שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

במקום הנרטיב הציוני, חיים סבתו חוזר אל האמונה

בספרו האוטוביוגרפי, "בשפריר חביון", מספר סבתו על תחנות בחייו משכונת העולים החדשים בירושלים ועד לקרבות במלחמת יום הכיפורים

יעד בירן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יעד בירן

בשפריר חביון

חיים סבתו. הוצאת ספרי עליית הגג/ ידיעות ספרים, 187 עמודים, 
65 שקלים

זה טבעו של האל המסתתר, שכביכול אינו יכול להושיע, אבל רק כביכול, מפני שדרכו להתגלות דווקא דרך הסתר הפנים. אז איפה היה אלוהים בשואה? בשפריר חביון. שמו של הספר לקוח משורתו הראשונה של הפיוט הקבלי "אל מסתתר בשפריר חביון", המתאר את התגלותו של האל בעולם דרך עשר הספירות, ומבטא גם את העמדה התיאולוגית ברומן שאינה זקוקה לסיפור עלילה כדי לבוא לידי ביטוי. המאמינים יאמינו, והכופרים יכפרו כדרכם.

סיפורו של המספר נמתח בין שכונת העולים החדשים בבית מזמיל בירושלים לקרבות השריון בנפח שבגולן במלחמת יום הכיפורים. פתיחת הרומן מושכת אל סיפור על ילדות, הגירה וקליטה, ועולה ממנה המתח המתבקש ממציאות זו: "עולה חדש ממצרים, כך קראו לי כולם. כבר שנתיים אני בארץ ישראל, ועדיין עולה חדש. לא ידעתי אז שעוד שנים הרבה אהיה עולה חדש. אולי תמיד אהיה עולה חדש, כל ימי" (עמ' 11). תהליך הקליטה כרוך באימוץ הערכים של ארץ ישראל החדשה. המספר משוטט בין נוריות לרקפות בהרי ירושלים, ממולל בין אצבעותיו עלי זעתר, וקוטף תאנים יחד עם חבורת הנערים מבית מזמיל, מעץ התאנה שליד המעיין בעין כרם. כמי שעדיין לא הפנים את הזהות הציונית הוא אף מעז לתהות: "מי גר בעין כרם? מנין הגיעו הנזירות הנה? את מה השקה המעיין הזה?" (עמ' 19).

אך כדי להפוך לבן הארץ עליו לדחוק את שאלת זהותו היהודית־המצרית. תהליך הלימוד מתרחש ברומן באמצעות ההצגה "מעפילים" שמעלים ילדי העולים: "אמא אחת בהצגה, תלמידת כיתה ד', שושנה פרץ משיכון עולים, הרימה ילד קטן, אימצה אותו אל חיקה והתריסה במפקד הבריטי, הלא הוא יוסף: זה בני. ניצול יחיד הוא מן המחנה. מהגטו הברחתי אותו. למה אתם חוסמים אותנו? למה? לא תוכלו לנו! אנו חפצי חיים! ואז פנה שרגא לקהל ואמר: יעצרו את הילד הקטן? יעצרו? כולם צעקו במקהלה: לא! לא! (...) העולים ממרוקו ומלוב ומפרס מחאו כפיים בהתלהבות. הרוש הניף את כובע מפקד הספינה והודה לקהל" (עמ' 20).

חייל צה”ל בסוכות 1973צילום: אי־אף־פי

כך לומדים העולים ממרוקו, מלוב ומפרס להזדהות עם הסיפור הציוני. הם לומדים כי השאלה המרכזית היא השואה, גם אם כל זה קרה רחוק באירופה, וגם אם בטקס יום השואה "אף אחד לא ידע באמת מהי אותה שואה" (עמ' 21). הם לומדים גם כי התשובה על שאלה זו היא מדינת ישראל, שלילת הגלות ויצירתו של יהודי חדש, מודרני ולוחם.

בכל זאת הילד העולה אינו מצליח להבין את דרכי הארץ. גם כשהוא מתחיל ללמוד בישיבת בני עקיבא הכל נראה לו חסר פשר: "בשבת אחר הצהריים ענבו חברי בני עקיבא עניבה כחולה מוזרה, ושרו שיר עצוב על דוגית שנוסעת על פני המים, ושיר על דוּדוּ שסחב מן הלול ולא חזר, שירים אחרים מאלה ששרו הרוש וחבריו. לא ידעתי מהי העניבה הזאת, ולא הבנתי למה עונבים אותה ביום השבת דווקא, ומי הדוגית שנוסעת, לאן היא נוסעת, על איזה נהר נוסעת, והאם הדוגית הזאת היא מָשל על כנסת ישראל המתנדנדת בנהר הגלות, למה לא חזר דוּדוּ, ולמה העיניים דומעות כאשר שרים עליו?" (עמ' 79).

הוא אינו מבין את הנרטיב שהוא מתבקש לאמץ בארץ ישראל. תחת זאת קוסמים לו סיפוריו של דודו בנימין על חנה ושבעת בניה ועשרת הרוגי מלכות, התופסים בספר מקום מרכזי. גם אותם הוא לא מבין לגמרי בילדותו, אבל הוא מרגיש שהם מציעים לו אפשרות אחרת לספר את הסיפור.

סיפור שלילת הגלות שנרקם בשכונת העולים הציונית התערער במלחמת יום הכיפורים, בחולשה שנתגלתה במדינת היהודים. אך אמונתו של המספר דווקא התחזקה בעיצומה של זוועת המלחמה: "כל מה שלמדתי כל חיי, כל מה שקראתי ושמעתי בישיבה, היה לאמונה תמימה" (עמ' 175). ממילא השואה אינה השאלה הנכונה מבחינתו, ומדינת ישראל אינה התשובה, לפחות לא בגרסת החלוץ הלוחם שלה.

השאלה היא שאלת האמונה באל מסתתר והתשובה עליה היא מסורת הדורות. כך אומר, למספר ולחברו, הזקן שהם פוגשים בסמטאותיה של צפת לאחר מלחמת יום הכיפורים: "נערים היינו בבית המדרש, וראינו חלוצים צעירים בכותונות פתוחות שפרחים רקומים עליהן עובדים בשדותיה, בוצרים כרמיה, מפריחים שממותיה ומרקדים בחצרותיה, שירי הבקשות וניגוני החסידים נתחלפו להם בפזמונים אחרים. (...) היו מי שראו את חזון הנביאים מתקיים נוכח עיניהם, ולעומתם עמדו מקטרגים רבים. הללו אומרים, אתחלתא דגאולה, והללו אומרים, מעשה שטן (...) והנה עיני רואות היום איך אתם, שני חיילים של מלכות ישראל לבושי מדים, עושים גירוש להרי צפת, ויושבים כאן על סלע אחד ומפייטים את אל מסתתר, הפיוט שעשה כאן רבי אברהם מימין" (עמ' 31).

תחת נרטיב ציוני שבו השואה והגלות המנוונת מומרות בחלוציות חילונית הנשענת על כוח הזרוע, עולה נרטיב מסורתי של מסירות נפש וקידוש ה'. פרקי הספר האחרונים מציגים סיפורי עלייה לארץ - מתימן, מאוקראינה, ממצרים, מסוריה ומלוב, ללמדך כי כל הגלויות דומות זו לזו. עד כדי כך שסיפורה של עולה מטריפולי כולל שהות במחנה עקורים של ניצולי שואה באיטליה ושימוש בזהות מזויפת של יהודייה הונגרייה שנרצחה בשואה לצורך עלייה לארץ. "פתאום צצה בי מחשבה, כן, אני בבא בלומברגר, בבא זכית ועלית לארץ ישראל, הנה את כאן, חיה, בנצר סרני, קוטפת תפוזים בפרדסי הארץ" (עמ' 170).

חנה ושבעת בניה, עשרת הרוגי מלכות, פוגרומים באוקראינה, ילדי שואה שנזירות נוצריות עקרו אותם מיהדותם, סבלם של עולי מצרים, סוריה ולוב, הכל אותו הדבר, חוליות בשרשרת ארוכה של רדיפות, ייסורים ואמונה באל מסתתר. כך נקראת הציונות מחדש, לא כמרד וכמהפכה מודרנית אלא כגלגול נוסף של מסירות נפש רב־דורית. המתח בין בית מזמיל למלחמת יום הכיפורים מתפוגג בשפריר חביון. הציונות החילונית ניסתה לשנות את הסיפור המסורתי אך נכשלה, והניגון שלה נחשף כאותו ניגון יהודי ישן נושן.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ