שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גליה יהב
גליה יהב

יפהפייה ועשירה, מוכשרת ומבריקה. על ארבעת הנתונים האלה — המבטיחים ביוגרפיה מהאגדות, דילוג בין הישגים והנאות — אין עוררין בסיפורה של האמנית ניקי דה סן־פאל, שהודתה כי "כבר מגיל צעיר מאוד החלטתי להיות גיבורה, כי זה קשה, אדיר ומרתק". ונוספים להם עוד שניים - פמיניסטית ומתוקה — שהפכו למפתחות חשובים בסיפור חייה של האמנית ובהבנת יצירתה בזמן אמת ובמבט לאחור.

"עם סקאלת נושאים שבין עליזות לרוחניות ואינטלקט, ברור שהממד הפרדוקסלי ביצירתה טרם נחקר במלואו", כותבת קאמי מורינו, אוצרת תערוכת הענק בגראן פאלה בפריז המוקדשת לאמנית. "היא היתה אחת הנשים הראשונות שזכו להכרה בינלאומית עוד בחייה, ובעלת פרסונה ציבורית מצליחה. כמו וורהול, גם סן־פאל ידעה להשתמש במדיה במיומנות כדי לקדם את קבלת עבודותיה". ובכל זאת, היא נחשבה לאמנית נישה הפועלת מתוך זיקה בלעדית למעמד האשה, או לחמודה מדי, אחת מהשתיים. מי שנתפשה בתחילת דרכה כחלוצה וכקיצונית, הפכה למטורללת חביבה שחוזרת על עצמה. לאורך השנים נטו לבטל אותה כילדותית, כאמנית לכל המשפחה, כמסחרית מדי, כבת לוויה מאוהבת, הנאמנה לאמן חשוב ממנה, הפסל ז'אן טינגלי שהיה בעלה השני. בקצרה, ליהקו אותה לתפקיד הידוע בתולדות האמנות המודרנית - אשת האמן.

את התדמית המוטעית הזו באה האוצרת לתקן. התערוכה, בשיתוף עם התאחדות המוזיאונים הלאומיים וגוגנהיים בילבאו, מותקנת באופן מעורר השתאות: מורינו נחושה בדעתה להדגיש את הפן הסוציו־פוליטי ביצירתה של סן־פאל (בשנות השמונים עסקה סן־פאל באיידס, בגזענות ובהתחממות הגלובלית), לחשוף את ניקי של המבוגרים, זו העצמאית, הדעתנית, הבוהמיינית עם בעיות הנפש ונפח היצירה המגלומני, מראשונות האמנות הציבורית בעלת הממדים האדריכליים, האמנית המינית, בעלת החזון החברתי הכולל ולא פחות חשוב — בעלת האמצעים והיכולת לממש אותו.

מורינו עוקבת אחר ההתפתחות הביוגרפית והאמנותית, בכל פרק בחייה וביצירתה של סן־פאל היא מדגישה את הפן המתריס כלפי הבורגנות הדכאנית, את הפן החורג מהמיינסטרים של תקופתה, את המחויבות העמוקה לנשים ולפוליטיקה של אהבה. כשהיא מציגה את עבודותיה הידועות ביותר - פסלי הנאנות — היא מדגישה את היותן נשים שמנות, ספורטיביות, אנרגטיות, המרחפות באוויר בתנוחות פשוקות ועולצות. כשהיא מציגה עבודות נידחות ונדירות כגון Leto Ou La Crucifixtion מ-1965 היא מדגישה שמדובר בדמות של זונה בביריות, ערוותה חשופה והיא תלויה כצלובה, כ"קורבן של החברה". גם עבודות הירי המוקדמות מקבלות כאן הקשר של אמנות כתגובה וכהתנגדות לאלימות. רוב היצירות מוארות בספוטים דרמטיים, זוהרות מתוך האפלולית, מטילות צללים כבדים על הקירות מאחוריהן. מקצתן בגובה של שני מטרים ויותר, כך שהחוויה היא של שיטוט בין מונומנטים דרמטיים בעלי חשיבות ועוצמה היסטוריים.

"הסוס והכלה", 1963, ניקי דה סן-פאלצילום: Niki Charitable Art Foundation

נוסף על כך כוללת התערוכה קטעי סרטים וראיונות רבים, תצלומי ותרשימי הכנה, מחולות שנוצרו במיוחד לפסליה של סן־פאל ותיעוד נרחב של "גן הטארוט" שבנתה בטוסקנה. פניה המצולמים וקולה המשוחח ומסביר מהדהדים בין האולמות, היא יורה, מטפטפת, הורסת, בונה, מטיפה ומצטלמת, מחדירה את הצופה לתוככי גוף האשה, הכל בגדול, בצבעוני עד צעקני, במהבהב ככדור מראות.

תחילת הדרך נראתה מבטיחה. סן־פאל, בת למשפחת בנקאים עתירת ממון שהיגרה מצרפת לארה"ב בתקופת השפל הכלכלי של שנות השלושים, גדלה כבת המעמד העליון בניו יורק, דיגמנה מגיל עשר, תצלומיה עיטרו מגזיני אופנה ועיתונים כגון "ווג", "הרפרס בזאר" ו"לייף". היא נהנתה ממעמד של נערת זוהר המסתובבת במעילי נוצות ומשקפי שמש, ספרה את הימים וברחה מהבית כשהיתה בת 18 בדיוק, כדי להתחתן עם הסופר הארי מתיוס שהכירה מאז היתה בת 12. בתחילת שנות החמישים, עם לידת בתם, עברו הדוגמנית המצליחה והכותב השנון (חבר קבוצת אוליפו, סדנה לספרות פוטנציאלית) מארה"ב המקארתיסטית והמעיקה לפריז השוקקת.

כרזה לתערוכה של ניקי דה סן-פאל בגראן פאלה בפריזצילום: Réunion des musées nationaux-

במשפחתה דווקא שמחו שהתחתנה בגיל צעיר והפכה לאם וקיוו שכך תתיישב עליה דעתה. אלא שבמקום יישוב הדעת סבלה סן־פאל מסדרת התמוטטויות עצבים, אושפזה, אובחנה כסכיזופרנית ועברה טיפולים בחשמל. כחלק מהתרפיה שלה היא התחילה לעשות אמנות. "הציור הרגיע את הכאוס שהסעיר את נפשי", היא אמרה, "הוא היה הדרך לאלף את הדרקונים שהגיחו". כשהתאוששה, לא הפסיקה. תערוכתה הראשונה הוצגה בשווייץ ב-1956, אז פיתחה את סגנונה. סגנון העבודה המוקדם שלה נע בין ג'קסון פולוק לז'אן דובופה בגרסה נופית קודרת, מלאת התפרצויות וצעצועים, יסודות אפלים וחמודים ששימשו בערבובייה. היא יצרה אסמבלאז'ים מחפצים מצויים כגון אקדחים, רובים, חולצות גבר לבנות שחצים תקועים בהן ("אלה יצירות וודו", אמרה), חוטי ברזל, גרזנים, סכינים ובובות בד, מציגה קומפוזיציות מופשטות שהושגו במחוות גבריות כוחניות.

במקביל יצרה את עבודות הירי שלה במסגרת הנובו־ריאליזם שהנהיג המבקר פייר רסטני. העבודות, שילוב בין מיצג, עבודת גוף, פיסול וציור, היו תוצאה של תהליך שבו תלתה שקיות מלאות צבעים, עגבניות, שמפו ושאר חומרים מעל קנווסים, ואז ירתה בהן. החומרים, שהוטחו בשכבות על פני המשטח המתובלט, יצרו טפטופים ושפריצים, מראה של ציור ניגר, נוזלי, בוכה. לעתים חוררה גושי גבס שהונחו כמטרה, לרוב יצרה אסמבלאז'ים מורכבים בעלי מראה של פיצוצים ופיח שחור על גבי תמונת נוף אורבני לבן (King Kong, 1963), אמנות שהיא פרי אלימות ואקראי. סן־פאל נודעה אז כאמנית הצלפית, היתה זו תחילתה של תפישת המשחק והתענוג ביצירתה.

בשנים 1970-1961 יצרה סן־פאל כעשרים סשנים של יריות, רובם מתועדים, מקצתם נוצרו במיוחד לטלוויזיה. היא הזמינה אמנים נוספים לשחק אתה בקליעה לציורים, בהם איב קליין, ג'ספר ג'ונס, פרנק סטלה. רוברט ראושנברג והגלריסט ליאו קסטלי. לעבודות אלה, תמצית הזעם הנשי בתצורתו הפאלית המתיזה, מוקדשת קומה שלמה בתערוכה, ובצדק. על פי רוב, דווקא יצירות מוקדמות אלה נחשבות עלית יצירתה.

ב—1960 התאהבה בפסל ז'אן טינגלי, שהיה נשוי אז. שניהם עזבו את בני זוגם ופתחו ברומן סוער המשלב חיים ואמנות, יחסים שתוארו בסרט של לואיז פור ואן ז'וליאן ששמו "ניקי דה סן־פאל וז'אן טינגלי: בוני וקלייד של האמנות". "היא הגיעה לסטודיו שלי בפריז", מספר טינגלי, "ראתה בד שחור ואמרה: למה שלא תוסיף כמה נוצות? כעסתי נורא". "כן, הוא רתח", היא משלימה את הסיפור, "אבל אחר כך נרגע ועברנו לגור ביחד". "ושמתי נוצות", הוא מסכם. הם היו פרועים, מאוהבים ובלתי ניתנים לריסון. סן־פאל השתתפה בפיצוצים המבוקרים של טינגלי, שעסק בהרכבת פסלי מכונות מסובכים ובהריסתם באמצעות חומרי נפץ ושריפות, בהם פסל זין ענקי הפולט זיקוקי דינור עם אשכים בלהבות או תותחים מתנייעים קטנים היורים במדבר. "שיתוף הפעולה אתו מרתק", היא אומרת בסרט, "אבל גם מציב בעיות פסיכולוגיות קשות הקשורות לזהות. בשבילי זו חוויה חיובית רוב הזמן, כי זה שומר על האגו המגלומני בפרופורציה".

ב-1963 הפסיקה סן־פאל ליצור עבודות ירייה כי "התמכרתי ליריות ממש כמו נרקומנית", כלשונה, ופנתה לתימות נשיות במובהק, לחקר דמות האשה והתפקידים הנשיים, ולתימת־העל של אלות פריון — לדבריה בעקבות הריונה של קלאריס, אשת האמן לארי ריברס. היא התחילה להתעניין בנשים מכילות, נפוחות, שאפשר להיכנס אליהן ולצאת מהן, ולדידה התאחדו בהריון השמחה והעוצמה. היא יצרה דמויות ארכיטיפיות מגבס מלופף על גבי מבני־רשת ומפיברגלס, יצרה את כלות הרפאים האפורות המצמיתות (The Bride Or Miss Haversham's Dream Or When You Love Somebody, 1965), תבליטי הנשים המונוכרומיות העשויות מאות חפצים זעירים שתינוק משתלשל בין רגליהן, מרגעי השיא של יצירתה בכלל ושל התערוכה בפרט.

אז התגבשה הצורה הנשית - פסלי הנאנות השמנות והעליזות, האופוריות, נשות הענק עתירות השדיים והירכיים בעלות הראש הפצפון, סקסיות ואתלטיות להפתיע, שעל גופן צוירו לבבות, פרחים, דגמים צמחיים, הודבקו שברי מראות וחומרים נוצצים. הנאנות — הצהרות על סדר עולמי מטריארכלי חדש — פוסלו בהקצרה קיצונית שכמו מנעה מהן כפות ידיים ורגליים, כך שהוצבו בתנוחות של זינוקים עולצים אבל בלי אחיזה בקרקע או יכולת לתפקד. הן הפכו לעמודי ענק מהבהבים, לרמזורים, לבלונים המתגרים בכוח הכבידה.

אז, ב-1966, גם יצרה את בית הנאנה המיתולוגי במוזיאון לאמנות מודרנית בשטוקהולם (Hon) — מבנה ענק בדמות אשה שוכבת על הגב, שהמבקרים נכנסו בין רגליה לתוככי רחמה ושדיה, ופנים גופה היה חלל התכנסות ותענוגות. "זו אשה ענקית, הגדולה ביותר בעולם", היא כתבה על הפרויקט, "היא קתדרלה, מפעל, לווייתן, תיבת נח, אמא, הזונה הגדולה בתבל". בתערוכה מוצגים מודלים, סרט ארכיון המלווה את בניית הפרויקט ותרשימי הכנה, המבהירים שבמפרשי הפרויקט נשבה רוח סיקסטיז מהפכנית, אופטימית ונדיבה.

באחד הראיונות המוקרנים בתערוכה (שהוא יצירת אמנות בפני עצמה, מופע מלוטש שבו היא שולטת ללא עוררין), ראיון מ-1971 שכותרתו Calling Attention to Art, היא אמרה: "כאשה אני מזדהה עם דמויות הנשים שאני יוצרת, הנשיות מרוסקת בחברה שלנו כיום, היא כבר לא קיימת. נדמה לי שזו הסיבה להצלחת פסלי הנאנות – הם מייצגים את הצד הנשי שבכולנו, שאין לו אפשרות לפרוץ בעולם של מדעיות־יתר, עולם שבו נערצת רק האיכות הגברית של המוח המופשט. הצד האנושי, האינטואיטיבי, המאגי, נמחץ. גם גברים הם קורבנות העולם שיצרו, ואחד הפתרונות לכך עשוי להיות הכרה בהורות כעבודה שהמדינה צריכה לשלם עליה".

ננה רוקדת, 1995. מיצב של דה סן פאל בפריזצילום: אי־פי

במשך שנות השבעים עבדה סן־פאל על סרט אקספרימנטלי באורך מלא, "Daddy", שעסק בגילוי עריות במשפחתה וביחסי הכוחות בין המינים בכלל, פרק אפל בילדותה שחזר אחר כך גם בספרה "My Secrets" שיצא ב-1993. במקביל יצרה סדרת פסלים בשם "אמהות טורפות" (Devouring Mothers), נשים מבוגרות, שמנות ורפויות יושבות באופן תיאטרלי בפינות טואלט וליד שולחנות עמוסי כיבוד, פניהן משולדים ושערן מגולגל ברולים, מעשנות דרך פומית. לפעמים ניצב לצדן בעל קטן עם עניבה קטנה, לפעמים הוא שוכב למרגלותיהן בארון קבורה כפרעה מסורס. אלה גרוטסקות ברורות שכל קשר בינן לבין אתוס הרחם השופע והנדיב הוא מקרי.

כעת מילאה תפקיד חשוב הכפילות הבלתי ניתנת לפיוס של "פמיניסטית וחמודה". סן־פאל היתה דוגמנית יפהפייה שמטיפה לשוויון לנשים וטוענת שהיא הכושי של העולם, מחלקת בלונים בצורת פסליה, מייצרת עגילים ושאר גאדג'טים שאפשר לרוץ אתם, אמנית לא זועמת אלא כזו שמקדמת ביצירתה את האהבה, שמחת החיים, בעלת ויטליות, חזון אוניברסלי ואינטנסיביות היפית, שאוהבת את בעלה ואינה חוצה את השפה החפצית עד מוצרית של האמנות שלה לעבר מושגיות, אמנות גוף, אמנות טקסט או אדמה ברוח התקופה.

ההבדל הבולט בינה ובין אמניות פמיניסטיות אחרות מהסיקסטיז והסבנטיז, מלבד העובדה שלא היתה בוגרת בית ספר לאמנות אלא בוגרת מוסד סגור, הוא אי השימוש שלה בגופה באופן קונקרטי. את זה עשתה די והותר בעבודת הדוגמנות. בעוד רבות מאמניות התקופה עסקו בגופן כזירה האמנותית־פוליטית (למשל ואלי אקספורט, אמנית נוספת שהשתמשה ברובה ביצירתה, או קרולי שנימן, שהציגה את גופה העירום כשהיא קוראת טקסטים שנשלפו מאיבר מינה), הרי סן־פאל נשארה בגבולות הגזרה הסימבולית. בעוד אמניות רבות נאבקות להדגים עד כמה האישי הוא פוליטי, אצלה האשה נשארה מיתית, פסלי בובות גדולים המייצגים ארכיטיפים נשיים, "הכלה", "האמהות", המפלצת, ואחרות.

דה סן-פאל ובעלה הפסל ז'אן טינגלי. רומן סוער ששילב חיים ואמנות צילום: Gamma-Rapho via Getty Images

לקראת סוף שנות השבעים התברר לה שפיברגלס הוא חומר מסרטן, והיא נאלצה לחזור לטכניקות תרפויטיות של הדבקת פיסות קרמיקה וזכוכית, כפי שעשתה בתחילת הדרך. היא פנתה לייצור סביבות מגלומניות שלמות, גני שעשועים ומתחמי אמנות ניו־אייג'יים המבוססים על סיפורי מיתולוגיה, הראשון בהם היה "הגולם", הלוא הוא הפסל־מגלשה של המפלצת בירושלים, והמפורסם והגדול בהם הוא גן הטארוט בטוסקנה, שעליו עבדה במשך כעשרים שנה (1998-1978), המשתרע על פני דונמים ומציג את 22 הקלפים כ"ניסיון להבין את משמעות הקיום שלי".

הגן, שנעשה בהשפעה ניכרת של האדריכל גאודי, מזכיר מתחם כנסייה ימי ביניימית, הכל בו מלא ועמוס בפרטים, הכל מצויר, מטופל ומצועצע מהמסד עד הטפחות. סן־פאל כיסתה כל מילימטר באבנים צבעוניות, חלוקי נחל, זכוכיות, מראות וחרסינות. נשים ודרקונים, מפלצות ידידותיות, מחייכות ועולזות וכמו קוראות למבקר ללטף אותן. על רובן אפשר לטפס ואף אפשר להיכנס ולשבת בתוך הגומחות הפנימיות של חללי גופן. המתחם נראה כבית ממתקים אגדי או כמערת נטיפים. הוא נבנה מול מתקן גרעיני שהושבת — "הגן ניצב מולו", היא מסבירה את עמדתה לגבי גנים, חללים ציבוריים, אלמנטים טבעיים וצמחיים: הוא כולל מזרקה הבנויה כאמבט, שבו רובצות נשים צבעוניות ומתיזות מים מפיהן ומפטמותיהן, ואגמונים ומפלים, היוצרים "מים קלים", בניגוד למים כבדים, הופכים אותו לאנטי גרעיני בהכללה ומתוקף ההקשר.

"הגולם" ("המפלצת") בגן רבינוביץ' בירושלים צילום: אמיל סלמן

אחד המבנים בגןהוא אלת צדק ענקית שמחזיקה מאזניים ובין רגליה נפתחת הדלת פנימה. מבנה אחר הוא הומאז' לכנסייה היוונית, כולל מזבח לידיד שמת ומחווה לז'אן טינגלי בעלה. כדי לממן את הפרויקט המונומנטלי יצרה סן־פאל בושם. "אידיאליסטית ופרגמטית, מלאת תשוקה כלפי האזוטרי והתרבות הפופולרית, היומיומי וההיסטורי, עסוקה בכאב ובנושאים קלילים", כותבת עליה האוצרת. ואילו סן־פאל עצמה אמרה: "הרי ברחתי מהרקע הבורגני שלי. הייתי מורדת שאמרה לעזאזל אתכם, והנה - אני עושה כסף. אז החלטתי להשתמש בו לפרויקטים אדריכליים שמעניינים אותי".

עם השנים פחתה הרלוונטיות שלה והיא איבדה מעוצמתה. נדמה שעולם האמנות והיא הלכו במסלולים מנוגדים, התרבות הלכה והפכה לסרקסטית, מושפעת מדיה, אנטי סימבוליסטית, שרירותית ואכזרית, ואילו סן־פאל דווקא נסוגה מתחילת הדרך הפרועה והרדיקלית שלה, מלאת התובנות האנליטיות על הרג הציור והציור כהרג, לעולם האגדות והמיסטיקה, הניו־אייג' והאוניברסליזם לכל המשפחה. בעלת עולם פנימי הזוי, מופלא וחמוד, שממנו מופקות מפלצות מתוקות, יצורים בלתי מאיימים בעליל — היא נטשה את העבודות הראושנברגיות שלה, פסגת יצירתה, ובחרה להתמקם בין מאטיס לגאודי. נוסח הדחיסות הצורנית והחומרית, שבעבר היה לו תפקיד כפול־מורכב של כאוטיות מלחיצה ושל עומס קישוטי חונק, הפך לדקורטיביות חלקלקה ונוחה. גם כששלפה בראיונות טקסטים חריפים ועוקצניים, פסליה נשארו בעלי חזות נאיבית ולבבית ועליזה, פסיכדליים ומוהלי אלימות בשמחת חיים, משחקיות לבבית.

רעיונות של סולידריות ופציפיזם המושגים באמצעות פארקי שעשועים, כשהם מדוקלמים מפיה של יפהפייה אירופית המזדקנת באצילות, זוכים אולי להצלחה אצל חובבי אמנות נוטים לרגשנות, אבל לא בקהילה המקצועית האולטרה משופשפת. "ציוויליזציית הפנאי" שביקשה ליצור הפכה לקהילה מצומצמת שתפישת הצרכנות שלה מתוחכמת מדי, כזו שהשאירה את ניקי להמונים חובבי המרצ'נדייז. התערוכה הנוכחית, המוצגת 12 שנה לאחר מותה של סן־פאל, בהחלט מחזירה למרכז הבמה את רגעיה הגדולים, ויש רבים כאלה. מלבד אישיותה הכובשת המובאת בצורה עשירה, התערוכה גם מוכיחה את איכות הפיסול הבלתי מעורערת שלה, את יפי האסמבלאז'ים דמויי המזבחות האנטי נוצריים ואת הארוטיקה הנפלאה של הרישומים.

לפני מותה היא אמרה: "היה לי מזל גדול שגיליתי את האמנות, מפני שברובד המנטלי היה לי פוטנציאל טרוריסטי".

רישום של ניקי דה בן-פאל, 1968צילום: Niki Charitable Art Foundation
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ