שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אגדת ברונו ואדלה: רב מכר מקורי, מעורר עניין ומחשבה

בספרו מחבר אמיר גוטפרוינד בין יצירתו של הסופר היהודי-פולני ברונו שולץ ועלילת רצח בישראל. גם אם זה לא מושלם, אי אפשר שלא להיסחף בתוכו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עלית קרפ

אגדת ברונו ואדלה

אמיר גוטפרוינד. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, 236 עמודים, 
74 שקלים

מה ליצירתו של ברונו שולץ ולספר מתח שגיבוריו מתרוצצים על פני כדור הארץ כולו ובכל רחבי ישראל בניסיון לפענח פרשיות רצח? עצם התהייה על הקשר הזה ממלאת את לבו של הקורא הרהורים ומזינה את עולמו הרגשי בקריאת "אגדת ברונו ואדלה", ספרו החדש של אמיר גוטפרוינד.

שורה של מעשי רצח טורדת את שלוותה של משטרת ישראל: רונית, נכדתו של הרופא המהולל ד"ר אנדריאס לוין, אשה צעירה ויפה, נרצחת בעת שהיא מצפה למישהו שהבטיח להביא לה מידע על קלוד, הגבר שהיתה אמורה להינשא לו. זמן קצר אחר כך מתגלה בבית מלון בנתניה גופה נוספת, הפעם של גבר: הקשר המשפחתי בין השניים נחשף על נקלה. הם בני דודים, וגם ז'וליאן לוין, הקורבן השני, הוא נכדו של הרופא המפורסם. מיהו הרוצח הסדרתי ואת מי עוד ירצח? את זה יוצא לברר רב פקד יונה מרלין, שמופקד על החקירה.

כל התפאורה הזאת, יש בה עוד הרבה פרטים, אבל כולם רק תפאורה. גוטפרוינד דווקא מנסה לצקת בה עומק ותוכן, לעצב את דמויותיהם של חוקרי המשטרה, כמו, למשל, את דמותו של מרלין באמצעות יחסיו עם אשתו, או של ואדים, יליד הארץ ממוצא רוסי; רגשות הקיפוח שמפעמים בו גורמים לרב פקד אלי לוי, כוכב משטרתי נוסף, לומר עליו שהיה יכול לצרף אותו למשפחתו כמרוקאי מקצועי. או רס"מ שולמית היפה, החוקרת חובבת השווארמה ואם לארבעה, אינה אלא פלטפורמה לדיון במה שמעניין את הסופר באמת, והוא הסופר היהודי־פולני ברונו שולץ. גוטפרוינד אמר את הדברים בראיונות והוא גם מצהיר על חיבתו העמוקה לשולץ באפילוג לספר הזה, וייתכן שדלות החומרים שנותרו אחרי שולץ, שנרצח בידי הנאצים, היא שהובילה אותו לכמה וכמה בחירות מקוריות שהולידו את הספר הזה, שהוא מעשה תשבץ רבגוני.

אמיר גוטפרוינדצילום: ירון קמינסקי

שולץ, יליד 1892, נורה למוות בנובמבר 1942. רוב יצירותיו אבדו, והמעטות שנותרו רומזות על כישרון גדול שלא מומש. ההחמצה הזאת נגעה לא רק ללבו של גוטפרוינד; גם דויד גרוסמן הקדיש פרק שלם מתוך ספרו "עיין ערך אהבה" לשולץ וליצירתו. ואין זה קו הדמיון היחיד בין גרוסמן לגוטפרוינד: דמותה של זואי נחושתן, הגיבורה הראשית, מעוצבת באופן שמזכיר במשהו את דמויות הנערים של גרוסמן. גם היא, כמותן, בעלת הוויה שבורה, והיא חיונית, אינטליגנטית, שנונה ויודעת להביע את עצמה היטב. היכולת להקים דמות כזאת לחיים באמצעים לשוניים היא אולי ההישג הגדול של הספר.

נדמה לי שגוטפרוינד אינו מעריץ מושבע של סוגת המתח, ומכל מקום, לא בזאת התייחדה כתיבתו במהלך השנים. העירה על כך סימונה באט, בביקורת שפירסמה 
ב–ynet: "חולשתו המרכזית של הספר טמונה בחלק הבלשי, שעלילתו משמשת בעיקר כפיגום לסיפור המורחב והנפלא על שולץ. למרות השפה השופעת וההומור השנון, החקירה חובבנית ורמזים שרירותיים נשתלים רק כדי להניע את החקירה המקרטעת. גם הדמויות שמככבות בחלק הבלשי, כמו צוותי הבילוש ומפקדיהם, רופפות, ונדמה שתפקידן הוא בעיקר להעניק צבע ואווירה לסיפור הבלשי". ואכן, גוטפרוינד עסק בכתיבתו במשך השנים ברגשות, ביחסים ובניסיונות לפענח אותם, ולא בתשובה לשאלה הפחות מעניינת מי רצח את מי.

על כן, ובהתחשב בדקיקות המעטפת, וגם באופן הפענוח המגושם משהו, יש לפנינו שתי ברירות שמתלכדות בעצם לאחת: את סיפור המעטפת יש לקרוא כפרודיה על ספרי מתח ומתוך הליבה, שהיא ברונו שולץ, חייו ופועלו הספרותי, יש לשלות, כמו ששולים מתוך צנצנת בעלת פייה צרה את הממתקים אחד אחד ולהתענג עליהם במידת האפשר. כי הספר אינו מציע משהו חדש לא בנוגע לקורות חייו של שולץ ולא בנוגע ליצירתו.

האומנם מצליח המחבר ליצור משהו חדש מהחומרים הלא חדשים שבידיו? האם העטיפה והמילוי עובדים ביחד? לפעמים. יש בספר קטעים נהדרים, במיוחד בהתחלה. הרגעים של גילוי הגופות שלצדן טקסטים מתוך יצירותיו של שולץ הם רגעים מופלאים, מדהימים בעוצמות הוויזואליות שהם מציעים. גם דמותו של רב פקד מרלין, שהיו מבקרים שחשבו שהיא נותרת שטוחה למדי, נראתה לי משובבת נפש, ואי אפשר בלי לשוב לזואי נחושתן (ההורים שלי עשו אותי בגן החיות בכלוב השימפנזות, היא מספרת למי שתוהה על שמה), שהיא מצחיקה, יפה, עייפה וחכמה, וכולה בת 17.

ברונו שולץ, "פגישה", 1920 . החמצה נוגעת ללב

אבל לפעמים גוטפרוינד מגזים, מפענח עלילות באמצעים בלתי אפשריים גם אם מדובר בפנטזיה ודן במיניות של הגיבורים, ובמיוחד בזו של ראי ציטרין, העיתונאי המומחה לגרפיטי, שלא לצורך. הוא גם יוצר מצבים לא הגיוניים בעליל ומדביק לגיבורים שלו כל מיני מניירות (כמו חולשתו של ואדים למלה "בלאט" או חולשתו של מרלין לקופוני מסעדות), וזה מתיש, מפוזר ומיותר.

ואולי גם החולשות הללו הן מין מחווה לעולמו הפנטסטי של שולץ? ואולי לא. אולי גוטפרוינד נופל למלכודת שטמן לעצמו, משום שהמרחק בין יצירתו של שולץ לבין ספר מתח, ואפילו הוא בעל גוון פרודי במובהק, הוא מרחק שלא ניתן לגשר על פניו. כך או כך, הקריאה בספר דומה לאכילת שוקולד עם מלח, וזה, כמו שאומרים, טעם נרכש.

למרות כל הביקורת הזאת, קראתי את הספר בתוך 24 שעות: הוא כתוב בעברית יפה, הוא משעשע, הוא מעורר עניין ומחשבה, והוא מקורי, במובן החיובי ביותר של המלה. לניסיון להסביר מדוע הוא רב מכר, נוסף על מעלותיו, אפשר גם לצרף את הרקורד של גוטפרוינד כמחבר רבי מכר, את העובדה שהוא אינו נרתע מחשיפת כאבם של גיבוריו, ואת העובדה שלקח נושא כל כך כבד ומסובך כמו הרצח של ברונו שולץ והצליח לחבר אותו עם עלילת מתח חיננית וסוחפת, גם אם לא כזאת שמצייתת תמיד לכללים המחמירים של הז'אנר. העובדות הללו מוכיחות שגוטפרוינד אינו שוקט על שמריו ככותב, אלא הוא מנסה לפרוץ גבולות חדשים, להתנסות בסוגות חדשות ואולי אפילו להמציא סוגות משלו.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ