שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הסכנה הטמונה בתנועה למניעת פיצוץ אוכלוסין

ב–50 השנים האחרונות קיים כמעט קונסנזוס עולמי כי האנושות לא תוכל להציל את עצמה מבלי להגביל את הילודה. הדרך למטרה הזאת עברה לאורך השנים דרך עיקור בכפייה, הפלות מטעם הממשלה ודילול אכזרי של אוכלוסיות חלשות. האם זה היה שווה?

עודד כרמלי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עודד כרמלי

פעם היה טיעון מנצח לשכנע ילדים ישראלים לגמור מהצלחת: הילדים הרעבים בהודו. ולמה יש ילדים רעבים בהודו? כי בהודו יש יותר מדי ילדים. אבל טיעון "הילדים הרעבים בהודו", שבשמו נצטוויתי לחסל כמה וכמה שניצלים בחיי, עדיין משמש מבוגרים כהסבר רציני לפערים בין חברות: חברות נחשלות מפגרות אחר חברות מתקדמות כי יש בהן משפחות עם יותר ילדים. יהודים חילונים, למשל, משתמשים בטיעון הזה כדי להסביר את העוני היחסי בחברה החרדית ובחברה הערבית.

אלא ששיעורי פריון הם לא פונקציה של תל"ג אלא של ערכים. עובדה: בדור האחרון שיעור הפריון בסוריה דווקא צנח ב–60%, משיאי כל העולם בכל הזמנים, והיא לא בדיוק הפכה למדינה חילונית ומשגשגת. למעשה, בישראל נולדים היום יותר ילדים מאשר באיראן; ובלבנון נולדים היום פחות ילדים מאשר בניו יורק. מה זה אומר? זה לא אומר כלום.

איור: שחף מנאפוב

טיעון "הילדים הרעבים בהודו" לא רק שגוי, הוא גם מסוכן. במחצית השנייה של המאה ה–20 הרבה אנשים טובים ניסו להציל את העולם מעצמו כשהפעילו לחץ פוליטי, כלכלי ואפילו פיזי על נשים, גברים ומדינות שלמות להביא פחות ילדים לעולם. התוצאות היו גם עלובות וגם אלימות. "רוב המתנדבים האלה היו ונותרו מתנדבים מסורים בשירות הבריאות המינית והזכויות המיניות", אומר פרופ' מתיו קונלי, היסטוריון מאוניברסיטת קולומביה, למוסף "הארץ". "אבל במשך תקופה ארוכה מדי, המנהיגים של המתנדבים הללו האמינו שיש להשתמש בתמריצים ובעונשים כדי לגרום לאנשים לקבל את הבחירות המיניות 'הנכונות'".

ב–2008 פירסם קונלי את “Fatal Misconception: The Struggle to Control World Population”, ספר אחד מני רבים שרואים אור בשנים האחרונות בניסיון לספר מחדש את סיפורה המדהים והמדאיג של התנועה לבקרת אוכלוסין לאור פתיחתם של ארכיונים ממשלתיים מרחבי העולם. "ביום שבו נולדתי", כותב קונלי, הצעיר במשפחה בת שמונה ילדים, "הקבינט של ממשלת הודו בהנהגת אינדירה גנדי התכנס לראשונה לדון בהצעה לעקר בכפייה כל הורה ליותר משלושה ילדים".

5 דולרים לראש

מראשיתה היתה התנועה לבקרת אוכלוסין קואליציה רחבה מאוד של פעילי זכויות אדם, זכויות האשה, איכות הסביבה ואיכות הגזע. כך, למשל, ארגון Planned Parenthood Federation of America נוסד ב–1942 כאיחוד של National Birth Control Association, מייסודה של חלוצת אמצעי המניעה מרגרט סנגר, עם Eugenics Society. האיחוד איפשר לחסידי האאוגניקה, שהאמינו שההתרבות המואצת של המעמדות הנמוכים מנוונת את הגזע, לנתק את עצמם מהנאצים.

בכנס הבינלאומי השלישי לתכנון המשפחה, שנערך במומבאי ב–1952, ייסדה סנגר יחד עם אליזה אוטסן־ינסן השוודית וליידי ראמה ראו ההודית את International Planned Parenthood Federation — ארגון הגג הגדול בעולם לתכנון המשפחה. תחת IPPF פועלות כיום 149 אגודות ב–189 מדינות. בישראל האגודה הישראלית לתכנון המשפחה מפעילה רשת ארצית של מרכזי מידע, ייעוץ וטיפול רפואי בנושאים כגון התנהגות מינית אחראית, אמצעי מניעה והריונות לא רצויים. ואילו הפדרציה האמריקאית להורות מתוכננת, שחולשת על 820 מרפאות ועל תקציב שנתי של כמיליארד דולר, מבצעת את רוב ההפלות בארצות הברית.

עד אמצע שנות ה–60 רוב התוכניות לבקרת אוכלוסין מומנו ובוצעו על ידי ארגונים חוץ־ממשלתיים כמו IPPF. הארגונים האלה קיבלו מיליוני דולרים מקרנות פרטיות כמו רוקפלר, פורד ומילבנק — אבל זה היה כסף קטן יחסית לתוכנית השאפתנית של הורדת הריבוי הטבעי העולמי. הממשל האמריקאי, מסיבות פוליטיות ברורות, לא רצה לשמוע על אמצעי מניעה. כל זה השתנה באחת כאשר בכירים בממשל ג'ונסון, ובראשם מזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, מזכיר המועצה הלאומית לביטחון מקג'ורג' באנדי וסגנו רוברט קומר, הצליחו לשכנע את הנשיא בכך ש"פצצת האוכלוסין" לא רק מאיימת על שלום העולם — היא גם משחקת לידי הרוסים.

ב–1965 הציגו קומר ובנדי לנשיא מחקר של כלכלן בתאגיד ראנד בשם סטיבן אנקה. לפי מחקרו של אנקה, לילד שנולד במדינה מתפתחת יש ערך כלכלי שלילי: הוא צורך וצורך עד גיל 15, ומאחר שבמדינות העולם השלישי אין מחסור בידיים עובדות — הוא לעולם לא יצליח "להחזיר את ההשקעה". לפיכך כל ילד חדש בעולם השלישי הוא בהכרח מכה לתל"ג המקומי ופרולטר חדש לשורות הקומוניסטים. אבל אנקה לא עצר שם: הוא חישב ומצא שהשקעה של ארבעה דולרים בניתוח פשוט לחיתוך צינור הזרע שווה 1,000 דולר בהשקעה בתעשייה או בתשתיות.

חודשיים לאחר מכן, בחגיגות ה–20 לארגון האומות המאוחדות בסן פרנסיסקו, אמר הנשיא לינדון ג'ונסון בנאומו: "עלינו להתמודד ישירות עם הבעיות הגדלות של האוכלוסיות הגדלות שלנו ולחפש את התשובות לאתגר הזה, שהשפעתו על עתידנו עמוקה ביותר. עלינו לפעול לפי העובדה שהשקעה של פחות מחמישה דולרים בבקרת אוכלוסין שווה מאה דולר שהושקעו בצמיחה כלכלית".

וג'ונסון התכוון להשקיע את החמישה דולרים שלו. בגיבוי הממשל, הקונגרס האמריקאי תיקן ב–1965 את Food for Peace Act וחוקק ב–1966 את Foreign Assistance Act — החוק הראשון התיר לממשל להשתמש בכספי משלם המסים האמריקאי על מנת לייצר ולחלק ציוד רפואי. החוק השני קבע שכל תוכניות הסיוע של ארצות הברית יותנו מעתה בשיתוף הפעולה של הממשלות הנתמכות עם תוכניות משרד החוץ האמריקאי לבקרת אוכלוסין.

בקרה סלקטיבית

הקורבנות הראשונים של יוזמת ג'ונסון היו החלשים מבית. לפי ההערכות, רבע מכל הנשים האינדיאניות בגיל הפוריות עוקרו בשנים 1966–1977, רובן ללא הסכמתן וחלקן ללא ידיעתן, בבתי החולים הפדרליים של שירות הבריאות האינדיאני (IHS). ואילו בפורטו ריקו, שטח החסות של ארצות הברית, תוכנית חוץ־ממשלתית ישנה לבקרת אוכלוסין נהנתה לפתע מכספים פדרליים של משרד הבריאות, החינוך והרווחה (HEW), ומגישה חופשית לבתי החולים הממשלתיים באי. לפי ההערכות, כשליש מכל הפורטוריקניות הפוריות עוקרו עד 1975.

אבל תוכניות בקרת האוכלוסין האלימות ביותר כוונו, כמובן, לבקרת אוכלוסיות זרות. את מרבית התקציבים החדשים לצמצום הילודה, שבאו על חשבון התקציבים הישנים לפיתוח כלכלי, הסוכנות האמריקאית לפיתוח כלכלי (USAID) העבירה ישירות לארגונים כמו IPPF ו–Population Council, מהלך שאיפשר לממשל למנוע פיקוח ציבורי על מעורבותו בתוכניות הכפייה. ואילו ממשל ניקסון הרחיב את יוזמת ג'ונסון ודחק באו"ם להקים את הקרן לפעילות אוכלוסין (UNFPA), שאיפשרה לאמריקאים לטשטש את עקבותיהם גם במדינות עוינות. מדינות אירופה, קנדה ויפן תרמו יחד כמחצית מהתקציב.

וכמו עם התוכנית לבקרת אוכלוסין בתוך ארצות הברית, כך כל ממשל בעולם ניסה להטות את תקציבי הסיוע לצמצום הילודה במדינה לכיוון צמצום הילודה בקרב החלשים במדינה. בהודו ההינדים ניסו לצמצם את מספר המוסלמים ו"הטמאים"; בסרי לנקה הסינהלים התמקדו בהגבלת הילודה של הטאמילים; בפרו צאצאי הספרדים תיכננו את משפחות צאצאי האינקה; בקוסובו הסרבים דיללו את שורות האלבנים; בווייטנאם הממשלה נטפלה לשבטי המונג; בסין הממשלה טיפלה באויגורים; ובדרום אפריקה של האפרטהייד כמעט מיותר לציין איזו ילודה נתפסה כמסוכנת יותר לעתיד העולם.

הודו הענקית והפרו־מערבית מצאה חן מיוחד בעיני האמריקאים. כבר בשנות ה–50 הרשתה ממשלת הודו לארגונים חוץ־ממשלתיים, מערביים ומקומיים לנסות לצמצם את הילודה בכלל, ובקרב המעמדות הנמוכים בפרט. אבל ב–1966 שילוב של מלחמה עם פקיסטן ומזל רע עם גשמי המונסון השאיר את הודו עם מחסור של 20 מיליון טונות חיטה ובלי כסף לקנות אותה בשווקים זרים. ראש הממשלה אינדירה גנדי פנתה לג'ונסון בבקשה דחופה לסיוע הומניטרי. ג'ונסון התנה את הסיוע בקביעת מכסות לצמצום הילודה: מכסה לעיקורים (נשים וגברים) ומכסה נוספת להתקנים תוך־רחמיים.

כדי לעמוד במכסות הללו, דלהי הכריזה על תוכנית "תמריצים" במימוןUSAID ,UNFPA ,IPPF Population Council, הבנק העולמי וקרן פורד. במסגרת התוכנית, הממשל ההודי המרכזי הציע לשלם למדינות האיחוד 11 רופי לכל התקן תוך רחמי שיותקן, 30 רופי לכל צינור זרע שייחתך ו–90 רופי לכל כריתת חצוצרות. מתוך הסכומים האלה, המדינות והמחוזות היו רשאים להחליט כמה להקצות כתמריצים למנותחים, כמה לאנשי הצוות הרפואי וכמה ל"ממריצים" שדאגו להביא את המנותחים למנתחים. מיליוני הודים נאלצו לבחור בין עיקור לרעב.

התוצאות היו מרשימות. אם ב–1961 המספר הכולל של עיקורים בהודו היה 105,000, תוכנית התמריצים של 1967 הקפיצה את המספר הזה ל–887,000. ב–1973 כבר עוקרו שלושה מיליון הודים והודיות בשנה. מאחר שהתשתית הרפואית בהודו, כולל המרפאות החוץ־ממשלתיות של המתנדבים המערביים, לא היתה רחבה מספיק לכסות את כל המדינה, מאות מרפאות שדה נפתחו באזורים הכפריים — לעתים עם הכשרה של יום אחד לאנשי הצוות הרפואי. עבור כפריים רבים, זה היה הביקור הראשון אצל רופא. לחלקם אמרו שמדובר בתהליך הפיך. לאחרים נאמר שהם הולכים לרופא שיניים. מאחר שלא ניתנו תמריצים כלכליים להמשך הטיפול הרפואי, אלפים מתו כתוצאה מזיהומים.

התוכנית לבקרת האוכלוסין בהודו הגיעה לשיאה הדרמטי בתקופת "החירום". הודו, שהתרוששה בגלל אמברגו הנפט של אופ"ק, שקעה במהומות פוליטיות. ב–1975 הכריזה גנדי על מצב חירום לאומי ועצרה מאה אלף ממתנגדיה. הדמוקרטיה הגדולה בעולם עמדה על סף בלימה ועל סף פשיטת רגל. ראש הממשלה פנתה לבנק העולמי בבקשה להלוואה. מקנמארה, בתפקידו החדש כנשיא הבנק העולמי, התנה את ההלוואה ביישומה של תוכנית בזק לצמצום הילודה. ההודים הסכימו שהשהיית החוקה היא הזדמנות פז לחיסול בזק של בעיית העוני, הצפיפות והנחשלות במדינה. גנדי מינתה את בנה סנג'יי לעמוד בראש "המלחמה על העוני".

תחת משטר האוכלוסין של סנג'יי גנדי, עיקור היה תנאי מקדים לקבלת אדמה, מים, חשמל, תלושי מזון, טיפול רפואי, עלייה בשכר, קידום בעבודה, אפילו רישיון לריקשה. לכל עובד ממשלתי — מראש הממשלה ועד נהג האוטובוס — ניתנה מכסת ילודה לפי כושר ההשתכרות. אנשים קנו ומכרו את זכותם להתרבות, כלומר העניים מכרו את זכותם לעשירים. סנג'יי הורה להרוס שכונות שלמות, חלקן בנות מאות שנים, ולאחר מכן לשלוח את פליטיהן למחנות העיקור. אלפים נהרגו בקרבות עם המשטרה, במיוחד אחרי שהתברר שהמכסות גבוהות יותר לאוכלוסיות של מוסלמים. בסך הכל 8.2 מיליון הודים עוקרו בכפייה, ברמייה או בשוחד ב–1976.

אחרי שלושה עשורים בשלטון, מפלגת הקונגרס בהנהגת אינדירה גנדי הפסידה בבחירות 1977. אבל תוכנית התמריצים נמשכת עד עצם היום הזה, והיא ממשיכה לקרוץ לנשים העניות ביותר בחברה. ב–2013, למשל, 4.6 מיליון הודיות עוקרו תמורת כסף במרפאות לתכנון המשפחה.

תושבת צפון קרוליינה שעברה עיקור בכפייה. לחץ פוליטי ופיזי הופעל על נשיםצילום: איי.פי

ההברקה הסינית

בסין השכנה המדיניות היתה קשוחה עוד יותר: ילד אחד לכל משפחה; התקן תוך־רחמי לכל החיים לכל אשה עם ילד אחד; עיקור לכל גבר ולכל אשה עם שני ילדים ומעלה; הפלה בכפייה של כל הריון נוסף. סונג ג'יאן, מומחה למערכות בקרה שהיה אחראי על תוכנית הטילים במדינה, הגה את התוכנית בעת ביקור באירופה ב–1978, שם פגש את אנשי מועדון רומא ומועדון סיירה — שני ארגונים בינלאומיים שתמכו, ועדיין תומכים, בתוכניות לבקרת אוכלוסין במטרה להגן על המין האנושי מפני הידלדלות משאבי כדור הארץ. כשחזר למולדתו תירגם ג'יאן את "הגבולות לצמיחה", רב המכר האפוקליפטי של מועדון רומא מ–1972, ופירסם אותו מחדש תחת שמו.

ג'יאן הפך לכוכב מדעי בשמי סין. במעמדו החדש כאוטוריטה מדעית הוא ערך מחקר במטרה למצוא את מספר התושבים "הנכון" לסין. לפי חישוביו, בסין צריכים להיות 700 מיליון סינים — 300 מיליון פחות ממספרם ב–1978 (ו–600 מיליון פחות ממספרם היום). מדיניות הילד האחד, שאומצה ב–1979, הוצעה כתוכנית של מאה שנה להפחתת מספר הסינים ל–700 מיליון עד 2080. המימון, שוב, הגיע מ–IPPF ומ–UNFPA, כלומר בעקיפין ממשרד החוץ האמריקאי.

כבר בתחילת שנות ה–80 דלפו סיפורי זוועה על רצח תינוקות ממין נקבה לכלי התקשורת המערביים, אבל זה לא הפריע ל–UNFPA להעניק לקיאן קסינצהונג, שר הבריאות הסיני והממונה על התוכנית, את "פרס האומות המאוחדות לאוכלוסין" הראשון ב–1983. באותה שנה, 16 מיליון נשים ו–4 מיליון גברים עוקרו, ו–14 מיליון עוברים "הופלו" — לעתים בחודש השמיני והתשיעי להריון. קסינצהונג חלק את הפרס עם אינדירה גנדי.

מבחינת המפלגה הרפובליקאית האמריקאית, הכנסייה הקתולית וארגוני זכויות אדם ברחבי העולם, התמונות שהגיעו מסין היו הקש האחרון. מתנגדי ההפלות ומתנגדי הכפייה שיתפו פעולה בקמפיין בינלאומי שבא להטות את החלטות כנס האו"ם בנושא אוכלוסין שהתכנס במקסיקו סיטי ב–1984 — ולאחר מכן ללחוץ על הנשיא לאמץ אותן כמדיניות אמריקאית. לפי "מדיניות מקסיקו סיטי" של הנשיא רונלד רייגן, ארגונים חוץ־ממשלתיים יקבלו כספים פדרליים רק אם יתחייבו לכך שהכספים לא ישמשו לתוכניות בקרת אוכלוסין בכפייה בכלל, ולהפלות שלא במקרים של אונס, גילוי עריות או סכנת חיים בפרט.

ב–1993 זנח ביל קלינטון את "מדיניות מקסיקו סיטי", ב–2001 ג'ורג' בוש אימץ אותה מחדש וב–2009 ברק אובמה שוב הפך את ההחלטה — שהפכה לסלע המחלוקת בין הרפובליקאים לדמוקרטים בסוגיית ההפלות. הארגונים החוץ־ממשלתיים הקטנים קיבלו על עצמם את התנאים החדשים והמשיכו לקבל כספים מ–USAID, ואילו הארגונים הגדולים יותר כמו IPPF בחרו להתנתק מהממשל ולהמשיך לממן וליישם תוכניות כמו תוכנית התמריצים בהודו.

ואילו UNFPA המשיך לממן את מדיניות הילד האחד בסין גם במהלך דיכוי מהומות כיכר טיין־אן־מן ב–1989. "לסין יש כל סיבה להרגיש גאה בהישגיה הראויים לציון במדיניות תכנון המשפחה", אמרה נפיס סדיק, מנהלת UNFPA, בנאום למנהיגי המפלגה ב–1991. "עכשיו המדינה יכולה להציע מניסיונה וממומחיה למדינות אחרות". את הניסיון והמומחים היא שלחה לווייטנאם.

ביום של הפצצה

"פצצת האוכלוסין" הפסיקה להיות בעיה בינלאומית רק בכנס האו"ם לאוכלוסין ופיתוח שנערך ב–1994, שהסתיים בהוראה ברורה ל–UNFPA להפסיק לממן תוכניות בקרת אוכלוסין בכפייה. אבל תוכניות מקומיות לעיקור בכפייה נחשפות כל הזמן. ב–2012, למשל, נחשף שנשים אתיופיות נדרשו לקבל זריקות "דפו־פרוברה" בסדנאות לתכנון המשפחה במחנות המעבר באתיופיה. "אמרנו שאנחנו לא נקבל אותה (את הזריקה). אמרנו לנו, אתם לא תעלו לישראל", סיפרה אמאוואיש אלנה לתוכנית התחקירים "ואקום" של גל גבאי. "פחדנו, אנחנו לא מבינים... לא היתה לנו ברירה". הזריקה מסבירה את הצניחה הפלאית בשיעור הילודה בקרב עולי אתיופיה: כמעט 50% בעשור האחרון.

בין 1950 ל–2000 צנח שיעור הילודה ביותר מחצי במדינות עם תוכניות בקרת אוכלוסין בכפייה כגון סין, הודו, אינדונזיה ופקיסטן. אך ספק אם כל האלימות הזאת "השתלמה", שכן שיעורי הילודה ירדו בשיעורים דומים בברזיל, טורקיה, ארגנטינה ואלג'יריה — מדינות שלא עשו כל מאמץ להתמודד עם "פצצת האוכלוסין", או שהמשיכו לעודד ילודה מטעמים דתיים ולאומיים. למעשה, הריבוי הטבעי העולמי הגיע לשיא של 2.2% כבר ב–1963 — כלומר לפני שהתוכניות הגדולות לבקרת אוכלוסין יצאו לדרך. מאז הוא צנח ל–1.1%, והאו"ם מעריך שהריבוי הטבעי העולמי יהיה 0% עד סוף המאה הנוכחית.

כיום עדיין נשמעים קולות המזהירים את האנושות מפני אסון. רק בשבוע שעבר פירסמה האקדמיה הלאומית למדעים בארצות הברית דו"ח שקובע כי עד סוף המאה מספר בני האדם החיים על פני כדור הארץ יהיה גדול יותר מכפי שהוא מסוגל להכיל ולהאכיל — תסריט שאינו שונה במאום מתרחיש האימים שפירסם הכלכלן האנגלי תומס מלתוס ב–1798, או מזה שפירסם הביולוג האמריקאי פול ארליך ב–1968. למרות חוסר התוחלת של הניסיונות להגביל את הילודה והזוועה ההומניטרית המתלווה להם, הניאו־מלתוסיאנים ממשיכים להנפיק נבואות זעם על רעב המוני וקוראים לבקרת אוכלוסין.

"הקרב להאכלת כל האנושות נגמר", קבע פול ארליך ברב המכר העולמי שלו, "פצצת האוכלוסין". "בשנות ה–70 וה–80 ירעבו למוות מאות מיליוני בני אדם... שיעור הילודה חייב להשתוות לשיעור התמותה או שהאנושות תתרבה למוות". אבל ארליך, ועמו דורות של אמהות נודניקיות בישראל, המעיט בערכם של הילדים הרעבים בהודו: אותם ילדים רעבים הם שהביאו את מדינתם לעצמאות תזונתית ב–1978. ואת העולם כולו לעצמאות תזונתית בראשית שנות ה–90. ואם עדיין יש ילדים רעבים בהודו, זה לא בגלל שיש יותר מדי ילדים בהודו — זה בגלל שיש יותר מדי מרעיבים בהודו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ