שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כשדיקלה שרה יוריתמיקס במבטא ערבי

כשדיקלה שרה באנגלית במבטא ערבי, היא לא מפנה עורף למזרח התיכון אלא מבהירה שהיא בוחרת מה לקחת מאירופה ומה מכאן, ואיך מכל הבחירות הללו נוצר משהו חדש

רוויטל מדר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רוויטל מדר

איזה תסביך יש לישראלים עם האנגלית? מי שיודעת לדבר אנגלית בלי להסגיר את הדרכון הישראלי, תזכה כאן לחיים ארוכים, או לפחות לכמה קדנציות בראשות הממשלה. הצמא של ישראל, ושל יותר מדי ישראלים, להיחשב חלק מהמערב עובר גם דרך האנגלית, שצריכה להיות משופשפת ונטולת כל ניחוח של ישראליות. ומי שלא הצליחה? ובכן, דינה יהיה כדין דוד לוי. היא ככל הנראה תיהפך לגימיק. אז מה אם אותה אנגלית משופשפת משמשת אותנו, במסעותינו לארצות הברית, כדי לדחות לעולמי עד את האפשרות שיום אחד יהיה כאן שלום? אז מה אם אנחנו משכללים אותה רק כדי לנאום על דעאש, איראן, שואה ולאחרונה אבולה. אנגלית משופשפת היא כלי מצוין להפחדה, והעדרה הוא כתם. אחרי הכל, איך אפשר להיות ישראלי בלי להפחיד? איך אפשר להיות ישראלי בלי לחוש בוז עמוק לתרבות הערבית? בתרבות המיינסטרים אי אפשר. זה שקול לבגידה, ותודה לנינט על שערכה חינה ולבשה בגדים מסורתיים, כדי להבהיר שאפילו למאמי הלאומית אסור להסגיר את המרוקאיות שלה.

אל מול כל זה משחררת דיקלה סינגל מהדיסק החדש שלה שייצא בקרוב, ביצוע שלה ל–“Here Comes the Rain Again” של "יוריתמיקס", והיא שרה באנגלית, אבל במבטא ערבי, שכל כולו רכות שאי אפשר אלא להתמסר אליה. מבטא ערבי שאיננו שומעות כאן, היכן שהשפה הזאת נהפכה רק לשפתו של האויב. ובקולה של דיקלה, לשיר אנגלית בערבית זה הכי רחוק מלשיר אנגלית בעברית, כי בראשונה אין שום מאמץ. בראשונה לא נוכח אותו ביטחון צבאי, שנהפך לשפה הרשמית של ישראל.

דיקלה לא מפנה את מבטה מעבר לים ורוצה להיות שם, לא מנסה להסיר כל עדות למזרח התיכון, לערביות שלה שלא הוכחשה אצלה אף פעם, ובראיונות אתה דיקלה מדגישה את המגוון המוסיקלי שבו גדלה, ושהוא חלק מיצירתה, אבל להנכיח מבטא ערבי דרך האנגלית זה צעד נוסף. שונה מלהצהיר ש״פה זה לא אירופה״ כמו שעשתה מרגול. דיקלה לא צריכה להגיד את זה, המבטא מספיק להבהיר שאובייקט התשוקה איננו התרבות האירופית. ואין בכל זה כדי למחוק את היופי שקיים במערב, אלא להחליט מה לוקחות משם ומה לוקחות מכאן. ואיך מכל הבחירות הללו נוצר משהו חדש.

הערביות של “Here Comes the Rain Again” מפיה של דיקלה עוברת גם דרך מעין כינורות ערביים וביצוע ערבי, אבל כל אלה קורסים אל מול קולה והאנגלית הערבית הזאת, שמבקשת שישירו אותה, לא את אנני לנוקס. ושספק עד כמה ניתן לשמוע אותה גם במדינות ערב, שכן גם בהן נעשה מאמץ עילאי, מצד מי ששר באנגלית למחוק את הערבית, לבוא למערב עם אנגלית שחפה מכל עדות למקום הערבי הזה שממנו באת.

בשונה מביצועים ערביים שונים ללהיטים אירופיים, דיקלה לא הופכת את השיר לערבי דרך הכלים הערביים, כמו שעושה נטשה אטלס כשהיא שרה את“I Put a Spell on You" עם הדרבוקות שמלוות אותה; וגם לא באותו האופן שבו רותם שפי שרה את ״קארמה פוליס״ של "רדיוהד" ומשלבת בו ערבית וקריאות "יאללה". דיקלה מבקשת מאתנו לשיר אתה כמו שילדה ערבייה ששמעה את לנוקס תשיר את לנוקס, כשהיא תשמע אותה בחדרה ותנגן בו שוב ושוב את השיר שהתאהבה בו. היא מבקשת מאתנו לשיר אנגלית ערבית, אבל איך שרות אנגלית בערבית? מאין בגרון יוצא המבטא הזה שכל כך עמלנו על מחיקתו? איך לאמץ מבטא שנהפך לגנאי?

לשכנות שלי ביפו לא תהיה בעיה לשיר עם דיקלה, גם מי שהערבית עדיין מדוברת בביתה לא תתקשה לשיר עמה, להבין את העיצורים, להתמסר לסולם שבו היא שרה. כשאנחנו שומעות את דיקלה, שבוחרת לשיר אנגלית ערבית, ולא מצליחות לשיר אתה, אלא רק עם לנוקס שעליה גדלנו, אנחנו מבינות כמה הפסדנו, כמה עצום העוני שלו מדינת ישראל דנה אותנו בדרכה ליהודי החדש, ואחר כך למזרח התיכון החדש, שכבר קרס מאז, למורת רוחם של כל האנליטים, שאף פעם לא באמת רצו להיות פה.

דיקלה. משנה את כיוון המבטצילום: איליה מלניקוב

דיקלה משנה את הכיוון שאליו המבט צריך להיות מופנה, אבל בלי לבטל את המבט שרגיל להביט אל מעבר לים ולגלות אוצרות. ובלי לשכוח לרגע שהיא כאן, במזרח התיכון, במדינה שסובלת מפיצול אישיות עמוק, רק מפני שהיא כה לחוצה על כך שהזהות תהיה אחידה. פיצול האישיות הישראלי אינו נובע מריבוי זהויות אלא ממחיקתן, מהדרישה הישראלית להזדהות עם המחנה הרחב ביותר, להיות כמו כולם, להיות ישראלי.

בשיר ״זיכרון מצחיק״ ויקי שירן מספרת כי אביה נהג לשבת במרפסת עם טרנזיסטור ולהקשיב לו רק עם אוזניו שהחוט שלהן היה קצר וחונק את גרונו, אבל שלא היה יכול אלא לשמוע אתן. כי אביה שמע ערבית — חדשות ומוזיקה, ורחמנא ליצלן גם קרא וכתב ערבית ואף טען כי יש ערבית ספרותית, מה שגרם בה לראות בו משוגע. ״ממתי לערבים יש ספרותית מלבד יא חביבי אי־אי־אי/ חצי שעה יא חביבי בגרון״ שואלת שירן את אביה, שלו נהגה ללעוג עם חברותיה. אך בסוף השיר, אחרי שהיא חושפת ריב כואב בין אביה לאמה על הערבית, ריב שבו ״היא צעקה לעברו משהו בצרפתית (בערך בסגנון זב"שך)״, שירן מכה על חטא וכותבת ״מי היה מאמין, אמי, שהיום/ זה יהיה כל כך זב"שי״.

במלים אחרות, מי שרוצה לשיר עם דיקלה את הביצוע הזה, צריך להתחיל לתרגל אנגלית ערבית, להתאמן על העיצורים, אחרת כל שיוכל זה לשיר את לנוקס על הרקע של דיקלה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ