האם המחסור במים הוא המפתח לשלום בין ישראל לשכנותיה? - סוף שבוע - הארץ

האם המחסור במים הוא המפתח לשלום בין ישראל לשכנותיה?

החדשות הטובות: לא מעט אנשים חושבים שמים — ויותר מכך, המחסור במים — הם המפתח לשלום בין ישראל לשכנותיה. החדשות הרעות: יכול מאוד להיות שזה לא יעבוד עם הפלסטינים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מתקן התפלה פלמחים
מתקן התפלה פלמחיםצילום: דודו בכר

בעיות המים היו קיימות במזרח התיכון מאז ומעולם. כבר בתנ"ך הופיעו אזכורים לסכסוכים והסכמים סביב מים, כמו למשל בין אברהם לאבימלך מלך פלשתים, סביב הבאר שתיקרא באר שבע. באחרונה התפרסם בכתב העת "Climatic Change" מחקר הטוען שמחסור במים גרם לקריסת האימפריה האשורית (שהתפרשה על פני סוריה ועיראק של ימינו) לפני כ–2,700 שנה. לדעת החוקרים, שילוב של בצורת קשה וצפיפות אוכלוסין בעיר הבירה של האימפריה נינוה גרמו לצמא ורעב בקרב התושבים, מה שהוביל לקריסתה המהירה של האימפריה הגדולה בעולם העתיק. מחסור במים וצפיפות אוכלוסין עדיין מאפיינים את האזור, ואף על פי שלנסיבות פוליטיות ודתיות יש משקל בסכסוכים ובהסכמים של ימינו, אין להמעיט במשקלם של המים.

עם נתוני פתיחה קשים הצליחה ישראל — באמצעות טכנולוגיה מתקדמת, התפלה ומיחזור מים — להפוך למעין מעצמת מים אזורית. והפער בין מצב המים העגום במדינות השכנות לבין מצבה התוסס של ישראל הוא המפתח להבנת העתיד הקרוב, וגם הרחוק, של המזרח התיכון. על פי ההערכות, בשנת 2050 יחיו במזרח התיכון כמעט 634 מיליון בני אדם, כפול מהיום — אבל מקורות המים הולכים ומתייבשים, כמות המשקעים יורדת וההתחממות הגלובלית עוד לא אמרה את המילה האחרונה. מים יכולים להיות הגורם העיקרי לסכסוכים עוד יותר עקובים מדם מאלו שהורגלנו בהם עד היום. אבל לא בהכרח.

מים יכולים להיות גם מקור של יציבות, ביטחון, שגשוג ושלום. מזרח תיכון חדש, אם תרצו. החזון הזה הביא איתו את בשורת "דיפלומטיית המים", תחום לוהט ביחסים בינלאומיים. במסגרת דיפלומטיית המים, גורמים שונים נושאים ונותנים בכל הקשור לחלוקת המים, תוך התבססות על המשוואה הפשטנית "ששכן צמא הוא שכן מסוכן". הענף מגובה באינספור מאמרים, מחקרים, משלחות וקבוצות מחקר שלא מפספסות אף טיפה. כיוון שעוד לא נמצא תחליף למים שמאפשר קיום חיים, הופכים המים למטבע קיומי שאיתו אפשר לחולל כמעט הכל.

קטסטרופה או שלום

בעמאן בירת ירדן 50% מהמים דולפים מהצנרת והתושבים מקבלים מים פעם בשבועיים. באזור א־דיסי בדרום ירדן בנו מערכת הובלת מים בהשקעה אדירה, ורגע לפני שהחלו להפעיל אותה התברר שהמים רדיואקטיביים ואינם ראויים לשימוש. בסכר אסואן שבמצרים מתאדים בכל שנה כ–10 מיליון קוב מים ואובדים לנצח. בדלתא של הנילוס, באזור קהיר, הפכו המים לתעלת ביוב פתוחה שאליה שופכים מיליוני תושבים את הפסולת שלהם. בטורקיה בונים סכרים על מקורות הפרת והחידקל ועוצרים את המים מלהגיע לסורים ולעיראקים. בטהרן יש מים זורמים, אבל מערכת ביוב לא יעילה גורמת לכך שביוב מחלחל אל מי התהום ואלו מציפים חלקים מסוימים בעיר. בכוויית מי התהום רוויים בנפט, שחילחל אליהם לאחר שנשפך במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, ובמי ים מלוחים שאיתם כיבו את השריפות שפרצו אז במקום. נוסף על כך נהרסו במהלך המלחמה שמונה סכרים ו–30 מתקני מים, שמרביתם לא שבו לפעול עד היום. 13 שנים לאחר מכן הגיעה מלחמת המפרץ השנייה וגרמה לכך ש–70% מהאוכלוסייה באזורי הלחימה לא מקבלים מאז אספקת מים סדירה.

לעומת זאת בישראל, שנקודת הפתיחה שלה היתה הקשה מכולן (לצד ירדן), האזרחים נהנים מאספקת מים קבועה וסדירה והחקלאים מקבלים מי השקיה לפי צורכיהם. "בזכות ניהול אינטגרטיבי, שכולל שימוש חוזר של מים לחקלאות, התפלת מי ים, הקטנה בשיעור הפחת, הקמה ותחזוקת מערכות טובות ויעילות ותמחור נכון של המים, משק המים של ישראל יציב וטוב", מסביר עודד פיקסלר, סמנכ"ל הנדסה ברשות המים. אברהם טנא, מנהל אגף ההתפלה ברשות המים, מוסיף כי כמות המשקעים הממוצעת בישראל עומדת על 1.2 מיליארד קוב, ואילו אנחנו צורכים 2.2 מיליארד קוב מים. "את ההפרש אנחנו ממלאים באמצעות טכנולוגיה, חיסכון במים, מיחזור והשבת מים לחקלאות והתפלה".

מתקן ההתפלה פלמחים. לפי השר שלום, ישראל ממחזרת 87% מהמים שלהצילום: דודו בכר

ביקור במתקן ההתפלה פלמחים מדגים כיצד הפכו מתקני המים של ישראל למקומות שאליהם עולים לרגל חוקרים ומדענים מרחבי העולם. 20 דקות לוקח לטיפת מים מרגע שהיא מגיעה מהים ועד שהיא מסיימת את המסלול במתקן כשהיא ראויה לשתייה, ובכל שנייה משודרים למחשבים המרכזיים 10,000 נתוני בקרה. אין פרט במערכת הזאת שלא חשבו עליו לאשורו, היעילות והקידמה הטכנולוגית מרשימים למדי. "למשל, המפעל מפסיק את עבודת ההתפלה בשעות העומס בחשמל כדי לחסוך עלויות, ובמקביל גם עושה שימוש באנרגיה שהמים המלוחים הנותרים אחרי ההתפלה מספקים", מסביר אבנר חרמוני, מנכ"ל מפעל ההתפלה, שמתגאה גם בעובדה כי 35 עובדים בלבד מפעילים את המתקן העצום הזה, המספק 7% ממשק המים הישראלי.

כצפוי גם שר המים והאנרגיה, סילבן שלום, מצטרף לסופרלטיבים על משק המים הישראלי: "ישראל ממחזרת 87% מהמים שלה, הרבה מעבר לכל מדינה אחרת בעולם. המקום השני עומד על 25% והשלישי על 10%. בנוסף עשינו שימוש חכם בהתפלה ואנחנו משקים את החקלאות שלנו באמצעות טפטפות, שהומצאו כאן כבר בשנות ה–60".

"אפשר להסתכל על זה בכיוון פסימי או בכיוון אופטימי", אומר פרופ' חיים גבירצמן, מהחוג למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית, "או שתהיה כאן שואה במובן של קטסטרופה אזורית, או שבמסגרת הסכמי שלום, ישראל תוכל לייצא את מודל המים המוצלח שלה למדינות האזור. אני באופן אישי רואה את זה באופן אופטימי, המים הם גשר לשלום". גם השר שלום מצטרף להלך הרוח הזה: "כשיש אינטרסים משותפים הם גוברים על כל דבר. רואים את זה בהסכמי המים שלנו עם הירדנים. נכון שעם הפלסטינים שורר עדיין מצב שבו האינטרס הפוליטי גובר על הכלכלי, אבל גם זה ישתנה". גבירצמן, המעורה היטב במצב המים של כל מדינות האזור, נמנה באופן גלוי עם הצד הימני של המפה הפוליטית וכך גם השר שלום מהליכוד, ובכל זאת שניהם סבורים שאפשר להשיג שלום אזורי בעזרת מים.

אז מובן שכך סבורים גם אנשי ארגון השלום והסביבה "ידידי כדור הארץ", הרואים במשבר המים ובאופן כללי בבעיות הסביבתיות של המזרח התיכון את המפתחות שאיתם ייפתחו שערי השלום. במאמר נרחב, שהם עומדים לפרסם בקרוב בכתב העת המדעי "International Journal of Water Governance", כותבים אנשי הארגון את הדברים הבאים: "הסברה הרווחת קובעת שמדינות בעלות מעט משאבים מתחדשים כמו קרקע לחקלאות, מים, מקורות מזון ויערות הן בעלות סבירות גבוהה יותר להיכנס לסכסוך. אינספור מאמרים תיאורטיים ומחקרים אמפיריים הדגימו כיצד מחסור במשאבים חיוניים הוא עילה לסכסוכים אלימים בקרב אלו החולקים את המקור הנדיר. אבל בתחום השלום הסביבתי, סבורים אחרת. מחקרים רבים מדגימים כיצד דאגה ואינטרס משותפים למשאבים מתכלים הנחלקים בין כמה קבוצות יכולים לשמש דווקא כגורם של שיתוף פעולה, ולא ההפך".

הנפט מאבד מחשיבותו

האו"ם מכנה את התחום הזה באופן כללי "דיפלומטיה סביבתית" (דיפלומטיית המים היא תת־תחום של זו הסביבתית), וזו בהחלט הכרחית באזור שבו יותר מ–50% ממקורות המים נחלקים בין שתי מדינות ומעלה — הדוגמה הבולטת לכך היא נהר החידקל העובר בין טורקיה, איראן, סוריה ועיראק. "הסביבה היא ייחודית בכך שהיא יכולה לקשר בין אנשים בדרכים שתחומים אחרים, בעיקר פוליטיים, לא יכולים", מסביר גדעון ברומברג, המנכ"ל הישראלי של ארגון "ידידי כדור הארץ". "ראשית, הסביבה היא אוניברסלית ומרחפת מעל גבולות מדיניים, מחסומים חברתיים ופערים סוציו־אקונומיים, לכן היא יכולה לשמש בסיס משותף עבור אנשים מרקעים שונים ומדינות שונות, אפילו מדינות הנמצאות בסכסוך. בנוסף, בעיות סביבתיות שחוצות גבולות בדרך כלל לא יכולות להיפתר רק על ידי צד אחד, ולכן דורשות שיתוף פעולה בין שני צדדים".

במאמרם כותבים "ידידי כדור הארץ" כי התבוננות אחורה על ההיסטוריה של בעיות מים בעולם מלמדת כי בניגוד לתיאוריה על מחסור במשאבים המוביל לסכסוכים, דווקא מחסור במים טריים מקדם שיתופי פעולה בין מדינות. לדבריהם, ב–1,200 השנים האחרונות נחתמו ברחבי העולם יותר מ–3,600 הסכמי מים. את הטיעון הזה הם מחזקים בעובדה נוספת: ברוב המקרים שבהם פרצו סכסוכים בין המדינות החתומות על אותו הסכם מים, תוכנו נשמר על ידי שני הצדדים.

סיניה נתניהו, המדענית הראשית של המשרד להגנת הסביבה, מחדדת את סוגיית השותפות האפשרית בין מדינות האזור: "מקורות המים, האנרגיה, היכולת לעבד מזון (קרקע פורייה, דשנים והשקיה) ומקורות ההון — כל אלה לא נמצאים כל הזמן בהלימה, במובן זה שהם לא נמצאים תמיד באותו זמן באותו המקום. לכן בנקודה הזאת צריך את השותפויות הבינלאומיות. לנו יש כרגע מים, להם יש כרגע אנרגיה, לנו יש טכנולוגיה ולהם יש הון — בואו נפתח קשרים משלימים". הדוגמה הבולטת ביותר לכך הן מדינות אירופה, החולקות רשתות אנרגיה. בספרד יש שימוש ניכר באנרגיה סולרית, בבריטניה זו אנרגיית רוח ובשוודיה אנרגיית מים — כולן מחוברות לאותו גריד ומעבירות חשמל זו לזו בשעות הצורך. או כמו שנתניהו מתארת: "זה כמו העברה בנקאית. החשבונות מחוברים זה לזה, ואפשר להעביר מחשבון לחשבון בהתאם למי שנמצא בעודף".

גם החשבון הפנימי של ישראל עומד להשתנות, כפי שמסביר טנא. "היום משק המים הישראלי צורך שליש מים מותפלים ושני שלישים מים טבעיים. סביר להניח שבהסדרים מדיניים עתידיים ייאבדו לנו מקורות מים, ובכלל אי אפשר לדעת מה תהיה כמות המשקעים, לכן צריך להתכונן לכך שבעתיד היחס יתהפך ויהיה יותר שימוש במים מותפלים". לא בכדי הצהירה שרת החוץ לשעבר של שווייץ, מישלין קלמי־ריי, כי "המשאב הגיאו־פוליטי העיקרי במזרח התיכון בעתיד הקרוב יהיה מים, ולא נפט". את הדברים היא אמרה ב–2011 במהלך מסיבת עיתונאים, בה פורסמו מסקנותיו של דו"ח מקיף בנושא, שמומן על ידי ממשלות שווייץ ושוודיה. הדו"ח בוצע על ידי המכון למחקרים אסטרטגיים Strategic Foresight Group וקיבל את הכותרת האידילית "השלום הכחול: חשיבה מחודשת על המים במזרח התיכון". "אם לא תהיה פריצה טכנולוגית מרחיקת לכת או נס של גילוי מים, המזרח התיכון יעבור משבר מים רציני", הכריז מחבר הדו"ח סאנדיפ ווסלקר בראיון ל"גרדיאן" באותה שנה. "השלום הכחול" המוצע בדו"ח הוא ניהול ברור, משולב ומשותף של מקורות המים במזרח התיכון באופן שלא יהיה תלוי בתנודות החברתיות והפוליטיות. זה ייעשה על ידי שינוי הפרדיגמה מהשאלה כיצד לחלק את מקורות המים הקיימים, לכדי הגדלת היצע המים באופן אזורי, תוך שיתופי פעולה טכנולוגיים, מעבר של ידע ממדינה למדינה וניהול משק מים יעיל ברמה האזורית.

מפה משתנה ואזרחים צמאים

רגע לפני מחצית העשור השני של המאה ה–21, אפשר לומר שהתחזיות על אפוקליפסת מים אזורית לא התרחשו. אבל מה שכן התרחש הם סכסוכים פנימיים בתוך מדינות המזרח התיכון, ייתכן שרבים מהם נובעים בין השאר בגלל מחסור במים. מאמרים רבים נכתבו על הקשר בין הבצורת בסוריה בשנים 2006–2009 לפרוץ מלחמת האזרחים. הטיעון בקצרה נראה כך: אסד עלה לשלטון בשנת 2000 ולדעת רבים ניהל באופן כושל את משק המים הסורי, תוך העדפה למקורביו העלאווים. 1.5 מיליון סורים שעסקו בחקלאות, רובם סונים, איבדו את מקור פרנסתם ונאלצו לעזוב את בתיהם בכפרים כדי למצוא פת לחם בערים. בשל כך סבלה העיר דרעא בדרום סוריה מגידול בלתי נשלט באוכלוסייה, עוני ומחסור במים, וב–2011 הפכה למוקד שבו פרצה ההתקוממות נגד המשטר.

חשיפת המסמכים הדיפלומטיים של ויקיליקס לימדה שכבר ב–2009 נשלחו אזהרות מצד האמריקאים לשלטון הסורי על המצב המתוח בעקבות המחסור במים, אבל אסד לא שעה להן. באופן טבעי, מים מהווים כלי נשק גם במהלך הלחימה המתמשכת בסוריה. בפברואר 2013 השתלטו אנשי דאעש על סכר טבקה, הגדול ביותר בסוריה, השוכן על נהר הפרת במחוז א־רקה. נפילת הסכר בידיו של הארגון היא אחת המכות הקשות שחווה המשטר הסורי במהלך המלחמה.

בשנה שעברה פורסמה ב"ניו יורק טיימס" כתבה על עתיד האזור, תחת הכותרת "לדמיין מפה מחודשת של המזרח התיכון". צוינו 14 מדינות אפשריות שיקומו באזור עם שוך הקרבות בסוריה ובעיראק. כך למשל, על קו החוף של סוריה תיתכן מדינה עם רוב עלאווי; על הגבול בין עיראק לסוריה תקום מדינה עם רוב כורדי, בה יחיו כורדים מעיראק לצד כורדים מסוריה; בין שתיהן יכולה להיווצר מדינת סונית; בדרום עיראק תיתכן מדינה שיעית; וכן הלאה.

"המפה הנוכחית של המזרח התיכון, שמהווה ציר פוליטי וכלכלי בפוליטיקה העולמית, מתפוררת. המלחמה ההרסנית בסוריה היא נקודת המפנה. אבל לא רק היא — אמונות, שבטים וקבוצות אתניות יריבות הנאבקים זה בזה קורעים את האזור, שלפני מאה שנה הוגדר על ידי מעצמות אירופיות. מפה מחודשת של האזור תשנה את כללי המשחק לכולם — לבני ברית ולאויבים כאחד. היא תהווה אתגר ביטחוני, היא תציג דפוסי מסחר חדשים וגם תגרום לשינוי באספקת האנרגיה למרבית העולם", כך מתחילה הכתבה, שנכתבה על ידי חוקרת המזרח התיכון והעיתונאית רובין רייט. ואיך קשורים המים הישראליים לכל זה? אם התרחיש או אפילו חלקו יתממש במציאות, תוכל ישראל באמצעות אספקה של מים לחזק מדינות שוחרות שלום לפי השקפתה או להחליש את אלו מחרחרות המלחמה. דיפלומטיית מים תאפשר לישראל לכרות בריתות ולכונן הסכמי סחר וכך להעצים את ביטחונה ומעמדה במזרח התיכון.

מתקן ההתפלה פלמחיםצילום: דודו בכר

החוקרת ההולנדית פרנצ'סקה דה שאטל, שזה עתה הגישה את עבודת הדוקטורט שלה בנושא משבר המים בסוריה לאוניברסיטת רדבאונד בהולנד, פסימית בכל הקשור לפתרון בעיות המים במזרח התיכון. לצורך מחקריה האקדמיים והעיתונאיים, דה שאטל ביקרה בכל מדינות האזור, תוך שהיא מתמקדת בתחום המים וביחס התרבותי אליהם. היא חקרה למשל את ההבדל ביחס למים בין הנצרות, האיסלאם והיהדות וריאיינה אלפי תושבים במזרח התיכון בסוגיות המים. "מה שאני רואה זה שקיימת מודעות לכך שיש בעיית מים באזור, אבל אין הבנה כמה הבעיה הזאת קריטית. היא לא בראש סדר העדיפויות של מרבית הממשלים וגם לא של האזרחים. במדינות כמו סוריה ועיראק פתרון למחסור במים הוא דחוף מאין כמוהו, אבל הממשלות לא יכולות לטפל בזה כרגע ובטח שלא ליצור מדיניות מים לטווח הרחוק", שוטחת דה שאטל את הסיבה שהביאה אותה לטעון כי גם בעיית המים וגם בעיית הסכסוכים במזרח התיכון לא יבואו על פתרונן בקרוב.

חרף הפסימיות שלה, היא לא סבורה שמלחמות מים יפרצו באזור. "מלחמה יקרה יותר ממציאת פתרון למשבר מים, לכן הרעיון שתהיה מלחמה אזורית על המים לא סבירה. פעם גנרל ישראלי בכיר אמר לי, 'אין שום סיבה שנכבוש את אגן נהר הירדן כל עוד התפלת מים זולה יותר'. אבל סכסוכים פנימיים ומרד בקרב אוכלוסייה צמאה כנגד השלטון, כפי שראינו בתוניסיה, לוב, מצרים וסוריה — זה יילך ויגבר", היא אומרת.

דה שאטל מפקפקת באפשרות שישראל תמכור מים לשכנותיה: "באופן תיאורטי ישראל יכולה להביא יציבות לאזור על ידי מכירה של מים מותפלים, אבל מה שיעמוד בדרך לשם הוא שמרבית המדינות עניות מכדי לרכוש את המים האלה. המחיר של מים מותפלים הוא עדיין גבוה מדי עבור מרבית מדינות המזרח התיכון". בעוד שההתפלה עצמה היא עניין יחסית זול (תהליך ההתפלה מהווה רק 13% ממחיר המים הסופי לצרכן), השינוע של מים הוא עניין יקר, וככל שהמרחק עולה קופץ מחיר ההובלה.

מים כנשק נגד דאעש

חרף מחיר ההובלה היקר ובגלל שמדובר במדינה ענייה, זוהרים בהצלחתם הסכמי המים בין ישראל לירדן, שיצאו לדרך עם החתימה על הסכם השלום ב–1994. זה 20 שנה שישראל מספקת כ-55 מיליון קוב מים בשנה לממלכת ירדן. מעבר לכך שאספקת המים לירדן היא חלק מהסכם השלום, לישראל יש גם אינטרס מדיני־ביטחוני לעשות זאת, כפי שמסביר ברומברג: "ירדן מהווה את הגבול הארוך ביותר של מדינת ישראל, על כלל המשמעויות הביטחוניות שזה טומן בחובו. אספקת מים היא באופן כללי דרך בסיסית לסייע ולחזק אינטרסים משותפים, ובפרט כשמדובר באוכלוסייה המתמודדת עם מחסור במים כמו ירדן".

ד"ר עודד ערן, לשעבר שגריר ישראל בירדן ובאיחוד האירופי והיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, מוסיף: "היציבות הביטחונית בירדן ומניעת התערערות המשטר הנוכחי חשובה לישראל. ירדן ניצבת היום בפני שתי מצוקות קיומיות: האחת היא כניסה של מיליון וחצי פליטים סורים, שנוספו לחצי מיליון הפליטים מעיראק שהגיעו אליה ב–2003 ונוספו לגלי ההגירה הקודמים של פלסטינים לירדן ב–1948 ו–1967. ירדן תתמוטט אם הקהילה הבינלאומית לא תעזור לה לטפל בבעיית הפליטים. איום קיומי נוסף מגיע מכיוונו של ארגון דאעש, החודר אליה דרך תאים מקומיים, בעיקר במקומות שבהם יש מצוקת מים שמובילה למצוקה כלכלית. ולו רק בשל הסיבה הזאת יש לישראל עניין אסטרטגי באספקת מים לירדן. היום יש בירדן אובדן של 50% מהמים כתוצאה מצנרת לקויה, גניבות מקומיות והתחברות לא חוקית מתמשכת לצינורות ולתעלות המים. אני סבור שמאמץ משולב של התפלה וניצול טוב יותר של מקורות המים הקיימים יכול להביא לשיפור משמעותי באיכות החיים בירדן ולמניעת האפשרות שהמים יהפכו לכלי בידיהם של דאעש ודומיהם".

מפגינים נגד המשטר הסורי בדרעא, 2012. ב–2009 שלחו האמריקאים אזהרות לשלטון הסורי על המצב המתוח בעקבות המחסור במיםצילום: איי.פי

בארגון ידידי כדור הארץ מרחיקים עוד צעד אחד. הם מציעים להרחיב את ההסכם עם ירדן כך שיכלול מעבר מים מישראל לירדן ובתמורה מעבר של אנרגיה מירדן לישראל, מה שהם מכנים "ממשק מים־אנרגיה". "ירדן היא מקום אידיאלי להפקה של אנרגיה סולרית ואנרגיית רוח", מסביר ברומברג, "ברטר של מים תמורת אנרגיה יטיב עם כל הצדדים. הם יקבלו מים וייצבו את השלטון, ואנחנו נקבל אנרגיה שתישאר כאן גם אחרי שמאגרי הגז ייגמרו". גם ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, תיאר רעיון דומה במאמר שכתב ב"הארץ" לקראת ועידת ישראל לשלום שהתקיימה השנה. במאמרו קרא להקמת קוורטט מזרח־תיכוני של ארבע שותפות — ישראל, ירדן, מצרים והרשות הפלסטינית — שיחד ייתנו מענה משותף לבעיות האנרגיה, המים והביטחון של האזור.

פסימיות בגזרה הפלסטינית

אבל בעוד שהסדרי המים עם ירדן מתעלים מעל לחילוקי הדעות הפוליטיים, עם הפלסטינים המים והפוליטיקה שזורים זה בזה. "שאלת המים מקבלת בסכסוך בין הישראלים לפלסטינים זווית פוליטית", אומר ערן. "הוויכוח על מי שולט על אקוויפר ההר ואקוויפר החוף הוא זליגה של הפוליטי למים, וההפך". דה שאטל חושבת כי "פערים אידיאולוגיים הם שמונעים מהסוגיה הזאת להיפתר. בעוד שישראל סבורה שעל ידי העברת מים מותפלים לרשות הפלסטינית הבעיה באה על פתרונה, הפלסטינים רואים חשיבות גדולה במה שהם מכנים 'הזכות למים', שהיא היכולת להיות אחראים על מקורות המים בשטחים, מה שישראל לא מאפשרת להם כרגע".

גם חוקר המים הבריטי יאן סלבי מאוניברסיטת ססקס סבור שסוגיית המים בין הישראלים לפלסטינים היא פוליטית בעיקרה. בספרו "מים, כוח ופוליטיקה במזרח התיכון" הוא מתאר שלושה נראטיבים הקשורים בסכסוכי מים — האקולוגי, לפיו יש מחסור במים טבעיים ובמקביל גידול באוכלוסייה; הטכני, שגורס כי המחסור במים נובע מניהול לא נכון של משק המים; והפוליטי, שבו מחסור במים נובע מחלוקה לא שוויונית של המשאב יקר הערך. סלבי מאמין שרוב הסכסוכים הם טכניים־פוליטיים, אבל הממשלות מנסות להציג אותם על פי הנראטיב האקולוגי. כשהוא נשאל אילו מבין שלושת הנראטיבים מתאים לדעתו לסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא חורץ ש"הנראטיב הטכנולוגי הוא כלי בסכסוך הזה, בעיקר כלי של ישראל להסביר מדוע ברשות הפלסטינית אין מספיק מים. סוגיית המים בין הצדדים במקרה הזה נסובה סביב כוח, שליטה ודיכוי". לדידו, בעיית המים היא תוצר של הסכסוך, ולכן כל עוד מקור הבעיה עצמה לא ייפתר, גם סוגיית המים תישאר פתוחה וסבוכה.

ערן סבור שאין טעם לנבור בנראטיבים וגם לא להמתין להסכם שלום כולל עם הפלסטינים, ויש לטפל בנושא המים בין ישראל לרשות הפלסטינית באופן מיידי. "אין שום סיבה שישראל לא תנסה להגיע כבר היום להסכם על נושא המים", הוא אומר, "אם הרשות הפלסטינית תוכל להוכיח לעם שלה שכל פלסטיני מקבל יותר מים ממה שקיבל בעבר, הם יהיו נכונים ליותר ויתורים בעתיד. נקודת המוצא שלי היא שבשלב הזה לא קיימת הזדמנות פוליטית לפתור את סוגיית ירושלים, הפליטים והגבולות, אבל בהחלט אפשר להגיע להסכם מלא בנושא המים, שישאיר את כל השאלות הפוליטיות הטעונות לפתרון בעתיד".

מתקן ההתפלה פלמחיםצילום: דודו בכר

על הציר העובר בין ממשלת ישראל לרשות הפלסטינית מצויה גם עזה, שסובלת מזיהום במקורות המים שלה עקב שאיבת יתר והיעדר מתקני טיהור שפכים. המחסור גורם לאנשים פרטיים לקדוח בארות מים פיראטיות, מה שמחריף את המשבר. יוזמה בינלאומית להקמת מתקן התפלה בעזה עומדת בעינה זה כמה שנים, אבל טרם יצאה לפועל. לפי "ידידי כדור הארץ" אין זמן להמתין למתקן כזה, מאחר שהמצב קשה כבר עכשיו. "חמאס לא פועל לפתרון בעיית המים, וגם ישראל התעלמה מכך ולא עמדה עד כה בהבטחות להגדיל את אספקת המים", אמר ברומברג. לבעיות באספקת המים אפשר להוסיף גם את המחסור בחשמל, שמקשה על הקמת מתקני התפלה או טיהור שפכים.

כדי לסייע לתושבי עזה לקבל עוד מים עומדות בפני ישראל שתי אפשרויות — או לחתום על הסכמים להמשך אספקת המים לעזה, כפי שעשתה אחרי צוק איתן, אז העבירה ישראל 5 מיליון קוב מים לעזה כסיוע הומניטרי, או לאפשר לעזה להפעיל מתקן התפלה ולסייע לה באספקת החשמל להפעלתו. מתקן התפלה שכזה יכול להיות גם הגורם שבזכותו תימנע אולי הלחימה הבאה, בבחינת "מי שיש לו מה להפסיד, פחות שש אלי קרב". "אנחנו עומדים בפתחו של אסון", קובע ברומברג, בהתייחסו לתחזיות שלפיהן בעוד כשנה וחצי יסתיימו מאגרי המים בעזה ויותירו את 1.8 מיליון התושבים המתגוררים בה במצוקה קיומית. "אף גדר לא תעצור מיליוני בני אדם ששלטון חמאס לא נותן להם פתרון", הוא חורץ, "הם ינסו להגיע לישראל כדי להשיג מים לשתייה".

-----------------------------------------------------------

תעלת הימים
(Red sea — Dead sea Canal)

ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית נמצאות במשא ומתן מתקדם, שהגיע לכדי מזכר הבנות ואישור מימון של הבנק העולמי, לגבי פרויקט "תעלת הימים". התעלה עתידה להזרים מים מים־סוף לים המלח. ההפרש בגובה בין שני הימים יוכל לסייע בהפקת אנרגיה, בעזרתה יופעל מתקן התפלה, שיתפיל 80 מיליון קוב מים בשנה. המים המותפלים יעברו לישראל, לירדן ולרשות הפלסטינית, והמים המלוחים יוזרמו אל ים המלח, ובכך יעזרו לו להתאושש משאיבת היתר בעשורים האחרונים. זוהי אחת מתוכניות המים השאפתניות ביותר בעולם, לכן עיני רבים נשואות אליה כדי לראות כיצד היא מתממשת, ובעיקר כיצד היא תשפיע על עתיד האזור ועל הסכסוך הישראלי־פלסטיני.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ