שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יצחק לאור חוזר אל עזה

עזה של 1967 עומדת במוקד הרומן החדש של לאור, "אהבת עולם". יש לה השפעה מכרעת לא רק על הדמויות בספר, אלא גם על השמאל והאקדמיה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמרי הרצוג
עמרי הרצוג

אהבת עולם

יצחק לאור. הוצאת ידיעות ספרים, 376 עמודים, 74 שקלים

עוד לפני ההתייחסות ל"אהבת עולם", ספרו החדש של יצחק לאור, כדאי להתבונן בפיל הלבן, שנמצא על הדף הלבן שמולו אני יושב כעת, והוא מתבונן בי בחזרה. אמש, בארוחת הערב, הזדעקה חברה טובה על כך שבכוונתי לכתוב ביקורת על הספר, והטיחה בי האשמות של שיתוף פעולה ומתן לגיטימציה לגבר שפגע בנשים לכאורה; מישהו העיר שאשמתו של לאור לא הוכחה, ואחר הסכים איתי שיש להפריד בין היוצר, שאיני מכיר ולא פגשתי אותו מעודי, לבין היצירה. איך אפשר לכתוב ספרות, או לקרוא ספרות, בעין סערה מבולבלת כזאת?

במקרה של "אהבת עולם" אי אפשר להפריד בין הסופר לבין היצירה, ולהתייחס אליה באופן אוטונומי, במנותק מהאקלים שאופף את צאתה לאור. סיבה אחת לכך היא שאחת הדמויות בספר נקראת "איציק לאור", מרצה לספרות באוניברסיטת תל אביב ופעיל שמאל שנחשד בהטרדה מינית. אולם יתרה מכך, נדמה שהרומן כולו, על שלל דמויותיו ומהלכיו, מצטבר לתגובה פוסט־טראומטית של נסיך גולה, מצביא בכוחות השמאל המידלדלים, שחלק מצבא חסידיו מפנה לו עורף ומוקיע אותו בשם זכויות אדם והתנגדות לאלימות. הנשק של לאור הוא מלים ורעיונות, והוא מיטיב לצלוף באמצעותם. ומה יעשה אדם שנשקו מופנה כנגדו?

אני מודה שהקריאה שלי ב"אהבת עולם" הופעלה על ידי התהייה הזאת; העולם הספרותי נפגש עם הפולמוס המודלק של הפוסטים בפייסבוק ושל כתבות התחקיר. נדמה שלאור עצמו ביקש להפגיש בין השניים ביצירתו: "אהבת עולם" אינו ספר שירי אהבה לאשתו, גם לא מחזור שירי געגוע לאביו. הוא כתב רומן שיש בו קווים מתגרים וחצופים מבחינה ספרותית, ביוגרפית ואידיאולוגית גם יחד. הוא אינו מכיל חשבון נפש מפוכח וגם לא כתב הגנה קורבני נוטר ורווי עלבון; אמנם יש בו ממד של חיסול חשבונות — עם האקדמיה, עם התקינות הפוליטית הכוזבת והצפויה מראש ובעיקר עם השמאל הישראלי — אך הוא משולל הכרזה עצמית כנביא זעם. לאור אינו חוצה את הקווים, אלא ממקם עצמו בשוליהם המלנכוליים, על סף תהום. משם, ממרחק בטוח, הוא מביט בשמאל הישראלי, על ערכיו ועל דרכי פעולתו, על האקדמיה ועל הצבא, על מערכות היחסים המכוננות שנרקמות בו וגם על הטראומות שהוא מסב, בשילוב של חמלה ומיאוס.

חיילים מצריים וחיילי צה"ל בעזה, 1967. מי משקר ומי מדבר את פצעוצילום: אי–פי

הרומן מורכב משבעה מונולוגים של דמויות ששירתו יחד בממשל הצבאי בעזה בשנת 1967, מפקדים, חיילים ופקידות. השנים חלפו, אך החיים שלהם נותרו ארוגים זה בזה, כמעט בעל כורחם. חלקם פנו לעסקים וחלקם הצטרפו לשמאל הרדיקלי; היה מי שפנה לאקדמיה ומי שחזר בתשובה והקים את ביתו ביהודה ושומרון. התודעה של הדמויות צרובה באותה תקופה מכרעת, השירות הצבאי, שיוצרת ברומן, וגם בתרבות הישראלית, קשר רגשי שרק המוות יוכל להתירו. היא מפעילה מהלכי חיים שנסמכים על הטראומה המשותפת - הממשית או המדומיינת - של הלוחמים הרֵעים, ואינה מתקדמת ממנו: שוב ושוב מסופרים אותם הסיפורים, מגוללים אותם זיכרונות, נאמנויות ישנות מועמדות למבחן ואף צולחות אותו, מטביעות את עקבות העבר על האופק.

כל אחת מהדמויות מספרת טפח מחייה, ומאחר שחייה קשורים ללא התר בדמויות אחרות, היא גם מגוללת משהו מסיפורן. וכולן דוברות באותו קול, משקרות ומסתירות בתחביר קדחתני, מרובה פסיקים, באותה צורת מבע. יש פערים בתוכן וביניהן: קשה לדעת מי משקר ומי מדבר את פצעו; מי עיצב את הזיכרון לצרכיו ומי הוכרע בעטיו. "האמת נודדת איתנו", כותב לאור, "משמינה איתנו, מתכערת איתנו. הנימוקים שאנחנו נותנים למה שעשינו מתעבים עם הזמן, מתרבים, משתנים". מוכי אשמה ובגידה, הגיבורים נסים זה מזה, ובה בעת גם תלויים וסמוכים זה לזה, והקללה הראשונית של השהות בעזה יחד מכתיבה את גורלם, לא משנה לאן יתרחקו – בזמן ובמרחב, בפעילות האקדמית או בקריירה העסקית. החטא הקדמון המשותף שנכפה עליהם כשהיו צעירים ימשיך לנהל אותם, גם את חיי ילדיהם.

מלנכוליה היא חומר נפש נטול צורה. וגם הקריאה בחלקו הראשון של הרומן נדמית חסרת צורה: קשה להבחין בין הדמויות, שנמסכות זו לתוך זו, משופעות בהתייחסויות סותרות, בדמויות משנה ובקווים שקושרים ומסבכים את הפקעת העלילתית. הרומן לא מזמין הזדהות עם גיבוריו משום שהם מוגדרים על סמך הפגם הגורלי שמאפיין אותם: מי שעינה והרג, מי שבגדה, מי שלא השיבה אהבה, מי שהסב מבט. ומלבד הפגם הזה אין בהם דבר.

חלקם היו אכזריים ב-67', והמשיכו להיות אכזריים גם בשירות ארגוני השמאל. היו מי שלא קיבלו הכרה כחיילים, שהיו אופורטוניסטים או נגררו אחרי המפקד, וימשיכו לעשות זאת בחייהם האזרחיים. קורותיהם נמסרים באגביות רטורית, משופעת במידע נחוץ או עודף, שהבלחות פואטיות מנמרות אותו. "אהבת עולם" אינו רומן הדוק, והוא מייצר ניכור עמוק ביחס למוסכמות של מסירת עלילה, וגם ביחס לדמויות עצמן.

יצחק לאור
יצחק לאור. הולך כמו חלוםצילום: קובי קלמנוביץ

גם אם תודעת הניכור נעשית בהדרגה למפתח הרגשי והפרשני של הקריאה ברומן (איך אפשר, כותב לאור, "להניח שאדם אחד יכול להבין אדם אחר, ולהשתית על ההבנה הזאת את הפסיכולוגיה, ואת הספרות?"), היא גם מגבילה אותו. יותר מכל, היא מעוררת תחושה מתמשכת שאת העודפות המסחררת של הספר יהיה מעניין יותר לחקור מאשר לקרוא; אולי בכנס באקדמיה, שביחס אליה לאור מפגין בוז חריף ומשובב ברומן.

מי שהתמקם בגלות סמלית, מחוץ לביתו האידיאולוגי הסדוק שאליו לא יוכל לשוב ואותו לא יידע לשקם עוד, נואש בהכרח מקריאה להזדהות, להכרה או לשינוי. הוא יכול רק לקונן על טפחי השקרים שמרכיבים את הבית, מבלי להציע מוצא. לאור מאמץ את העמדה הזאת, שמחייבת את הבדידות המזהרת של מי שאינו מובן, ואולי גם מעולם לא היה מובן, וחוגג אותה בבולמוס רטורי דחוס ורהבתני. הוא, המצביא המודח והנסיך הגולה, מרחיק מעליו את הפסיכולוגיה ואת ההיסטוריה, את דמויותיו הספרותיות וגם את הקוראים. הדמות המכונה ברומן "איציק לאור" כותבת: "לא היה אף אדם בעולם שיכול היה להבין את האירוניה שלי. בשביל אירוניה דרושה עוד נקודת ראות. לא היתה לי. אין לי".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ