דניאל באומגרטן מדגים מהי שירה של הליכה על הסף - שירה - הארץ

דניאל באומגרטן מדגים מהי שירה של הליכה על הסף

"בִּמְקוֹם לְאַתֵּר אֶת שְׂרִידֵי סַפוּרְיֶה מָצָאנוּ אֶת עַצְמֵנוּ בַּפְּסֵיפָס, רוֹקְדִים": על שירתו של המשורר דניאל באומגרטן אגב ביקור בציפורי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אילן ברקוביץ'

בפתח ספר שיריו השני של המשורר דניאל באומגרטן (יליד 1982, תל אביב), "כתב יתדות" (2014, פרדס), מופיעה שורת תודות לחבריו המשוררים גיורא פישר, טלי לטוביצקי, ערן צלגוב, רון דהן, רענן בן טובים ותום הדני על הערות והארות מועילות. מה נשתנה בבאומגרטן מאז ספר שיריו הראשון, "למרות שהמשורר הזהיר", שראה אור בשנת 2011 בהוצאת גוונים? הספרים דומים מאוד. מבחינת הצורה, הספר הראשון מחזיק 68 שירים על פני 63 עמודים ואילו השני מחזיק 60 שירים על פני 64 עמודים; את הכריכות של שניהם אייר בן זוגו של המשורר, אורן סגל; וגם אם הספר הראשון חולק לארבעה שערים כרונולוגיים לעומת הספר השני שלא כולל שערים כלל, ברור שלפנינו, לפחות עד כה, משורר המקבץ את שיריו לאסופות ללא רצון מיוחד ליצור קומפוזיציה אמנותית בתוך ספר שירים.

שיריו של באומגרטן בשני ספריו עוסקים בזוגיות גברית, בקהילה הלהט"בית, בעולם השירה, במחאה החברתית, בעיר תל אביב (בספר הראשון) ובערים נוספות בארץ ובעולם (בספר השני). המשורר מרגיש תלוש מן העולם, אחר, ועוסק ברבים משיריו בניסיון להתאחות עם הכלל ולהרגיש שייך.

כמעט בכל שיריו העוסקים באני הפרטי שלו, אולי קצת פחות מזה בשירים העוסקים בחברה הישראלית או העולמית וביחסהּ אל הקהילה הלהט"בית, מדגים באומגרטן היטב מהי שירה של הליכה על הסף, אם להידרש ללשונו של ההוגה הרוסי מיכאיל באחטין, כלומר: שירה העוסקת בחוויות של התמסרות ודחייה או במחשבות על אובדן הגבולות ועצירה בטרם הדבר קורה. דוגמה מייצגת לכך היא השיר "ציפורי", המופיע באמצע ספרו החדש. שיר זה, המחזיק 13 טורים, נפתח בהתמסרות טוטלית, לא פוליטקלי־קורקטית, של זוג האוהבים אל אהבתם: "בִּמְקוֹם לְאַתֵּר אֶת שְׂרִידֵי סַפוּרְיֶה / מָצָאנוּ אֶת עַצְמֵנוּ בַּפְּסֵיפָס, רוֹקְדִים" (עמ' 33).

אך אז, במקום להישאר בחוויה נפלאה זו של הריקוד, נהפך השיר למסע שאלתי פתלתל כל כך במחוזות הזמן האבוד עד שבסופו של דבר כל עניין הריקוד המתפרץ כמעט נשכח מלב: " - פְּרָט לַלְּבוּשׁ הַתְּקוּפָתִי, כְּלָל לֹא הִשְׁתַּנֵּינוּ, / הָעוֹלָם הִתְקַמֵּט סְבִיבֵנוּ. / הַאִם אָנוּ חוֹזְרִים עַל עַצְמֵנוּ? / הַאִם כְּשֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ נִרְאֵיתָ לִי מֻכָּר מִמֶּרְחֲצָאוֹת צִפּוֹרִי? / הַאִם כְּבָר אָז חֹשֶׁן־חַיֵּינוּ שֻׁבַּץ יַחְדָּו / וְהָיִינוּ אֲחוּזִים זֶה בָּזֶה / בַּאֲחֻזָּה שֶׁגַּם הַיּוֹם רַק מִקְצָתָה יָכֹלְנוּ לְדַמְיֵן? / לָבֶטַח רַק הִנְעַמְנוּ אֶת זְמַנּוֹ שֶׁל פַּטְרוֹן, / אֲנִי בְּשִׁירָתִי וְאַתָּה בְּפִתְרוֹן חֲלוֹמוֹתָיו, / הֲרֵי כְּבָר אָז הֶעֱדִיפוּ בַּיְּצִיעִים אֶת הַמִּימוֹס עַל הַטְּרָגֶדְיָה, / הֲרֵי כְּבָר אָז כִּפַּרְנוּ בְּאַהֲבָתֵנוּ עַל דַּלּוּת הַחֹמֶר" (שם).

צילום: ג'יני - אנצ'ו גוש

באמצע ספרו הקודם של באומגרטן מופיע השיר הארס־פואטי "חסר לי כיבוש" שבו מוכיח את המשורר אדם כלשהו, ספק חבר לעט ספק המשורר עצמו, וטוען כלפיו שהוא כובל על נושאי שיריו ודרכי המבע שלו אך בסופו של דבר חותם באמירה החשובה "שֶׁלֹּא תָּבִין לֹא נָכוֹן, אֵין כָּאן הַאֲשָׁמָה... [אבל] נִדְרֶשֶׁת מְחֻיָּבוּת" (עמ' 27-26).

ואמנם באומגרטן הוא משורר טוב, המודע לעצמו, המחויב לשירה, אך הוא לא חוצה את הגבול בדרך כלל אל מעבר למוסכמות המקובלות של הכתיבה. הוא נזהר. זהיר. לכן גם הריקוד בשיר שהבאנו ממנו קודם נקטע חרף העבירה האפשרית לכאורה על חוקי הגן הלאומי ציפורי, המציינים במפורש בעלון ההסברה שלו כי "אין לפגוע בעתיקות, בפסיפסים ובקירות המטויחים. אסור להרטיב את הפסיפסים או לדרוך עליהם".

לשווא חיפשתי כאן את המקום שבו רקד זוג האוהבים. חשבתי על בית חג הנילוס המפואר, שבו נראים על רצפות הפסיפס המרהיבות קנטאור, אמזונות, ציידים וסצינות של צייד. גם חשבתי על בית המגורים בעל רצפת הפסיפס מן התקופה הרומית הנקרא כאן "בית דיוניסוס" על שום הפסיפסים היפהפיים המתארים את משתאותיו של אל היין היווני והוא אכן בעל ממדים של אחוזה קטנה עם טרקלין מהודר וחדרים אחדים מסביבו, בפסגת הגבעה, סמוך לתיאטרון הרומי המשוחזר. חשבתי על עוד מקומות בגן הלאומי המרתק הזה, ובאף אחד מהם לא הצלחתי ממש לשמוע את צעדי הריקוד של הנאהבים משירו של באומגרטן. אבל אולי בדיוק לשם כך נועדה אמנות השירה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ