שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ביקור בוורשה בעקבות יצחק בשביס זינגר

במלאות 110 שנים להולדתו של הסופר נסעתי לעיר, ששנותיו בה היו לעדותו החשובות בחייו, ולרחוב קרוכמאלנה, שכונה בפיו "מכרה הזהב של ספרַי"

אביבה קרינסקי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אביבה קרינסקי

מדי שנה, מאז שנת 2004, אז מלאו מאה שנה להולדתו של הסופר יצחק בשביס זינגר, קם לתחייה הרחוב היהודי היחיד בוורשה ששרד את שתי מלחמות העולם, ובנייניו הנטושים נהפכים לימים אחדים לחללי תערוכות והרצאות על יצירותיו של מי שזכה בפרס נובל לספרות (1978) ובמדליית הנדל, האות הגבוה ביותר שמעניקה ניו יורק על תרומה לחיי התרבות של העיר.

במלאות 110 שנים להולדתו של בשביס זינגר נסעתי לחפש את עקבותיו בוורשה. יצחק ווארשאווסקי (איש ורשה) כינה עצמו, על שם העיר, ששנותיו בה היו, לעדותו, החשובות בחייו, בעיקר רחוב קרוכמאלנה, שכונה בפיו "מכרה הזהב של ספרַי". לרחוב זה, שבו חי מאז בואו אליה ב-1908, והוא בן ארבע, עד גיל מצוות, לא שב אמנם עוד פיסית לאחר שנטש את ורשה, אבל הוא שב אליו ביצירתו, כשהוא כבר בארה"ב. נופיו היו לנופי נפש, עד כי "אפילו כשאני מדבר על רחובות אחרים, אני שופט אותם לפי מרחקם מרחוב קרוכמאלנה".

מהחורבן שהותירו הגרמנים לאחר מרד גטו ורשה נותרו ברחוב רק כמה בנייני מגורים מקוריים, ביניהם בית היתומים של יאנוש קורצ'אק, המצוי כיום ברחוב יאקטורובסקה 6, שבחזיתו מוצב פסלו. המפה ההיסטורית של ורשה מורה לי את תוואי רחוב קרוכמאלנה, שעבר בשכונה יהודית ברובע העני של העיר. שכנו בה זה לצד זה אנשים תמימי דרך ואנשי העולם התחתון. אני מחפשת את בית 10, שבו התגוררה המשפחה (מאוחר יותר עברו לבית 12). בחדר בית הדין הרבני בדירה ערך האב, פנחס־מנדל זינגר, חסיד טומאשוב, הרב הלא רשמי של הרחוב, חתונות, אישר גירושין ויישב סכסוכים.

האב, שעיצב את הבית כ"בית אלוהים", שהתורה מילאה בו כל פינה, ביקש למנוע ממציאות החיים הנמוכה של הרחוב לפרוץ לתודעתו של הילד איצ'לה, כך כינו את יצחק, אדום הפאות ותכול העיניים, אז עדיין בחלוק משי ובכיפת קטיפה. מכל מרי לבם של האנשים המיוסרים שידעו, שלכאן, בבית פנחס־מנדל זינגר, אפשר לבוא לשפוך את הלב ולהשתחרר מהמועקה שרבצה עליהם, בנה לימים הבן את סיפוריו. מבעד לחור המנעול ולסדק בין הדלתות הציץ הילד ושמע את הקולות: את קולו "האיטי השבור" של אביו, את בכייה של הגזולה, שהאב מנע עצמו מלהסתכל בה, המתחננת שייעשה צדק וחושפת אגב כך סודות מחייה.

רחוב קרוכמאלנה בוורשה. אני מחפשת את בית 10, שבו התגוררה משפחת זינגר צילום: אדריאן גריצ'וק

ורשה נמצאת בתנופת שימור: שחזור הבתים שנמחקו במלחמת העולם השנייה, ושיפוץ שרידיהם. אחד הבניינים ששוחזר במדויק נמצא בכיכר העיר העתיקה. זהו בית אבן גדול מלבנים אדומות־חומות, המקיף חצר פנימית מרוצפת. אני נוטשת את הכיכר ההומה מילדים המדשדשים במי אפסיים מתחת למזרקות הרחוב בצחוק רם, נפרדת מזמר הרחוב המזוקן המנעים אופרות, מהחתן והכלה המהלכים מעדנות, זרים בידיהם, ומבני לווייתם, המלווים אותם בשירה. אני נכנסת דרך שער ברזל רחב, גבוה, שבעבר היה נסגר לעת לילה ונפתח בבוקר, חולפת על פני דירת השוער, מבקשת את רשותו להיכנס לחצר.

אני נזכרת בשוער בחצר ביתו של בשביס. רדוף סיוטים היה הילד בגלל שוער זה, שהתעצל להדליק את מנורות הנפט אפופות הפיח במדרגות ביתו בעת לילה. בדרך לדירתו היה מנסה להתעלם מציוץ העכברים שהתרוצצו שם, מריח האשפה שנזרקה במדרגות, ומריחות בית השימוש המשותף בחצר הבית.

שקט עכשיו פה בחצר. קולות ילדים משחקים בבניין סמוך מעלים בי את קולות הילדים בחצר ביתו של בשביס, שהתחרו בהכרזות הרוכלים על סחורתם: "לביבות חמות", "בגדים ישנים", "תיקון חלונות". אני יכולה לשמוע את נעימתה של תיבת הנגינה של הנווד, שנכנס אליה לאסוף את הפרוטות העטופות בנייר, המושלכות לעברו מלמעלה, מנסה, ללא הצלחה, להתגבר על החריקות, ששופכים החוצה גרמופונים צרודים בשיר ביידיש:

"האט א ייד א וייבעלע/ האט אר פון איר צרות/ האט א ייד א ויבעלע/ טויג זי אוף כפרות" (היתה ליהודי אשה קטנה / היו לו ממנה צרות / היתה ליהודי אשה קטנה/ טובה לכפרות).

יצחק בשביס זינגר צילום: אי־פי

אני נושאת עיני למעלה ורואה, לראשונה מקרוב, מרפסת בעלת מעקה ברזל קלוע. ממרפסת כזאת, מעוצבת בנוסח הישן, החוזרת ומופיעה ביצירות בשביס, היה משקיף על העולם, בעוד אביו זורק עליו, "חובב המרפסות", עין עקומה: לאב היתה המרפסת מחוץ לתחום - "חלק מן ההמון".

בפיתוחי מעקה הברזל במרפסת נחרטו מאבקי הילד בין הכוח הקורא לו להתרחק מהמציאות המאיימת ולצפות בה ממרחק בטוח, לבין כוח המשיכה להוויה זאת, הקורא לו להרחיב את המבט עליה ולהתקרב אליה. במרפסת, משוחרר ממבטי האב, ראה איצ'לה את מה שעוות וטושטש בפנים הבית: את האחווה בין בני העולם התחתון, את הכבוד "כמו לבת בעלי בתים ממש", שנתנו לכלה היצאנית, את ההיצמדות לזאת שהצליחה, אפילו את העיניים ראה ואת התקווה, הנשקפת בהן, לצאת, כמוה, מהסחי וגם - שיש פדות בין זונה לזונה. וכמעשה של הזדהות עם המנודים הוא מילא את כיסו במה שנותר מהדובשניות "הטמאות", שאמא זרקה, וחגג אתם את ניצחונם.

עתה אני צועדת בעקבות איצ'לה לקרוא יהודי לדין. זה היה באחת הפעמים שנתבקש על ידי אביו לשמש כשמש בית הדין. המסלול, שתיעד באחד מסיפורי "בית הדין של אבא", מוביל ל"פלעצל" של קרוכמאלנה, כיכר מירובסקי, שהיתה תמיד שחורה מאנשים וממעל נראתה ככעך מצופה גרגרי פרג. בכיכר זאת נפגש הילד עם חבורות הבריונים "בחורי החמד" והסוחרים ברכוש גנוב, לבושים במקטורנים קרועים ולראשם מצחיות קסקטים, המישירות אל עיניהם. ב"מערות", שקירותיהן שחורים כפיח, שכנו האביונים שבאביונים, ופעם מצא גופה מכוסה אריג באחת מהן. הוא ברח כל עוד נפשו בו - היישר למרפסת, ולא הציע עצמו עוד לשמש גובה מהחבים לאביו.

כיכר מירובסקי אינה מלאה עוד באנשי העולם התחתון. בשוק הצבעוני בכיכר קונים גם היום, כמו אז פירות, ירקות, בגדים גם לחם, נקניקים ופרחים נמכרים בו. אלא שאז היו כמעט כל הרוכלים יהודים, ובשבת ובחגים היהודיים הכל שבת. בין הדוכנים מצטלצל באזני נאום האווזנית לקונה, ששמע בשביס בעברו ב"חצר של יאנאש", השוק בקרוכמאלנה 4: "זה אווז זה? זה עגל. אבינו שבשמים, השומן נשפך ממנו, שככה יישפכו שונאינו, כמו שעווה נמסה. אם לא יהיה לך ממנו בשר לכל השבוע, שאני יקבל צרבת בקישקס ושבץ בלב ושלא אזכה לחתן את בתי הצעירה... אני מרוויחה אצלך? מפסידה אני, שאם לא, שאני יהיה מתה וישימו לי חרסים על העיניים".

מרפסת של בית ורשאי משוחזר. ובניין בית היתומים של יאנוש קורצ'ק צילום: אביבה קרינסקי

שבת היום. קול זמרה מאחד החלונות מתחלף בי בזמירות השבת, שעלו בקרוכמאלנה מכל חלון. לבית 15, למה שהיה בית התה של איצ'ה ושפרינצה, היה איצ'לה צועד, קומקום בידו, בשליחות של שבת. אגב מילוי הקומקום במים חמים לתה של שבת, נותן הילד עינו בבחורים ובנערות, שבאו לשתות תה, להעיף מבט זה בזה ולהחליף מלים. אחר כך המשיך לבית האופה לקחת את החמין, שהוטמן בתנורו עוד ביום החמישי בשבוע.

עם איצ'לה וברוך־דוד, שכנו וחברו לשיטוטים, אני עושה דרכי לוויסלה. והוויסלה - היום כמו אז: ספינות שטות בנהר הזורם והולך עד דנציג, ומשם - לים. ברוך־דוד חולץ מגפיו, מפשיל מכנסיו ונכנס למים עד קרסוליו, ואני יושבת על אבן כמו איצ'לה, ולמראה זוג מחובק מטייל, נזכרת בזוג המתעלס באחו, שעליו אמר ברוך את המשפט, שטילטל את הילד טלטלה עזה: "כולם עושים את זה... גם הרב..."

בן 19 היה בשביס כשחזר לוורשה לאחר נדידתו ממנה בימי הרעב של מלחמת העולם הראשונה, נחוש לפלס לעצמו דרך כסופר וכאינטלקטואל. בעזרת אחיו המבוגר ישראל יהושע, שהיה מעורכי ה"ליטערארישע בלעטער" (דפי ספרות) וכבר סופר מוכר, קיבל בו עבודה כמגיה ספרות יידיש וזכה להיות מוצג במועדון הסופרים והעיתונאים היהודים, שלימים היה לו לבית ולאוניברסיטה. אז גם גיבש לעצמו זהות קרובה לאם בת שבע והוסיף סימן שייכות לשמה: בשב - יס: "אלה לא היו מלותי, ולא זה היה הניגון שלי, אלא של אמי. אפילו קולי דמה לקולה", כתב לימים.

ועתה - לטלומצקיה 13, שבו שכן מועדון הסופרים והעיתונאים היהודים, שנודע אז בכל העולם היהודי. איגוד הסופרים והעיתונאים היהודים בוורשה, שנוסד בידי הרש דוד נומברג ויעקב דינזון ב-1916, היה איגוד מקצועי על כל המשתמע מכך. הדירה מספר 4 היתה מוקד פעילות תרבותית לחברים ולציבור הרחב ומשאת נפש של סופרים מתחילים מכל פולין. רומאן אוטוביוגרפי ראשון שפירסם "דער שרייבער קלוב" ("מועדון הסופרים", 1956), ואחד מקבצי הזיכרונות האחרונים שלו "פיגורען און עפיזאדן פון ליטעראטן פאראיין" ("דמויות ואפיזודות מאגודת הסופרים", פורסם בהמשכים ב"פארווערטס" מיוני 1979 עד ראשית 1980) מוקדשים לתיאורו.

בנו ישראל ואשתו בעת שעזב את ורשה

אני עוצרת ליד גורד השחקים הנצפה מרחוק, המגדל המודרני הראשון שהוקם בעיר, מחופה זכוכית כחולה. במגדל משרדים זה קבוע לוח הנצחה לבית הכנסת הגדול, שניצב במקום בעבר. כאן נחל בשביס אכזבה, עם חזרתו לוורשה. הוא עלה במדרגות הרחבות המצוחצחות של בית כנסת מפואר זה, שבנייתו הסתיימה ב-1878 והיה מהמפוארים באירופה: האדריכל האיטלקי הנודע ליאנדרו מרקוני קבע בראשו כתר תורה וקישטו במגן דוד, בשתי מנורות ובשני לוחות הברית. בלבו של הצעיר הייתה ציפייה, שמזכיר בית הכנסת, חיים יואל בורנשטיין, שהיה ידוע כגדול בשפינוזה, יעזור לו להוציא לאור את ספרו על שפינוזה והקבלה - ונענה בסירוב. בצאתו מהפגישה, בעודו מאזין לנגינת הפסנתר המהוסה מבעד לווילונות הכחולים בחלונות המבהיקים של חדרו של הרב הרשמי, קלטו אוזניו גם קולות אחרים צורמים: את קולו של שמש בית הכנסת, חבוש כובע המשי, כשהוא נוזף בעניים, שביקשו להתפלל בו.

בית כנסת זה, שאולמו הכיל 1100 מקומות ישיבה, נבנה על ידי האליטה הכלכלית מסחרית היהודית. הרב דרש בו בפולנית, ומיטב החזנים ומקהלות הגברים שלו הנעימו בקולם לעשירי העיר ולנאוריה ואף לגויים, שהוזמנו בחגים לקונצרטים. "אף הם דתיים" כואבת אחת הדמויות ב"הקוסם מלובלין" את כאבו של בשביס, "אבל לעני אין נותנים שם להתפלל".

תרגילי אומץ־לב היה צריך לעשות לפני שנכנס לראשונה אל מועדון הסופרים והעיתונאים היהודים, אותו "היכל ספרות היידיש": סוף סוף הוא עומד לפגוש לראשונה סופרים ועיתונאים יהודים מוורשה ומחוצה לה, ביניהם את מלך ראוויטש, את אפרים קגנובסקי, את פרץ מרקיש ושחקנים ואמנים יהודים. קבלות הפנים שנערכו בו, ערבי הקריאה, המסיבות, נשף המסכות הגרנדיוזי בפורים, שמשך גם את הציבור הרחב - שמעם הגיע לאוזניו.

נכנסתי לחדר גדול, ובו מזנון, שולחנות קטנים כבמסעדה, וסביבם ישובים גברים מרכיבי משקפיים בעלי ארשת חשובה, משחקים שחמט, קוראים בעיתונים, דנים בלהט באיזה נושא תוך כדי אכילה. ריח מרק האטריות המהביל וכרעי העוף עולים באפי מעורבים בעשן. קולות מציצה של לשד עצמות מתערבב בקולות נרגשים של המתווכחים מלווים בתנועות ידיים רחבות: "כולם בלעו אותן האיטריות - הציונים והבונדאים, הפולקיסטים והקומוניסטים, ההבראיסטים והיידישיסטים... זה נאבק עם פולקה, אחר - אטרייה תלויה בשפמו".

לאחר שהזדהה בכניסה כאחיו של הסופר ישראל יהושע (הוא עצמו לא זכה עדיין למעמד של סופר, ולכן לא היה לו כרטיס חבר, והמועדון היה סגור בפניו), הכניסוהו לחדר המפואר יותר, שכמו לקוח ממועדוני הגברים באנגליה, שהיה לו גם קמיע: חתול שהתחלף מדי פעם, אבל שמו נותר תמיד פיפי. בחדר זה, העמוס ספרים, השמיע הפטיפון לפנות ערב מוסיקה לריקודים, והסופר הקשיש ה"ד נומברג הזמין לטנגו אחת מה"מוספים ספרותיים". כך כונו הנשים שנספחו לידוענים וביקשו להשתתף ברכילות הספרות ולקשור היכרויות עם הסופרים. "כחוש עור... בחליפה בהירה... עניבה צבעונית... כובע קש לראשו" היה "מדדה" נומברג לבימה, מרים ראש "מכוסה שרידי שיער בלונדי־אפרפר" מתאמץ להניח יד על כתפה של הצעירה הגבוהה ממנו. הצחוק, שמילא את עיני הסופר מרקיש, שהתבונן במחזה, הסגיר את קנאת הסופרים ואת מאבקי הכוח: נומברג נהג לקרוא לו "גרפומאן".

כאן הכיר בשביס לראשונה את מי שילדה את בנו יחידו, ישראל זמיר, אך מעולם לא נישאה לו, רחל שפירא (רוניה), קומוניסטית בלב ובנפש.

אני ברחוב גנשה (כיום אנילביץ). זמן מה חי כאן עם אחת מאהובותיו ממש ליד בית העלמין היהודי, שהחלו לקבור בו בתחילת המאה ה-19, והוא נשתמר מהשואה. "כל רחוב יהודי בווארשה היה עיר בפני עצמה" (כך גם שם מאמרו ב"פארווערטס" יולי 1944). אם בקרוכמאלנה "הארץ של ישראל", גרו היהודים הקונסרבטיביים ביותר, וכמעט בכל חצר שבו היה שטיבל של חסידים, ובכל כמה בתים - מקווה, וחברות מסחר גדולות לא התבססו בו, הרי ברחוב גנשה כל דירה היתה גם חנות קטנה או אכסניה, ו"מלמול המשא והמתן לא פסק לרגע". כאן דיברו על עלייה ונפילה של מניות, על שערי חליפין של מטבעות ועל מצבו של הסטרלינג. כאן לבשו חסידים בעלי עסקים עניבות וצווארונים נוקשים, נסעו עם סחורתם לאזורים רחוקים, נפגשו עם סוחרים אחרים במסעדות ובהוטלים קטנים, סיפרו בדיחות, גילו זה לזה תכסיסים, שהועילו במסחרם, וכאן חלמו רבים על מהפכה סוציאליסטית ועל בניית ארץ־ישראל.

כך אומרת הדסה, אחת הדמויות של בשביס: "ורשה עירי, מה צר לי עלייך!.. מראש אני מתגעגעת... לרחובות היהודיים שלך.. הגגות העקומים.., ארובות בתי החרושת, השמים המעוננים, ומרגישה עד מה טבועה את בלבי ... וודאי טוב לגור בחוץ לארץ, אבל אם נגזר עלי למות אני רוצה להיקבר ברחוב גנשה ליד סבתי".

בבית הקברות היהודי "גנשה", שבו קבורים כמאתיים וחמישים אלף איש, עומדת אנדרטה ליאנוש קורצ'ק ולגיבורי מרד גטו ורשה וקבורים בו אמנים, רופאים, בנקאים, סוחרים, סופרים, עורכים, מו"לים, ממציא האספרנטו לודוויג זמנהוף ורבים אחרים. אני מחפשת את "דעם אוהל" ("האוהל של י"ל פרץ", המאוזוליאום מ-1924) אותה מצבה, שפיסל הפסל היהודי אברהם אוסטשגה לפרץ, ליעקב דינזון ולש. אנ-סקי. באטלייה של אוסטשגה, ה"איש קטן הקומה" בעל "פני חסיד וגב כפוף של בחור ישיבה", ברחוב טווארדה מספר 1, הוברר לבשביס הצעיר לראשונה, ש"יש לי גוף". כשהלך להביא לאחיו הבכור מזון (הוא התחבא באטלייה מפני המגייסים לצבא), הושיבו אותו האמנים כמודליסט ודיברו על אפו, על לחייו, על מצחו, "ולא רק אם אני מוכשר ללימודים או לא". לידו התפשטו מודליסטיות "כאילו הן בחדר האמבטיה שלהן". "תמיד חשבתי, שרק לנשים מותשות ולא ממש מטופחות, שהיניקו את תינוקן, יש שדיים", כתב בתארו את המעבר החד הפתאומי, שחווה, מעולם בית הדין של אבא למיניות חשופה.

1935. היטלר בפתח, ובשביס מתכונן לעזוב את ורשה. הוא כבר תירגם את "הר הקסמים" של תומס מאן ליידיש ומיצירות צווייג, רמרק, המסון ופירסם בכתבי העת "דער היינט", "פארווערטס" ו"גלובוס" (שבו שימש מזכיר המערכת). בכתב עת זה גם פירסם רומאן בהמשכים, שלימים נהפך לספר בשם "השטן בגוריי" בהוצאת פן היוקרתית ומבקר אמריקאי גמר עליו את ההלל.

לפני נסיעתו לארה"ב ביקר בשביס בפארק העירוני, גן ססקי. האביב כבר עשה הכנות ראשונות להפציע: עץ אחד פרח לבדו בין שיחים עירומים ולנוכח פריחה נושרת עם פתיתי שלג. פרפר ריחף ביניהם. הגן בראשית פריחתו היה מעין תמונת ראי לחיי הנפש: "רציתי לעזוב את העיר, אך בו בזמן יצאה נפשי אל העיר הזאת" ש"טעמתי רק חלק מקסמיה". אז כבר ידע: "לעולם לא אעבור עוד בדרך זו". אם ואח צעיר הוא מותיר אחריו - לימים ידע שנספו בשואה - וילדו בן החמש ובת זוגו, שיוצאת מבית הכלא ונכנסת אליו על פעילותה הפוליטית, ובילד מטפלות לסירוגין חברותיה הקומוניסטיות.

לימים כתבו שניהם, האב ובנו שננטש כילד, את סיפור פגישתם המחודשת לאחר עשרים שנות ניתוק: יצחק בשביס זינגר כתב את הסיפור "הבן", ובנו, ישראל זמיר - שהיה לסופר ועיתונאי בישראל - את "הפגישה". זו הפגישה, שאותה נשא הבן כל חייו, מאז שנשק לו אביו את נשיקותיו האחרונות זמן רב יותר מהרגיל - ולא ראהו מאז.

ב-1955, לאחר תום השירות הצבאי, נסע ישראל זמיר ביוזמתו מישראל לארה"ב לפגוש את אביו.

"גיגי!" (כך כונה ישראל בילדותו) ניסה האב, מחפש את בנו בין היוצאים מהאונייה, שהגיעה עתה לניו יורק. וכבר "נתגלגלה אליו גברת שמנה וסגרה עליו בזרועותיה". חטפו ממנו בן שאינו שלו. ואז הבחין בשביס בבנו: "התנשקנו וזיפי שערו שבלחייו קרצפו כמו בפומפיה את פני! הוא היה זר לי", כתב האב.

"אפשר אתה אבי?" ניסה הבן, מחפש את אביו בין הממתינים ליוצאים מהאנייה "אפשר. הכל אפשרי בימינו... אפשר שבן יצוץ לך לפתע מעבר לאוקיינוס לתבוע חלקו בירושה", ענה לו אדם שלא היה אביו. ואחר כך כשנפגשו הבן, ישראל, ואביו "שנות דור הפרידו בינינו", "הר של זרות התרומם", כתב הבן.

שנים עברו, עד שיכול היה הבן לומר כי "הצליח לבנות לו אב": "את מקום האהבה, המתפתחת בילדות ובנערות תפסה הרעות והידידות". הוא היה בא מדי שנה מישראל לאביו בארה"ב ובידיו תרגום חדש לעברית, פרי עטו, לאחת מיצירות בשביס, עד כי זכה לשמוע מפי אביו כי "אתה זורם בתוך עורקי ממש". היו אלה, במידה רבה, נופי הזיכרון, מראות השתייה מילדותו ומבגרותו המוקדמת של בשביס בוורשה, שתיווכו בין האב לבנו, בין המרחבים ובין הזמנים, והשילו חומות שניצבו ביניהם.

המובאות מתוך יצחק בשביס זינגר: "מווארשה עד ניו יורק פרקי אוטוביוגרפיה"; "אנשים בדרכי"; "בית הדין של אבא"; "שושה"; "הקוסם מלובלין"; "משפחת מושקאט"; "האחוזה"; "המפתח". ומהספרים "אבי יצחק בשביס זינגר" מאת ישראל זמיר; "שיחות עם בשביס" מאת ריצ'רד בורגין; ו"יצחק בשביס זינגר - ביוגרפיה" מאת ז'נט האדה;

תודה רבה לישראל זמיר על הראיון ועל התמונות מהאלבום המשפחתי וכן לתדיאוש וולנסקי, המכון הפולני; לרחל שנולד, בית התפוצות ולדני קינן, שבזכותו נעשתה לי קפיצת הדרך.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ