הרב הצבאי הראשי: "איש לא לחץ עלי לקבוע כי הדר גולדין ואורון שאול חללים" - מדיני ביטחוני - הארץ

הרב הצבאי הראשי: "איש לא לחץ עלי לקבוע כי הדר גולדין ואורון שאול חללים"

הוא סירב להשאיר ספק בנוגע לשני החיילים, רואה בשילוב החרדים בצה"ל פרויקט לאומי, וסבור שמח"ט וינטר דיבר "מדם ליבו". ראיון עם הרב רפי פרץ

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יאיר אטינגר

הוא מדבר על כך כזעזוע שלא יישכח. ביולי 2010, שבועות אחדים בלבד לאחר שנכנס לתפקידו, התרסק מסוק יסעור של חיל האוויר באימון בהרי הקרפטים ברומניה וששת אנשי הצוות הישראלים (וכן קצין רומני שהיה עמם) הוגדרו נעדרים. הרב הטרי, תא"ל הרב רפי פרץ, חסר ניסיון ברבנות צבאית, הוטל מיד למערבולת הלכתית ומבצעית מהסוג הסבוך ביותר. עיני כולם, ובראשם בני המשפחות ופיקוד חיל האוויר, ציפו למוצא פיו של הרב, שהניסיון הצבאי היחיד שלו — טייס מסוקי יסעור באותה טייסת שנפגעה — היה לא רלוונטי למשימה.

"מיטב חבריי היו על המסוק, חבר'ה שטסתי איתם עשרות שנים בפעילויות מבצעיות. היה שם גם בחור צעיר שזכיתי לחתן אותו ואת אשתו", סיפר בראיון ל"הארץ". "ממילא מובן הקושי הגדול שהיה לי בימים שבהם האנשים האלה הוגדרו נעדרים. מדי יום טיפלתי באיתור החללים ובהבאתם הביתה, ובלילות הייתי הולך למשפחות ולחבריי בטייסת".

לדבריו, "המשימה הזאת היתה קשה ביותר גם בגלל התנאים בשטח, בגלל הקושי להגיע לשרידי המסוק ולזהות את החיילים, וגם בגלל הקושי של המשפחות שנמשך לאורך ימים. ראיתי איך יום אחר יום הקושי מתעצם עד שבנקודה אחת בני משפחות אמרו לי עוד לילה אחד ואנחנו מתפרקים. אנחנו לא יודעים איך נמשיך. באותו לילה, בשעה 02:00, היה זיהוי, ומיד בבוקר הבאנו את הארונות ארצה. הקמנו בית דין רבני והתרנו את הנשים העגונות. לא חיכינו שנייה". מה שזכור לרב פרץ הוא מפגש עם "הקושי הבלתי אפשרי הזה של חוסר הוודאות. אמרתי לעצמי תזכור את זה לעולם, ולצערי הרב הקב"ה זימן לי את זה במהלך 'צוק איתן'. ולא שכחתי".

הרב פרץ בבבית הדין הצבאי לגיור בירושלים , שלשוםצילום: אמיל סלמן

תיק הקרפטים התעורר בקיץ האחרון, כשהצבא ציפה מהרב פרץ לפסוק במקרים של אורון שאול — לוחם גולני, והדר גולדין — קצין גבעתי. בשני המקרים היה קושי רב להגיע למסקנה כי נהרגו, לאחר שגופותיהם נחטפו. פרץ, שמעולם לא נחשב סמכות הלכתית, שב והקים בית דין רבני בראשותו, שהתכנס פעמיים — פעם אחת לדון בשאול, והחליט כי הוא חלל שמקום קבורתו לא נודע, ופעם אחת בגולדין, שהוגדר חלל רגיל ואף הובא למנוחות. בית הדין גבה בשני המקרים עדויות מלוחמים, זימן מומחי רפואה ובליסטיקה, בחן ממצאים מהשטח וקבע בתוך זמן קצר יחסית כי השניים חללים.

מעבר למשמעות המכרעת כלפי משפחות שאול וגולדין, לפסיקות של פרץ ושני הדיינים שעמו היה משקל אסטרטגי ברור, בשני המקרים, מול חמאס שקיווה להרוויח מחטיפת גופותיהם תוך כדי לחימה.

האם היה על פרץ לחץ מגבוה לפסוק כי השניים חללים? "אף אחד בצה"ל, מהרמטכ"ל ומטה, לא אמר לנו 'חבר'ה, אתם חייבים להגיע לתוצאה הזאת'. ראינו את הדאגה, ראינו כאב של מפקדים מהספק שהתעורר אצל החיילים. ראינו את זה וברור שזה עמד לנגד עינינו, אבל אף אחד לא אמר לנו כלום. אני אומר לך בכנות, הרגשתי שהרבנות היא חלק מהזירה הלוחמת, ובזירה לוחמת מפקדים לוקחים אחריות. את הזירה הזאת אני מכיר טוב, וחשבתי שתרומתנו ללחימה, שהיתה בעיצומה, תהיה הוודאות. לכאן או לכאן. אני מודה שהיה לי גם רצון מבחינה הומנית לעשות חסד עם המשפחות, אבל אני קורא לזה חסד שבדין. הדין הוא דין נורא, אבל בתוכו אפשר שיהיה חסד. הוא שם חסד בתוך הדין, אבל הוא לא הופך את הדין לחסד".

מסובך במיוחד היה המקרה של אורון שאול. פרץ סיפר כי הוא ובית הדין, בו היו חברים גם סא"ל (מיל') הרב אברהם גוגיג, מוותיקי הרבנות הצבאית, והרב יעקב רוז'ה, חבר מועצת הרבנות הראשית, "עבדנו סביב השעון, 30 שעות. התחלנו ביום חמישי ואמרתי לחברי לבית הדין, לא נכניס את השבת עם ספק. אם התשובה תהיה לא, נגיד אין. אבל אנחנו לא נגיד אולי. או כן או לא. היו לנו ישיבות אינטנסיביות, עשינו שולחן עגול של כולם כולל הרופאים הבכירים ביותר בארץ, מומחים מכל סוג. ביום שישי ב-14:30 היתה תשובה, והיא היתה פה-אחד, שאורון מזוהה בוודאות והוא חלל שמקום קבורתו לא נודע. התקשרתי לרמטכ"ל בכאב לב, היה לי מאוד קשה להגיד את זה ובקושי הצלחתי. לפני שבת נכנסנו ראש אכ"א ואני למשפחה והסברנו להם שזיהינו את בנם כחלל ולצערנו מקום קבורתו לא נודע. הסתפקתי בזה באותו יום".

האם הם קיבלו את זה? "לא כל כך. ביום שישי הלכתי הביתה בהרגשה מאוד־מאוד כבדה שאני משאיר משפחה שמאוד קשה לה. ביום ראשון מיד חזרתי, וישבתי אצלם עוד ארבע שעות ושוב פעם הסברתי להם את הכל מחדש. והפעם גם אמרתי שאני ממליץ בפניהם, אבל לא אכריע בשבילם, שלמרות שאין קבורה — יישבו שבעה. כולנו — אנשי הצבא — יצאנו מהחדר, הם התקשרו לראשון לציון הרב יצחק יוסף שאותו כמובן עדכנתי בסוגיה הכוללת, לא בפרטי המקרה, והוא אמר להם בפה מלא שההמלצה הזאת חשובה מאוד וככה הם צריכים לעשות. הם באו אלי בלב כבד, אבל כמו גיבורים אמיתיים, ואמרו תעשה לנו קריעה. זה ביטוי יהודי שאומר: קיבלתי עלי את הדין".

הלוויתו של הדר גולדין, באוגוסט השנהצילום: עזרא לוי

האם הוא שלם עם שתי הפסיקות? האם התנהלות בית הדין היתה שונה לו היה מדובר בחיילים נשואים, כשעל הכף שאלה הלכתית סבוכה כמו אשת־איש, שהיתה נתקלת בביקורתיות בעולם החרדי? "הוודאות היתה הערך העליון כאן", אמר פרץ, "אמרתי לדיינים, אני רוצה לדעת מה הייתם פוסקים אם הוא היה נשוי. והתשובה היתה ברורה. פה אחד בבית הדין בשני המקרים: היינו מתירים את האשה".

גבולות הגזרה

פרץ, כיום בן 58, אב ל–12 ילדים וסב ל–19, נבחר להחליף את הרב אביחי רונצקי באביב 2010, לאחר שכבר היה למעין סמל של דתיות ממלכתית ומאחדת במשבר ההתנתקות. הוא עצמו התגורר עד פינוי גוש קטיף בהתנחלות עצמונה, ועמד בראש המכינה הקדם צבאית "עוצם" ביישוב. לא רק ימי הפינוי, במהלכם הרים פרץ קול נגד סרבנות, אלא גם צוק איתן הציף לציבוריות הישראלית את החוג האידיאולוגי שעמו נמנה פרץ. מדובר בקבוצת הישיבות והמכינות הקדם צבאיות שמשתייכות אליה גם "עוצם" (כיום ביישוב נווה בנגב המערבי) ו"בני דוד" בהתנחלות עלי, שהוציאו בוגרים כמו אל"מ עופר וינטר — מח"ט גבעתי, הדר גולדין ז"ל וסגן איתן — שנכנס למנהרה ברפיח בניסיון להשיג את חוטפי גופתו של גולדין.

פרץ עצמו קשור באופן אישי למוסד האם של המכינות — ישיבת "הר המור", ששוכנת בקצה החרד"לי ביותר מבחינת חומרות דתיות, ובד בבד היא גם ציונית וממלכתית; ראשיה מטיפים בתוקף נגד סרבנות. בראיון סיפר כי רבו המובהק הוא הרב יהושע צוקרמן, ראש ישיבת הר המור. "אני סומך עליו, הוא מבין אותי", אמר, וסיפר כי הוא קשור גם לרב שלמה אבינר, ראש ישיבת "עטרת ירושלים".

פרץ מגיע אפוא מאותו בית מדרש של אל"מ וינטר, המח"ט שעורר ביקורת, גם מצד הרמטכ"ל, לאחר שהפיץ לחייליו דף קרבי בו הכין אותם למלחמה "באויב הטרוריסטי העזתי שמחרף מנאץ ומגדף אלוקי מערכות ישראל". פרץ מבקר בעדינות רבה את חברו: "בלי קשר למקרה של וינטר, באופן כללי, ככה אני מתנהג, צריך למצוא תמיד את השפה שתהיה קשורה לכולם. אני אומר באופן כללי, וגם הוא יודע את זה".

עם זאת, בסערה הציבורית ניכר בפרץ שיש בלבו יותר על מבקריו של וינטר. "הוא קצין עתיר זכויות, מח"ט מדהים ביכולת הפיקוד שלו. הוביל חיילים, לשמחתי גם תלמידים שלי ולצערי חלקם לא חזרו. וינטר דיבר מדם לבו ומעומק ערכיו. אני חושב שלמפקד יש זכות להפגיש את חייליו עם ערכיו ואמונתו. יש לו לגיטימציה לדבר אותם וזה הדבר הכי חשוב. מפקד הוא לא טכנוקרט טרויאני שנלחם. הקיבוצניק יביא את ערכיו הקיבוציים, והחיילים ישמעו אותו כפי שקורה בפועל גם עם תלמידים שלי, ובחור שלמד במכינה ובישיבה, וכולו קשור בדוד המלך ובמשה רבנו, אז ודאי שהוא יביא דוגמאות מהם. זה לא שהמפקד הדתי יגיד לחייליו 'ולכן החל ממחר בבוקר כולכם מניחים תפילין'. בשום אופן לא".

מח"ט גבעתי וינטרצילום: יהודה ארי גרוס / ד

קודמו של פרץ, רונצקי, הפך את הרבנות הצבאית לזרוע חינוכית שהזמינה רבנים ומרצים מבחוץ כדי שיופיעו בפני חיילים לשם חיזוק "התודעה היהודית" בשורות הצבא; אותם מרצים דיברו בחופשיות על נושאים פוליטיים מובהקים. גם פרץ ממשיך להפעיל את תחום "תודעה יהודית" ברבנות, אבל הצליח להפחית את החיכוך עם אנשי צבא, ובראשם נציגי חיל החינוך.

לדבריו, בצוק איתן פעלו מרצים רבים כאלה. "כל המרצים באחריותי, וכיום הם חלק אינטגרלי מההוויה הצבאית", אמר. "הם לובשים מדים, נמצאים עם הכוחות, הם שותפים ועוזרים למפקדים. אנשים מבוגרים שסומכים עליהם. בצוק איתן האנשים האלה, כל ערב, קיבלו ממני אישית תדריכים על מה מדברים ועל מה לא מדברים, מה גבולות הגזרה שלהם. הכל היה צריך להיות פיקס. כתבתי להם את זה גם בכתב, הם היו מקבלים כל יום מה מותר מה אסור".

על מה כן? על מה לא? "אם יש בישראל כל מיני קולות שאומרים בשביל מה לכם המלחמה, זה מיותר, המרצה לא בא ועונה. אנחנו עושים את שלנו, להיות, לעזור שהרוח הלוחמת של החיילים תהיה רוח טובה ואיתנה, יונקת מערכים, יודעת את צדקת הדרך. מה שאני אומר עכשיו זה קונצנזוס. אנחנו משתמשים במלים פשוטות וברורות, הוצאנו חוברת של סיפורי לוחמים והביטויים שלנו לא היו דתיים, המטרה שלנו היא לחזק אותם".

לא אותו צבא

פרץ עירני מקודמו, אולי גם מתוחכם יותר. נזהר מאוד שלא להרגיז איש. אבל הוא יודע היטב שהצבא הוא לא אותו צבא שאליו הוא התגייס לפני 40 שנה, וכי עוצמת הפיקוד הדתי ניכרת בשטח. לדבריו, כשהרבנות מארגנת סיורי סליחות ליחידות צבאיות, ומביאה חיילי גולני לאמירת ברכת "הגומל" בכותל, אין בכך שום כפייה. לדבריו, גם חייל אתאיסט יכול להרגיש היום בנוח בצה"ל, ו"מצדי שלא יהיה בכותל". אבל, הוסיף, "כשאנחנו מביאים חיילים לכותל, זה קורה בהוראה מפורשת של הרמטכ"ל, לא שלי, ואנחנו מוצאים במשובים שאנחנו עורכים נתונים שאין להם אח ורע. 97–98 אחוזים מהחיילים אומרים: 'תודה, למדנו, הבנו, הארתם את עינינו, חיברתם את הקו הארוך שלנו כבנים לעם הזה'. זו המטרה שלי".

אבל פרץ לא רואה עצמו כקצין הממונה על האתאיסטים בצה"ל. למעשה, בתקופה זו הוא מבקש לדאוג למיעוט אחר, שדווקא גדל משמעותית בשנים האחרונות, של חיילים חרדים. למענם, הסביר, הוציא את ההוראה השנויה במחלוקת — ולפיה בשנת השמיטה הקרובה, שהחלה לפני שבועיים, לראשונה, המטבחים הצבאיים יצמצמו את השימוש בפירות ובירקות שגודלו על פי "היתר המכירה", המאפשר לחקלאים ישראלים לעבוד בשנת השמיטה. לדבריו, הוא יקפיד על תבואה ישראלית בלבד, אבל ככל שניתן ישתמש בפתרונות אחרים.

"אנחנו במציאות חדשה ביחס לשמיטה הקודמת, כיום יש פי 20 יותר חרדים בצה"ל, וזה מאוד משמעותי", אמר. "לפני שבע שנים היו 200–250 חרדים, והיום אנחנו עומדים על 4,500. זה פרויקט לאומי, זה פרויקט שמדינת ישראל הציבה לצבא כמשימה. בשמיטה הבאה המספרים יהיו הרבה יותר גדולים. יהיו פי שלושה, ארבעה, ואז גם נשים את החרדים בצבא לאכול בצד? גם יאכלו כמו איזה מצורעים בשולי המחנה? מישהו היה צריך להחליט, חבר'ה השתנתה הפאזה. אז אני החלטתי: הפאזה השתנתה עכשיו".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ