שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הישבן הנשי הגדול עובר מאחורי הקלעים לחזית

הענטוז הבוטה במכוון של ניקי מינאז' בטקס פרסי האם־טי־וי לאחרונה חושף מגמה שרוחשת זמן רב: הישבן הנשי הגדול משתחרר מכבלי הבושה וההסתרה. אלא שהטרנד הזה, שספק מבטא החפצה ספק נועד לתקן דיכוי רב שנים של נשים שחורות, מביא אתו דיכוי אסתטי נוסף לנשים בכללן

שחר אטואן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שחר אטואן

אריאנה גרנדה היא בחורה רזה, ובגיל 21 היא נראית כמו שכוכבת פופ מסוגה אמורה להיראות: פנים נאות, ילדותיות במקצת, שיער ארוך וגוף נערי. אבל בהופעתה בטקס פרסי האם־טי־וי בסוף החודש שעבר הובלטו במכוון מתחת לבגד הגוף המנצנץ שלבשה זוג תפיחות משני צדי האגן, ופיסות בד שהשתלשלו מהן ורטטו עם כל תזוזה העבירו מסר פשוט: יותר טקס בישבן. כשג'סי ג'יי עלתה לבמה מעט אחריה, בשמלת מיני הדוקה וקצרצרה, נדמה היה כי גם זו מוכוונת מטרה דומה: להעניק לצופים את הרושם שישבנה עתיד להיחשף במלואו עם התנועה החדה הבאה. זה לא קרה, כמובן, אבל זה הצליח למקד את המתח באחוריה לאורך המופע.

ועם זאת, אין ספק שמי שמיקמה את האחוריים בחזית היתה הזמרת שהופיעה בין גרנדה לג'יי: ניקי מינאז', בביצוע חי ללהיט החדש שלה "אנקונדה", שהקליפ שלו כבר עורר הדים במיניות הבוטה שבו והצית ויכוח סוער. מלווה ברקדניות מרטיטות אגן ומאופרות כאנקונדות ירוקות, מינאז' פיתלה את גופה באטיות, הניפה רגליים באוויר וקיפצה נמרצות, מטיחה ישבן מלא בפניהם של הצופים - והופכת (שוב) לשיחת היום, השבוע והחודש, על שערי מגזינים, בטלוויזיה, ברשתות החברתיות ובראשן אינסטגרם, ובכל מקום בעצם.

ניקי מינאז' בטקס פרסי האם-טי-וי בחודש שעבר. אפליה של לבנות עור?צילום: רויטרס

עד כדי כך שירתה מינאז' את תנועת שחרור העגבות, או העכבות, שאפילו עורכי "ווג" ניאותו להפנות אליהן את המבט. במאמר באתר המגזין הם הכריזו כי באופן רשמי אנחנו בעידן הישבן הגדול, ולמרות זאת הם העדיפו להכתיר את מיילי סיירוס לחיל החלוץ של התנועה, מעוררים עליהם כך את זעם הגולשים בשל האיחור בהבחנה, הגזענות הסמויה, והעיוות בבחירה.

ואכן, סיירוס - שהוכתרה כך בעקבות הופעתה הפרובוקטיבית בטקס פרסי האם־טי־וי אשתקד - לא רק צנומת אברים, אלא גם רחוקה מלהיות הראשונה שהסירה מהנשים את כבלי הבושה וההסתרה. למעשה היתה זו ג'יילו, שעשתה זאת בד בבד עם צעדיה הראשונים לעבר מרכז הבמה הציבורית, בשנת 1998. רבים מנציגי התקשורת מיקדו אז את מבטם באחוריה גדולי הממדים של השחקנית והזמרת הפורטוריקנית, היא נשאלה על היקפם ועל האותנטיות שלהם בכל הזדמנות, וגישתה הלא מתנצלת העניקה השראה ועידוד לנשים ברחבי העולם. כפי שציינה אריקה קנדי ב"האפינגטון פוסט" ב-2010: "לפני ג'יילו חברות לא הציעו רפידות לישבן".

ביונסה בטקס פרסי האמי בחודש שעבר. העצמה או סקסואליזציה של בגוף? צילום: רויטרס

ב-2001 ביונסה וחברותיה להרכב "דסטיניז צ'יילד" שרו על כך במפורש בלהיט "בוטילישס". "?"Can you handle this, הן שאלו, אבל חלף כמעט עשור עד שההשאלה זכתה לתשובה נחרצת. בדרך, ב-2007, החלו ישבנים גדולים להופיע על המרקע הקטן - בסדרה "מד מן" היתה זו מנהלת המשרד ג'ואן הולווי, בגילומה של כריסטינה הנדריקס, ובתוכנית המציאות "Keeping Up With the Kardashians" היתה זו, וביתר שאת, קים קרדשיאן. אבל רק ב-2010, כשמבנה גופה יוצא הדופן של קרדשיאן נחגג על שער גיליון האמנות של המגזין "W" - הוכרע סופית: כן, הציבור הרחב מסוגל להתמודד עם זה.

מאז אין עוד צורך לשאול: צילומי בלפי (Belfie, סלפי שגיבורו הוא הישבן) ממלאים את הרשת, וריהאנה נעזרת בהם לקידום ישבנה ומחככת עכוזים עם שאקירה בווידיאו משותף. אפילו ביונסה, שנחשבת לחסודה יחסית, אינה מהססת לקדם את ישבנה על חשבון הדימוי המהוגן: בסרטון שליווה את השיר "Partition" היא רוקדת בחוטיני של נערת שעשועים, ואילו השיר "Rocket", מאותו האלבום, נפתח במלים: “Let me sit this ass on you”. בהופעה חיה אשתקד היא הציגה לראווה את אחוריה מבעד לחורים ייעודיים בבגד הגוף, והופעתה האפית בטקס פרסי האם־טי־וי בחודש שעבר היתה שיר הלל לישבנים עסיסיים.

מיילי סיירוס בהופעה הפרובוקטיבית בטקס האם-טי-וי אשתקדצילום: רויטרס

עתה, כשהישבנים הגדולים הוכשרו בזרם המרכזי, אין פלא שגם לא מעט כוכבות פופ צעירות שאין להן ישבן גדול במיוחד, כמו למשל טיילור סוויפט, מבקשות להצטרף לחגיגה. ובדיוק על הרקע הזה כדאי להבין הלהיט החדש של מינאז'. “Fuck those skinny bitches in the club / I wanna see all the big fat-ass bitches in the motherfucking club”, שרה מינאז' ולא ממש מתכוונת להודות כך לעולם על ההכרה החדשה יחסית בקימוריה, או על האישור שהיא ושכמותה מקבלות כעת מהמדיה. היא גם ודאי שאינה רוחשת הוקרה לסיירוס ולדומותיה. ההיפך הוא הנכון: היא פונה לכל אלו שכבר חוגגות את הישבנים הגדולים שלהן, נשות הקהילה השחורה בארה"ב, שולחת להן מסר מעודד, ובמקביל דורשת מכל אותן בנות שאינן קשורות לסיפור הזה לפנות את הבמה.

אם מאמצים את הגרסה הזאת, אפשר אולי לראות ב"אנקונדה" גילוי גזענות כלפי נשים שאינן שחורות. אבל הסיפור כולו מושתת על יסוד גזעי מהותי, ומי שמפספס זאת מחמיץ את העיקר: ישבנים גדולים הועלו על נס בקהילות של לטינו ואפרו־אמריקאים הרבה לפני ששופטי הטעם של התרבות הפופולרית הלבנה הסכימו להכיר בכך כתופעה חדשה. ואת הסיפור הזה מינאז' מבקשת להזכיר.

אולי משום כך היא גם טיפחה את שלה - על פי ההערכות, והעין, ישבנה הגדול הוא לא מתת טבע אלא תוצר של התערבויות כירורגיות וקוסמטיות. התחת שלי הוא פרפורמנס, היא אולי רצתה לומר כך, וככזה הוא לא רק חותר תחת אידיאל היופי הלבן, המבכר נשים שלדיות, אלא גם מהווה תזכורת בוטה לכל מה שהציבור הרחב היה מעדיף לאפסן בירכתי התודעה.

ד"ר מאיה מאור מאוניברסיטת חיפה, העוסקת בסוציולוגיה של הגוף, מבקשת לחדד את הממד האתני־גזעי. "לישבן הנשי השחור יש משמעויות תרבותיות חזקות מאוד בהקשר של עבדות ובכל הנוגע לאונס של נשים שחורות על ידי גברים לבנים. אחת ההצדקות לאלימות כלפיהן אז היתה המיניות המועצמת שלהן", היא אומרת ומוסיפה הקשר מקומי: "בארץ מיוחסת מיניות עסיסית יותר לנשים מזרחיות, שאינן לבנות, וישנה הדגשה של חלקים בגוף שלהן כמו למשל הישבן".

אין ספק כי מתקיים כאן מתח בין הישבן הגדול השחור כסמל לניצול מיני לבין השימוש בו כאמצעי להעצמה נשית כעת, וגם כעת אחת השאלות שעלו בדיונים סביב הופעותיהן של כוכבות כמו ביונסה או מינאז' היא אם מדובר באקט פמיניסטי נועז או בעצם בציות נוסף לקוד ההחפצה הפטריארכלי. על פי מאור, התשובה אינה חד משמעית. "מצד אחד, יש בזה אלמנטים של התרסה נגד אידיאל היופי הלבן, ישנו ניסיון ברור להראות שהיופי אינו בלעדי לדגם האירופי. הכוכבות האלה משתמשות בכוחן הכלכלי והחברתי להעצמה האישית שלהן, ובמובן הזה הן גם פועלות נגד מה שנקרא סלאט שיימינג: ביוש נשים על הפגנת מיניותן. מצד שני, הן עדיין חלק מהמשחק הזה של מסחור הגוף הנשי ושל סקסואליזציה שלו. הישבן ממשיך להיות סמל לתשוקה הגברית ולא משהו שנמצא בחזקת הנשים עצמן".

היא מציינת את המיתוס של ונוס ההוטנטוטית, שפחה דרום אפריקאית שהובאה לאירופה במאה ה-19 והוצגה ב"מופעי מוזרויות" כוונוס מאפריקה. אחד ממאפייניה החזותיים הבולטים של ונוס זו - או שרה בארטמן, כפי שנקראה באירופה - היה ישבנה השופע. יותר ממאה שנים אחר כך, במחקרים ובמאמרים שנכתבו על כך מנקודת מבט פמיניסטית, מכונה ג'ניפר לופז ונוס ההוטנטוטית של שנות האלפיים, ואין ספק כי מינאז' מייבאת את הדימוי הזה לתרבות של ימינו בצורה חריפה עוד יותר.

ג'ניפר לופז. חיזקה את המגמה"צילום: אי־פי

אלא שמה שהחל (גם) מתוך שאיפה להביא לשחרור הישבן הגדול מכבלי הבושה וההסתרה שבהם הוחזק במשך שנים ארוכות הפך עם הזמן לכלי נוסף לדיכוי אסתטי; התנועה הזו, שנועדה לשחרר נשים מהתסביכים שנכפו עליהן במשך שנים בשל ממדי ישבניהן (שנמדדו, מן הסתם, לפי סרגלים חריגים כשלעצמם - דוגמניות רזות במיוחד), יוצרת עכשיו אפקט דומה: עכשיו הנשים מרגישות לא עסיסיות דיין בחלק האחורי, ודואגות לתקן זאת באמצעות טיפולים שונים.

נכון לעכשיו, השיטות לעיצוב מחודש של הישבן כוללות, בין השאר, החדרת שתלי סיליקון. וישנה גם הפרוצדורה להרמת ישבן בסגנון ברזילאי, שבה פלחי הישבן מעוצבים מחדש במראה מלא, מוצק ומורם יותר באמצעות מילויים בשומן שנשאב מהגוף. פרוצדורה כזו עולה כ-14,000 דולר.

ביולי השנה הפנה סרט תיעודי בשם "בוטומס אפ" זרקור אל עליית קרנו של הישבן בתרבות הפופולרית והתמקד בטיפולים הקוסמטיים לעיצובו ובממדיה המתפשטים של התופעה בארה"ב. על פי הנתונים שהוא מוסר, ב-2013 בלבד עלה מספר הניתוחים להגדלת הישבן ב-58%. אחת השאלות שהוא מעלה היא - האם גדול יותר הוא בהכרח טוב יותר? התשובה שלו היא שלא בטוח, שכן התהליך כרוך בלא מעט סיכונים בריאותיים.

מחקר שערך אתר החיפוש הרפואי WhatClinic.com מאשש את הנתונים שהציג הסרט. בחודש שלאחר נישואיהם של קרדשיאן וקנייה ווסט, ולאחר הבלפי שלה בביקיני שפורסם במגזינים ובעיתונים ברחבי העולם, המריא הביקוש לניתוחי הרמות ישבן ב-136%. ניתוחים להשתלת ישבן רשמו עלייה של 53%.

קים קרדשיאן. בחודש שלאחר נישואיה ולאחר הבלפי שלה המריא הביקוש לניתוחי הרמות ישבן ב-136%צילום: אינסטגרם

כל זה מבעבע ברשתות החברתיות כבר זמן מה, ואפילו על המסך הקטן. אז מדוע הדיון נשאר מאחור ופורץ החוצה רק עכשיו? "כי תחת הוא עניין מורכב וטעון מבחינה תרבותית, והשוליות שלו מובנית", אומרת קולגה. "לנשים רבות הוא מקור לתסכול. זה לא כמו חזה שאת יכולה להחליט איך לארוז אותו ובאיזה אופן או מידה לחשוף אותו. זה הדבר הזה שתקוע לך מאחור ושאי אפשר אפילו לכסות בחולצה רחבה. זו בליטה או תפיחה שנתקעת אתה לכל החיים, כמו גיס חמישי. והדבר הגרוע הוא שזה משהו שחומק מהמבט שלך ביומיום אבל כולם רואים אותו, כל מי שעובר אחרייך ברחוב או עולה במדרגות".

עמיתה נוספת,בשיחה אחרת, פשוט מתמצתת במלותיו של חנוך לוין: "באשר אלך, באשר אפנה/ הולך ביג תוחעס אתי".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ