזהר מאוד שלא להתגרות בקהילה הבינלאומית. מהלך זה עשוי להיחשב כסיומה המדיני של המערכה לעצמאות.

ד"ר ניר מן הוא אוצר התערוכה החדשה "מסע הכנסת לירושלים" במשכן הכנסת

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ