שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נירית אנדרמן
נירית אנדרמן

לפני כמה שבועות חילקה האקדמיה הישראלית לקולנוע את פרסי אופיר. בתחרות של 2014 נרשם מספר שיא של סרטים בהשוואה לשנים קודמות של התחרות: 36 סרטים עלילתיים התמודדו על 15 פרסים. מן הכורסה בסלון, מול הטלוויזיה, אפשר היה להבחין בחיוכים של מקבלי הפרסים, בחדווה של מי שעבדו כל כך קשה על יצירתם וזכו לבסוף להכרה, ובניסיון הנואש של תעשיית הקולנוע המקומית להיכנס, ולו לערב אחד, לנעליים הוליוודיות מבהיקות ולייצר טקס אפוף זוהר, יוקרה וכוכבים מקומיים, ממש כמו האח הגדול מלוס אנג'לס.

ואולם, מבעד לניצוצות ההוליוודיים באשדוד, מבעד למסך הטלוויזיה, קשה היה להבחין בתחרות הקשה, הדורסנית והלא שוויונית שקדמה לשלל החיוכים, החליפות והשמלות החגיגיות. זה שנים שלכל טקס חלוקת פרסי אופיר קודמים חודשיים סוערים במיוחד שבהם נאבקים יוצרי הסרטים זה בזה, נלחמים על לבו של כל אחד מבין מאות חברי האקדמיה, ומשקיעים מאמצים אדירים כדי לתת לסרט שלהם סיכוי לצאת מהטקס עם כמה שיותר פרסים, או לפחות עם כרטיס טיסה לאוסקר כמייצג של ישראל בתחרות הסרט הזר הטוב ביותר.

יוצרי "גט" בטקס פרסי אופיר השנה. רבים מהבוחרים לא צפו בחלק גדול מהמועמדים צילום: אילן אסייג

זה שנים נמתחת ביקורת על האופן שבו מנהלת האקדמיה הישראלית לקולנוע את תחרות אופיר, אך למרות זאת התקנון לא שונה מאז הקמתה ב–1990, והשינויים שהוכנסו מאז בתחרות הם מינוריים ואינם מספיקים כדי להתאים אותה למציאות הקולנועית המקומית העכשווית, שהשתנתה ללא הכר בעשורים האחרונים. כואב לראות שהקפיטליזם הדורסני מחלחל גם לתחרות כזאת, המעניקה יתרון לחזקים ולעשירים על פני נטולי־האמצעים, ומרגיז להבין שהשינוי המתבקש בכללי התחרות — שעשוי לא רק להנגיש אותה לציבור אלא גם להפוך אותה להרבה יותר שוויונית — התעכב שנים ארוכות רק בגלל אינטרסים צרים של מי שעמדו בראש האקדמיה לקולנוע.

מה לקפיטליזם ולתחרות קולנוע? ובכן מסתבר שהתמודדות בתחרות אופיר מחייבת לא רק אורך רוח ונחישות אלא גם משאבים פיננסיים. כדי לרשום סרט עלילתי לתחרות נדרשו השנה יוצריו לשלם דמי הרשמה בסך 1,350 שקל (או 1,250 שקל למתמודד בקטגוריית הסרטים העצמאיים). בנוסף, הם נדרשים לממן בעצמם, מכיסם, הקרנות המיועדות להציג את הסרט לפני מאות חברי האקדמיה המצביעים בתחרות.

דמי ההרשמה לתחרות אמנם מזכים את כל הסרטים המתמודדים בשתי הקרנות חינם, בזכות הסכם בין האקדמיה לסינמטק התל אביבי, אבל מכיוון שבאקדמיה יש כיום 927 חברים (רובם בעלי זכות הצבעה בתחרות), ולא כולם יכולים להתאים את עצמם למועדי ההקרנות הללו, מארגנים יוצרי הסרטים הקרנות נוספות. המשוואה פשוטה: ככל שיראו את הסרט שלך יותר חברי אקדמיה, כך יוכלו יותר אנשים להצביע לו וסיכוייו לזכות בפרס יגדלו. לכן, כל יוצר מעוניין לקיים כמה שיותר הקרנות.

זאב רווח ("מיתה טובה") על בימת הפרס. קפיטליזם דורסני?צילום: אילן אסייג

הבעיה נעוצה כמובן בעלויות. אילון רצ'קובסקי, שהפיק את "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא, אחד משני המנצחים הגדולים של טקס פרסי אופיר השנה (שישה פרסים, על הבימוי, התסריט, השחקנית הראשית, העריכה, המוזיקה והליהוק), מספר שלמרות שהסרט הוצג כבר בבתי הקולנוע הם הצליחו למשוך להקרנות המיוחדות כמות נכבדה של חברי אקדמיה, בין 500 ל–600. לצורך כך, הם לא הסתפקו בשתי ההקרנות מטעם האקדמיה, אלא שכרו אולמות לחמש הקרנות נוספות. עלות כל הקרנה כזאת נעה בין 1,500 ל–4,000 שקל, תלוי באולם, ביום ובשעה. "סרטים בלי גב כלכלי חזק נמצאים בבעיה", אומר רצ'קובסקי. "אפשר אמנם לשלוח לחברי אקדמיה גם די־וי־די של הסרט או לינק לצפייה בסטרימינג, אבל זה לא אותו הדבר".

ואמנם יו"ר האקדמיה לקולנוע, איתן אבן, מודה כי הסרטים שהובילו בתחרות השנה הם אלה שעשו הכי הרבה הקרנות – "גט", "אפס ביחסי אנוש", "מיתה טובה" ו"יונה". וכך, יוצרים שהמפיקים שלהם אינם מוכנים לסכן כסף, שאין להם חברת הפצה שיכולה לארגן כמה הקרנות, או שאינם מסוגלים להוציא עוד אלפי שקלים מכיסם, נותרים עם סיכוי קלוש לזכייה בפרס אופיר. המצב חמור במיוחד אצל יוצרי סרטים עצמאיים. אלה עושים את סרטיהם ללא תמיכת קרנות ועקב כך בתקציבים נמוכים בהרבה, ובשבילם הוצאה של אלפי שקלים על רישום לתחרות והקרנות אקדמיה נוספות, היא בדרך כלל חלום בלתי מושג.

ב–2011 למשל רצו מפיקי סרטו העצמאי של אבישי סיון, "המשוטט", שהשתתף בפסטיבל קאן, לרשום אותו לתחרות פרסי אופיר. אך כשנודעו להם העלויות הם נאלצו לוותר על הרעיון. את כל המשאבים שעמדו לרשותם הם כבר הוציאו על הפקת הסרט ועל שיווקו בקאן. מעבר לכך, אומר גורם בהפקת הסרט, "היה פה אבסורד. זה סרט שראו אותו בישראל בסך הכל כאלף איש בבית הקולנוע, והאקדמיה לא רק דרשה מאיתנו לשלם כסף שלא היה לנו, אלא גם לאפשר לכל אנשי הקולנוע (חברי האקדמיה, נ"א) לצפות בו חינם. אם היינו עושים זאת, מן הסתם היו מגיעים לצפות בו בקולנוע הרבה פחות מהאלף שכן באו".

"לסרטי קרנות יש מספיק כסף ליחסי ציבור, יש להם מפיצים שמדפיסים פוסטרים ומי שדוחפים כתבות בעיתונים — אבל ליוצרים עצמאים יש פחות גב כלכלי, הם צריכים לעבוד במקביל לפרנסתם והרבה יותר קשה להם לייחצן את סרטיהם", אומרת רוני קידר, שסרטה "ג'ו ובל" התמודד בתחרות ב–2012, הצליח לנצח במסלול הפרינג' והיה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר. על המחסור בממון פיצתה אז קידר במרץ אינסופי – היא שלחה אי־מיילים והתקשרה למאות חברי אקדמיה כדי לשכנע אותם לצפות בסרטה, נסעה באופניה לחלק להם די־וי־די של הסרט, דיברה איתם לאחר הצפייה והפכה לאשת שיווק במשרה מלאה. אבל ברור לה שלא תוכל לחזור על המאמץ הגדול הזה עם סרט נוסף, היא אומרת, במיוחד עכשיו, כשהיא יודעת עד כמה קשה לשכנע חברי אקדמיה לצפות בסרט שלא שמעו עליו דבר. לכן היא החליטה לא לרשום השנה לתחרות את סרטה החדש "סופעולם".

ליאור אלפנט, חברה בפורום הקולנועניות וממקימות אתר "המבקרות", שכתבה לאחרונה מאמר בנושא זה באתר "העוקץ", טוענת שתחרות אופיר אינה מפלה לרעה רק יוצרים עצמאיים, אלא גם נשים. "נשים הרי מרוויחות פחות, יש להן פחות פנאי, ולכן פחות משאבים להשקיע ביחסי ציבור לסרטיהן. בנוסף, לחלק גדול מהנשים שעשו השנה סרטים יש ילדים, ובמעגל הזה הן פשוט חייבות לוותר על משהו".

אלפנט מבהירה כי ההטיה נגד נשים בתחרות אופיר זולגת לתחום נוסף. "נשים נפגעות גם מכך שרוב חברי האקדמיה הם גברים. עובדתית, לאורך השנים, הסרטים שמעניינים אותם וזכו בפרסים עוסקים בנושאים גבריים, ומהבחינה הזאת התחרות של השנה היתה יוצאת דופן, כאשר שני סרטים של נשים ועל נשים — 'אפס ביחסי אנוש' ו'גט' — זכו בפרסים הגדולים". ואמנם, הנתונים תומכים בטענתה: מתוך 927 חברי אקדמיה, 581 (63%) הם גברים ורק 346 (37%) הן נשים.

לא ממש נוצץ

הפריחה הבינלאומית של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות הולכת יד ביד עם מספר הולך וגדל של סרטים המופקים כאן. אולם העובדה המשמחת הזאת הופכת לבעיה בתחרות פרסי אופיר. מאות חברי האקדמיה המשמשים כשופטים אמורים לצפות ביותר ויותר סרטים. השנה הם אמורים לצפות בתוך חודשיים בלא פחות מ–36 סרטים עלילתיים שהתמודדו. בהתחשב בכך שלכל סרט יש רק כמה הקרנות, בשביל אנשים עובדים מדובר במשימה שהיא כמעט בלתי אפשרית (והיא מורכבת אף יותר אם לוקחים בחשבון שבתחרות השתתפו השנה גם 48 סרטים תיעודיים ו–40 סרטים קצרים). כך יוצא, שרבים מבין חברי האקדמיה הבוחרים למי להעניק את פרסי אופיר, כלל לא צפו בחלק גדול מהסרטים המועמדים!

"עשיתי לפני כמה שנים את הסרט העצמאי 'סיפורי בית קפה', ובהקרנות האקדמיה בדקנו את כל מי שנכנס לאולם. הצלחנו להביא 220 חברי אקדמיה להקרנות שלנו, אבל הזוכים באותה שנה הביאו 500", מספר עמית ליאור, יו"ר איגוד התסריטאים. "אז הבנתי שלמעשה לסרט עצמאי שאין לו באז חזק, מפיק חזק, לובי באקדמיה או מפיץ גדול כמו אדרי שדוחף מאחורה, אין סיכוי להביא כמות סבירה של חברי אקדמיה להקרנות שלו. ואם לוקחים בחשבון את כל הסרטים המשתתפים, חבר האקדמיה צריך להיות מובטל ומשועמם כדי שיצליח לראות הכל. לכן בעיני אין פה סיכוי לתחרות הוגנת, ולכן אני לא מצביע בה כבר שנים".

יו"ר איגוד התסריטאים, עמית ליאור. למה הפסקתי להצביע צילום: תומר אפלבאוםצילום: תומר אפלבאום

המצב בהוליווד ובמדינות נוספות חושף עוד צד באנומליה של פרסי אופיר: במקום שבתחרות ישתתפו רק סרטים שכבר הופצו בבתי הקולנוע, באקדמיה הישראלית מתירים למפיקים לשלוח את סרטיהם לתחרות גם לפני שהופצו. בפועל, רוב הסרטים מגיעים לתחרות עוד לפני שנחתו בבתי הקולנוע, והתוצאה היא שמוענקים פרסים לסרטים שהציבור הרחב לא שמע עליהם, לכן העניין שמגלים הצופים בטקס נמוך להפליא וגם גופי השידור מתקשים למצוא עניין בשידור האירוע הלא ממש נוצץ הזה.

אילו הסרטים המתמודדים היו עוברים בבתי הקולנוע בדרך לאופיר, המצב היה כמובן שונה לחלוטין. לא רק שחברי האקדמיה היו יכולים לפרוס את הצפייה שלהם בסרטים לכל אורך השנה, אלא שגם אפשר היה לצפות מהם — ואפילו לדרוש — לצפות בכל הסרטים, או לפחות ברובם, לפני שהם חורצים את דינם. במצב כזה, גם הציבור עשוי היה להכיר את הסרטים, לפחות את המובילים שבהם, דרך בתי הקולנוע, ולהשתתף כאמור בחגיגה השנתית של הקולנוע הישראלי, במקום לבהות בה משועמם מן הצד. כשקוראים באתר האקדמיה כי העמותה "פועלת להדק את הקשר והאמון שבין הציבור הרחב ליצירה המקורית", קשה להבין את החלמאות שלא מאפשרת לכל אלה לקרות.

הסיבה, מתברר, היא היסטורית. לאורך שנים שלטו נציגי המפיקים באקדמיה לקולנוע: הם שמילאו את תפקיד היו"ר והם שהיו דומיננטיים בהנהלה, וכמי שאמונים על הצד העסקי של תעשיית הקולנוע, הם ראו בטקס אופיר הזדמנות פז לשיווק הסרטים. בעיניהם, הקרנת קטעים מהסרטים המועמדים בפריים־טיים הטלוויזיוני היתה שווה ממון רב, והזכיות בפרסים השונים — ואפילו ציון המועמדויות — עשויות היו לדרבן את הקהל לצפות בסרטים כשיגיעו לבתי הקולנוע. ההערכות דיברו על כך שזכייה בפרס הסרט הטוב שווה תוספת של כ–100 אלף צופים לסרט כשייצא להפצה, ואכן, השבוע הראשון בבתי הקולנוע של הסרטים הזוכים תמיד הוכיח את עצמו כהצלחה מסחררת. בשביל המפיקים, כל יתר השיקולים התגמדו אל מול הערך השיווקי הזה.

שוב ושוב עלה העניין הזה לדיון בהנהלת האקדמיה, ובכל פעם מחדש הוחלט להתיר את המצב על כנו. עכשיו נדמה שסוף סוף מסתמן שינוי ויוזמה מכיוון מפתיע עשויה לבשר את קץ החלמאות. התקווה מגיעה דווקא מהנהלת איגוד המפיקים, שם שוקדים באחרונה על המלצות חדשות שיוגשו לאקדמיה לקולנוע. "התחרות הזאת עוצבה כשהיו בין חמישה ל–12 סרטים בשנה, אבל מאז המצב השתנה", אומר חבר הנהלת האיגוד, המפיק חיים מקלברג ("מיתה טובה", "את לי לילה"). בשנה שבה יש 36 סרטים חדשים, אין מספיק שבועות בשנה כדי להוציא את כולם לקולנוע, כך שהיום, ההחלטה מתי להוציא סרט ישראלי היא כל כך קשה ומורכבת, עד ששיקול האקדמיה הופך לשולי", מסביר מקלברג. "לעומת זאת, היום 36 צוותים של מפיקים, במאים, תסריטאים ושחקנים עמלים במשך חודשיים כדי לקדם את הצפייה בסרט שלהם באקדמיה. זה בעיני לא סביר. צריך לעבור לשיטה שלפיה רק סרטים שכבר יצאו לבתי הקולנוע יורשו להשתתף בתחרות. כך נוכל לחגוג את הקולנוע הישראלי ביחד עם הצופים".

יו"ר האקדמיה, איתן אבן, מסכים עם הטענה שבעלי הממון זוכים בנקודת זינוק טובה יותר לסרטיהם. "זו טענה צודקת. בכל שנה אנו דנים באקדמיה בבעיית החלוקה שוויונית, אבל אנחנו חיים במדינה קפיטליסטית שאין בה שוויון. עם זאת, יש לי רעיון שאני רוצה לנסות בשנה הבאה: להגביל את מספר הקרנות האקמיה של כל סרט לארבע או חמש בלבד, ולא לאפשר לסרטים עם בית הפצה ובתי קולנוע לעשות יותר הקרנות. זה לא יחסל את האפליה, אבל בהחלט יצמצם אותה. מצד שני, אני גם מאמין שסרט שהוא באמת טוב, גם אם הוא דל תקציב ובלי גופים גדולים מאחוריו – מספיקה הקרנה אחת כדי ליצור באז שימשוך את האנשים לבוא ולצפות בו".

פתרון אחר שמציג אבן הוא להציע לחברי האקדמיה לצפות בסרטים העלילתיים, כולם או חלקם, בדי־וי־די או בסטרימינג (כפי שכבר קורה בקטגוריות סרטי התעודה והסרטים הקצרים של תחרות אופיר). "אני חבר באקדמיה האירופית לקולנוע, ושם עד לשנה שעברה היו שולחים מדי שנה לכל החברים תקליטורי די־וי־די של כל סרטי התחרות. אבל מהשנה כל הסרטים מועברים בסטרימינג. זה מאוד זול ומאוד נוח. נכון, זה לא כמו לראות סרט בקולנוע, אבל לפעמים חייבים למצוא דרך ביניים. אצלנו עד לפני שנתיים המפיקים לא היו מוכנים לרעיון של סטרימינג לפיצ'רים, כי חששו מפיראטיות, אבל עכשיו, כשגם המפיקים האירופיים לא חוששים ומשתמשים בכל מיני פתרונות טכנולוגיים כדי למנוע גניבות — כנראה שזה מספיק בטוח".

יו"ר האקדמיה איתן אבן. הטענות צודקותצילום: אילן אסייג

גם הרעיון לאפשר רק לסרטים שכבר הופצו להשתתף בתחרות חוזר ועולה בדיוני הנהלת האקדמיה, טוען אבן. "בעבר מפיקים התנגדו להצעה שבטקס ישתתפו רק סרטים שכבר הופצו, כי הם ראו בטקס כלי שיווקי חשוב ויעיל, אבל לאט לאט זה מתהפך. לפני כמה חודשים הקמתי באקדמיה 'ועדת תקנון' שמטרתה לעדכן את תקנון האקדמיה, ובישיבת ההנהלה שתתכנס בעוד כחודש אמורים לדון בדיוק בנושאים האלה".

יש לקוות שהוועדה אכן תמליץ שבתחרות יוכלו להשתתף רק סרטים שכבר הופצו בבתי הקולנוע, אבל גם אם זה יקרה — זה לא יקרה מיד. הוועדה צריכה להעביר את המלצותיה להנהלת האקדמיה, זו אמורה לדון בהמלצות ולהצביע עליהן, ולאחר מכן צריכים השינויים בתקנון לעבור גם לאישורה של האסיפה הכללית. כך שהדרך לתחרות אופיר צודקת יותר עדיין ארוכה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ